אוטובוסים בישראל – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
שורה 183:
עד שנת [[2004]] שררה אנדרלמוסיה בקוי התחבורה הציבורית בשכונות הערביות ב[[מזרח ירושלים]]. עשרות חברות פרטיות ומשפחתיות הפעילו קוים בלתי סדירים או סדרים למחצה, בלא פיקוח נאות ובכלי רכב מיושנים. בשנת 2004 הגדירו עיריית ירושלים, [[משרד התחבורה]] ו[[תוכנית אב לתחבורה ירושלים]] פרויקט לאיחוד של החברות למסגרת של חברה מאוחדת (شركة السفريات الموحدة, שרכת א-ספריאת אל-מווחדה, "חברת הנסיעות המאוחדת") ובה חמש חברות-בנות, המופעלות לפי [[זכיינות|זיכיון]]. יחד עם נציגי האוכלוסייה תוכננו ונקבעו מסלולים קבועים. כן נקבעו מספרי קווים ותדירות (גבוהה יחסית) וניתנו זיכיונות הפעלה לפי מכרז. החברה מפעילה צי של [[מיניבוס]]ים מתוצרת [[מרצדס]], שנרכשו בסיוע משרד התחבורה. המיניבוסים צבועים באופן אחיד בתבנית פסים ירוק-לבן (לקווים פנים-עירוניים) או כחול-לבן (לקווים כפריים/פריפריאליים) ונקראים בעגה המקומית "זברות" או "אוטובוסים פלסטיניים". המחירים מסובסדים ונקבעים לפי חוק.
מרכז ההפעלה הוא התחנה המרכזית של מזרח ירושלים ברחוב סולטאן סולימאן, ליד [[גן הקבר]], בין [[שער שכם]] ו[[שער הפרחים]]. בנוסף פרושות ברחבי מזרח העיר עשרות תחנות אוטובוס תקניות, חלקן משותפות עם קווי "[[אגד]]". הקווים נוסעים בעיקר בכבישים העירוניים והכפריים של מזרח ירושלים, אך גם ב[[דרך חברון]] ו[[דרך בר לב|כביש מספר 1 (דרך בר לב)]] וכן בשכונות "קו תפר" כמו [[הגבעה הצרפתית|גבעה הצרפתית]] ו[[תלפיות מזרח]]. הקווים נחשבים לנוחים ויעילים ורוב תושבי האזור מעדיפים אותם על פני תחבורה פרטית, שנתח השימוש בה ירד מאד. גם ציבור קטן של יהודים משתמש בתחבורה ציבורית זו, בעיקר ב[[שבת]] ותיירים בעלי תקציב נמוך.{{הערה|1=מאיה חושן, [http://jiis-jerusalem.blogspot.com/2008/05/blog-post_01.html מערכת התחבורה הציבורית במזרח ירושלים] באתר [[מכון ירושלים לחקר ישראל]] - ירושלים במספרים}}{{הערה|{{
==קישורים חיצוניים==
| |||