תיאטרון בישראל – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ הוספת קישור לציפי שוחט |
|||
שורה 57:
ראשית שנות השישים היו שנים של פריחה ושגשוג. תיאטראות רבים יותר נפתחו והציעו מגוון גדול יותר לצופה. ב-[[1961]] הקים מילוא את [[התיאטרון העירוני חיפה]] ששם דגש על מחזות ישראליים מקוריים. ב-[[1961]] נפתח ב[[יפו]] [[מועדון החמאם]] והקאמרי עבר למשכנו החדש (דאז) ב[[רחוב דיזנגוף]]. ב-[[1964]] פתח [[גיורא גודיק]] את "[[קולנוע אלהמברה|אלהמברה]]" והציג [[מחזמר|מחזות זמר]] עתירי [[תפאורה]] ותלבושות "כמו ב[[תיאטראות ברודוויי|ברודוויי]]" באותה שנה ייסד [[יעקב אגמון]] את [[תיאטרון בימות]].
במקביל לתיאטראות הגדולים נפתחו במות ניסיוניות כגון "[[תיאטרון זווית|זווית]]", "פרסה", "[[תיאטרון זירה|זירה]]" ו"[[תיאטרון צוותא]]" בסגנון "[[אוף ברודוויי]]", שראו אף הן הצלחה גדולה והביאו לישראל את [[מחזה אבסורד|מחזות האבסורד]] מאת [[ברטולד ברכט]], [[סמואל בקט]], [[יוג'ין יונסקו]] ו[[אדוארד אלבי]]. מחזות אלה ([[מחכים לגודו]], [[מי מפחד מווירג'יניה וולף]], [[רשומון]]) עברו לא פעם מהבמה הקטנה אל התיאטרון הרפרטוארי הציבורי וזכו להצלחה מפתיעה. באותה תקופה החל להתבלט אחד מגדולי מחזאי ישראל ומן המקוריים שבהם, [[נסים אלוני]],{{הערה|{{
החשיפה לחו"ל, ריבוי האולמות וצמאון הקהל העמידו בפני המחזאי הישראלי של התקופה נורמות חדשות ואתגר איכותי שקידם את המחזאות הישראלית.{{הערה|1=בן עמי פיינגולד, '''שנות ה-60 בתיאטרון הישראלי''', בתוך: [[חנה יבלונקה]] ו[[צבי צמרת]] (עורכים), '''העשור השני: תשי"ח-תשכ"ח''', [[יד יצחק בן צבי]] 2000, עמ' 258}}
שורה 93:
ב[[שנות ה-80 של המאה ה-20|שנות השמונים]] ניסו מחזאים ישראלים לאתגר עצבים חשופים בתרבות הישראלית כגון השואה, מוות, מלחמות ו[[הסכסוך הישראלי-פלסטיני]] ([[מלחמת לבנון הראשונה]], [[האינתיפאדה]]) ועולם הדת. סמן הרדיקליות באותה עת היה תיאטרון חיפה בניהולם המשותף של [[גדליה בסר]] ויהושע סובול. כך [[יהושע סובול]] ב"מלחמות היהודים", "[[סינדרום ירושלים (מחזה)|סינדרום ירושלים]]" (חיפה, [[1987]]), "[[נפש יהודי]]" (חיפה, 1982) ו"[[גטו (מחזה)|גטו]]" (חיפה, 1983), חנוך לוין ב"[[יסורי איוב]]" (הקאמרי, 1981) ו"[[הפטריוט]]" ([[תיאטרון נוה צדק]], 1982), [[יצחק לאור]] ב"[[אפרים חוזר לצבא]]" (שהופק בתיאטרון חיפה, נפסל ב-1985 על ידי הצנזורה ועלה ב-1989 על במת צוותא), [[שמואל הספרי]] ב"[[החילוני האחרון]]" (הקאמרי, 1986), [[הלל מיטלפונקט]] ב"[[מאמי (אופרת רוק)|מאמי]]" (צוותא, 1986) ואחרים. באותה עת ניסו [[המועצה לביקורת סרטים ומחזות]] ("הצנזורה") וחברי כנסת כ[[מרים גלזר-תעסה]] להצר את [[חופש הביטוי]], אך לרוב התיר [[בג"ץ]] את העלאת ההצגות, תוך עירור דיון ציבורי ער בתיאטרון. לאחר תקופה סוערת זו בוטלה הצנזורה על מחזות, אך הנהלות התיאטראות הגדולים, מצידן, החלו להחיל צנזורה-עצמית על מנת להתרחק משערוריות ולמשוך קהל רב ומגוון.{{הערה|1=[[שמעון לוי (פרופסור)|שמעון לוי]], '''תיאטרון עברי וישראלי''', בתוך: '''[[זמן יהודי חדש]]''', [[כתר ספרים]] 2007 עמ' 251}}
שלושת התיאטראות הגדולים נמצאים שנים רבות תחת הנהלה קבועה ושמרנית למדי המקפידה על איזון תקציבי ואינה ששה לניסיונות חדשניים, הקאמרי בהנהלת [[נעם סמל]] מאז [[1992]], תיאטרון בית לסין בהנהלת [[ציפי פינס]] מאז [[1993]] והבימה בהנהלת יעקב אגמון מאז [[1995]] ו[[אילן רונן]] מאז [[2005]]. תיאטרוני חיפה ובאר-שבע ידעו טלטלות וחוסר יציבות ניהולית. תיאטרון החאן הירושלמי זכה מאז [[2001]], עת מונה [[מיכאל גורביץ']] למנהלו האמנותי וגיבש בו אנסמבל שחקנים, המופיעים ברוב המחזות ([[אריה צ'רנר]], [[יוסי עיני]], [[אבי פניני]], [[ארז שפריר]], [[שמרית לוסטיג]], [[נילי רוגל]], [[יהויכין פרידלנדר]] ואחרים), לפריחה אמנותית ומסחרית עם להיטים כגון "[[הקמצן]]" (2003), "[[אושר (מחזה)|אושר]]" (2004), "[[תעלולי סקפן]]" (2009), "[[גן הדובדבנים]]" (2010), "[[הלילה השנים עשר]]" (2010), "[[אוכלים]]" (חידוש, 2010) ורבים אחרים.{{הערה|{{הארץ|אריאל הירשפלד|"גן הדובדבנים" של צ'כוב - המחזה הטוב מכולם|1.1228546}}}}{{הערה|{{
החל משנת [[1995]] מוענק [[פרס התיאטרון הישראלי]] למספר קטגוריות בתיאטרון הישראלי.
| |||