גמאל עבד אל נאצר – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
עריכה |
|||
שורה 37:
|צאצאים=
|יורש העצר=}}
'''גמאל עבד אל נאצר'''{{הערה|במרבית [[להג]]י ה[[ערבית]] האות ج נהגית בתור ג', אולם בלהג ה[[מצרים|מצרי]] היא נהגית כ-ג. לכן ההיגוי הנכון הוא גמאל, ולא ג'מאל}} (בערבית: '''جمال عبدالناصر''', על פי ההגייה ה[[ערבית מצרית|מצרית]]: גַּמַאל עַבֵּד אֵ־נַאסֵּר; [[15 בינואר]] [[1918]] - [[28 בספטמבר]] [[1970]]) היה [[נשיא מצרים]] משנת [[1954]] ועד
==מהפכת הקצינים==
{{ערך מורחב|מהפכת הקצינים החופשיים}}
נאצר נולד ב[[אלכסנדריה]] שב[[מצרים]]. במהלך [[מלחמת העצמאות]] (של ישראל) שירת כקצין המודיעין בדרגת רב-סרן בחטיבה הסודנית של
==נאצריזם ופאן-ערביות==
{{ערך מורחב|נאצריזם}}
התבלטותו של נאצר כמוביל בעולם הערבי וכראש החזית הערבית מול ישראל, נבעה ראשית
כך, [[מהפכת הקצינים החופשיים|מהפכת הקצינים]] אשר נבעה במקור ממניעים פנימיים,
מבחינת נאצר, המאבק לעצמאות לאומית, והקמת מדינות ערביות עצמאיות, היו רק תחנה בדרך להקמת מסגרת [[לאומיות|הלאומית]] כלל-ערבית. מבחינה זאת הוא אחד המייצגים המובהקים של רעיון ה[[פאן-ערביות]]. ה"[[נאצריזם]]" הוא בעצם גרסה של הפאן-ערביות בהובלת נאצר, השואפת לכונן מחדש את [[האימפריה המוסלמית]] החולשת על כל [[המזרח התיכון]], כבימי ראשית ה[[ח'ליפות|ח'ליפוּת]] המוסלמית. בין מהלכיו הבולטים בתחום הפאן-ערביות היו: הקמת [[הרפובליקה הערבית המאוחדת]] (רע"מ) - איחוד פדרטיבי של מצרים ו[[סוריה]], מתוך כוונה להרחיבו למדינות ערביות אחרות, שידורי [[קול ערב]] {{אנ|Voice of the Arabs}}, היוזמה להקמת [[אש"ף]] ועוד. <!-- דרוש מקור!! אקדמאים מזרחניים וחוקרי יחסים בינלאומיים נוטים לקבוע כי דווקא [[מלחמת ששת הימים]], אשר נהוג לשייכה למאבק בישראל, החלה כטעות, וכי לנאצר כלל לא היה אינטרס במלחמה זו.-->
מבקריו הערבים טענו כי כישלון רע"מ, כישלון מלחמת ששת הימים והיעדר הישגים מצד אש"ף נבעו מחיפוש אחר הגמוניה והובלה יותר מאשר אחדות. מבקריו במצרים מדגישים את אובדן החופש, השיח הדמוקרטי ואת אי צמצום הפערים הכלכליים שהיו לדגל המהפכה.
שורה 63:
==הרפובליקה הערבית המאוחדת (רע"מ)==
בשנת [[1958]] יצר נאצר איחוד בין מצרים ל[[סוריה]], שנקרא [[הרפובליקה הערבית המאוחדת]] - רע"ם. המילה "רעם" שהייתה לה גם משמעות סמלית לא נראתה ראויה בישראל, וב[[עיתונות]] הכתובה ובשידורי [[קול ישראל]] כונה האיחוד בשם "קע"מ" (קהיליה ערבית מאוחדת). נאצר ניסה לצרף לאיחוד גם את [[תימן]], ובמסגרת זו שלח חיילים
במהלך התקופה שבין מבצע קדש למלחמת ששת הימים הפך נאצר למנהיג הפופולרי ביותר במדינות ערב ואף הצליח להקים תנועות שתמכו ב[[נאצריזם|אידאולוגיה הנאצריסטית]]. באותה תקופה היה גם לאחד ממנהיגי גוש [[המדינות הבלתי מזדהות]], ואף טיפח שאיפות להנהיג את יבשת [[אפריקה]] כולה, שמרבית מדינותיה השתחררו זה לא כבר מה[[קולוניאליזם]].
שורה 70:
במהלך חודש מאי [[1967]] הכניס נאצר כוחות צבא גדולים לחצי האי סיני (תוך שהוא מסלק את כוחות האו"ם), וחסם את [[מצרי טיראן]] לתנועת ספינות ישראליות בדרכן לנמל [[אילת]]. נאצר הכריז במסיבת עיתונאים בקהיר: "אנחנו לא מקבלים כל בסיס לדו-קיום עם ישראל. עצם קיומה של ישראל הוא תוקפנות".{{הערה|[[אלדד בק]], '''הקנצלרית : מרקל, ישראל והיהודים''', עמ' 78.}} נאצר הכריז כי ארצו ושאר מדינות ערב (אשר חתמו עם מצרים על ברית הגנה) ערוכות להילחם בישראל ולהשמיד אותה. ב[[מלחמת ששת הימים]], שפרצה בעקבות צעדים אלה, ספגה מצרים תבוסה מידי [[ישראל]]: [[חצי האי סיני]] נכבש על ידי ישראל, ו[[תעלת סואץ]] נסגרה לשיט.
על תחושתו של נאצר בעקבות התבוסה כתב סגנו, [[אנואר סאדאת]]: "אלה שהכירו את נאצר יבינו, כי לא ב-
==לאחר המלחמה==
ב-[[10 ביוני]], יומה האחרון של [[מלחמת ששת הימים]], הודיע נאצר על התפטרותו והעברת כל סמכויות [[נשיא מצרים]] לסגנו, [[זכריא מוחי א-דין]]. יש שטענו כי ההתפטרות היוותה מחוות פיוס כלפי [[ארצות הברית]], עימה נותקו הקשרים במהלך המלחמה; מוחי א-דין נחשב כאישיות המקובלת על ארצות הברית. אחרים ראו בהתפטרות ניסיון מוסווה להתחמק מאחריות לתבוסה. [[מצרים (עם)|העם המצרי]], שממדי התבוסה טרם נודעו לו, סירב להשלים עם ההתפטרות והפגנות המונים סוערות, שייתכן והיו ספונטניות וייתכן כי נערכו בהשפעת מנגנון ביטחון המדינה המאורגן, הביאו את נאצר להיכנע ללחץ ההמונים שקראו לו לחזור, ולבטל את התפטרותו שתוקפה נמשך יום אחד בלבד.{{הערה|1=[[פ.ג'. וטיקיוטיס]], "תולדותיה של מצרים, ממוחמד עלי עד סאדאת", [[הוצאת מאגנס]], ירושלים, 1983, עמ' 396}}▼
בנאום ב-[[23 ביולי]] [[1967]] הכריז נאצר כי על אף המפלה הצבאית וכיבוש סיני לא יסכים לכרות שלום עם ישראל וכי המאבק עומד להיות ממושך ורצוף קרבנות עד לשחרור פלסטין.{{הערה|1=עיתון "דבר", [http://jpress.org.il/Default/Skins/TAUHe/Client.asp?Skin=TAUHe&enter=true&sPublication=DAV&Publication=DAV&Hs=advanced&AppName=2&AW=1360047489775 נאומו של נאצר ביום 23 יולי 1967], עמוד ראשון}} באוגוסט 1967, ב[[ועידת חרטום|וועידת חרטום]], נחלש מעמדו בעולם הערבי בהופעתו עם [[פייסל, מלך ערב הסעודית]] כמנהיגים במשותף את הוועידה, לעומת הוועידות הקודמות בהן הופיע כמנהיג הבכיר היחיד. ▼
ב-[[23 בנובמבר]] [[1967]] נאם נאצר כי מה שנלקח בכוח לא יוחזר אלא בכוח, חזר על החלטות [[ועידת חרטום]] לא הכרה בישראל, לא שלום, לא משא ומתן, לא ויתור על זכויות הפלסטינים, והוסיף כי לא ייסוג מהדרישה לנסיגה ישראלית מלאה וכי [[תעלת סואץ]] תישאר חסומה לישראל גם אם תיסוג מכיוון שהיא קשורה ל[[הסכסוך הישראלי-פלסטיני|בעיה הפלסטינית]].{{הערה|{{דבר||נאומו של נאצר ביום 23 בנובמבר 1967|1967/11/24|00100}}}}▼
▲ב-[[10 ביוני]], יומה האחרון של [[מלחמת ששת הימים]], הודיע נאצר על התפטרותו והעברת כל סמכויות [[נשיא מצרים]] לסגנו, [[זכריא מוחי א-דין]]. יש שטענו כי ההתפטרות היוותה מחוות פיוס כלפי [[ארצות הברית]], עימה נותקו הקשרים במהלך המלחמה; מוחי א-דין נחשב כאישיות המקובלת על ארצות הברית. אחרים ראו בהתפטרות ניסיון מוסווה להתחמק מאחריות לתבוסה. [[מצרים (עם)|העם המצרי]], שממדי התבוסה טרם נודעו לו, סירב להשלים עם ההתפטרות והפגנות המונים סוערות, שייתכן
בהמשך הכריז נאצר: "איני יכול לכבוש את סיני אך אני יכול להתיש את ישראל", ופתח ב[[מלחמת ההתשה]].▼
▲בנאום ב-[[23 ביולי]] [[1967]] הכריז נאצר כי על אף המפלה הצבאית וכיבוש סיני לא יסכים לכרות שלום עם ישראל וכי המאבק עומד להיות ממושך ורצוף קרבנות עד לשחרור פלסטין
▲ב-[[23 בנובמבר]] [[1967]] נאם נאצר כי מה שנלקח בכוח לא יוחזר אלא בכוח, חזר על החלטות [[ועידת חרטום]] לא הכרה בישראל, לא שלום, לא משא ומתן, לא ויתור על זכויות הפלסטינים, והוסיף כי לא
▲בהמשך הכריז נאצר: "איני יכול לכבוש את סיני אך אני יכול להתיש את ישראל",
ב-10 בספטמבר 1969 לקה נאצר ב[[אוטם שריר הלב]]. תחילה לא פורסם על כך דבר, רק פורסם שביקורו ב[[מוסקבה]] נדחה, ללא ציון הסיבה,{{הערה|{{דבר||נדחה ביקור נאצר במוסקוה|1969/09/16|00108}}}} לאחר שבוע פורסם שנאצר חולה מאוד.{{הערה|{{דבר||נאצר חולה קשה וחדל מכל עיסוקיו המדיניים|1969/09/18|00101}}}}▼
▲ב-10 בספטמבר 1969 לקה נאצר ב[[אוטם שריר הלב]]. תחילה לא פורסם על כך דבר,
גמאל עבד אל-נאצר מת מהתקף לב ב-[[28 בספטמבר]] [[1970]], שבעה שבועות לאחר תום מלחמת ההתשה.
לפני מותו קיבל נאצר את [[תוכנית רוג'רס]] (השנייה) שהתבססה על [[החלטה 242]] של [[האו"ם]] ועל הפסקת אש של 90 יום
מחליפו בשלטון היה [[אנואר סאדאת]].
שורה 123 ⟵ 124:
[[קטגוריה:גיבורי ברית המועצות]]
[[קטגוריה:הוגי דעות ומנהיגים אנטישמיים]]
|