החקיקה בישראל – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
שורה 130:
בראשית שנות ה-80 החלו בתי המשפט לחרוג בהדרגה מגישה זו, והכירו בכפיפות הכנסת לעקרונות המצויים מחוצה לה. תחילה, הופיעה [[ביקורת שיפוטית]] על הליכים פרלמנטריים שהם 'מעין שיפוטיים' כגון הסרת [[חסינות חברי הכנסת|חסינות של חברי כנסת]] וכדומה{{הערה|בג"ץ 306/81 שמואל פלאטו-שרון נגד ועדת הכנסת, פ"ד לה(4) 118}}. בהמשך הפעיל בית המשפט ביקורת שיפוטית על החלטה מנהלית של [[יו"ר הכנסת]] תוך שהוא קובע שיש להגיע לנקודת איזון בין עקרון 'שלטון החוק במחוקק' לבין עצמאות בית הנבחרים בסדרי עבודתו{{הערה|בג"ץ 652/81 ח"כ יוסי שריד נגד יושב-ראש הכנסת, פ"ד לו(2), 197}}.
 
פריצת הדרך הגיעה בבג"ץ מיעארי{{הערה|בג"ץ 761/86 מיעארי נגד יושב-ראש הכנסת, פ"ד מב(4) 868}}, בו קבע בית המשפט במוצהר שהליך החקיקה כפוך לחוק (ולביקורת שיפוטית), ככל הליך שלטוני אחר. המשך לקו זה בא לידי ביטוי בבג"ץ נמרודי{{הערה|בג”צבג”ץ 975/89 נמרודי נגד יו"ר הכנסת, פ"ד מ"ד מה(3) 154}}, בו נקבע שדיני הליך החקיקה שבתקנון הכנסת מחייבים וניתנים לאכיפה על ידי בית המשפט.
התפתחות משמעותית נוספת ביחס לדיני החקיקה בישראל ולכפיפותם לחוק ולביקורת שיפוטית, באה לידי ביטוי ב[[בג"ץ ארגון מגדלי העופות בישראל]]{{הערה|[http://elyon1.court.gov.il/files/03/850/048/N11/03048850.n11.htm בג"ץ 4885/03 ארגון מגדלי העופות בישראל נגד ממשלת ישראל], פ"ד נט(2) 14}}. בפסק הדין קבעה השופטת [[דורית ביניש]] שלא רק כללי החקיקה הכתובים מחייבים את הכנסת, אלא גם עקרונות-יסוד לא כתובים, העומדים בבסיס השיטה הדמוקרטית-הפרלמנטרית של ישראל.