העובד הציוני – הבדלי גרסאות

חברי "הנוער הציוני" ראו כחובתם להצטרף ל[[ההסתדרות|הסתדרות]] הכללית]], אך דרשו מהארגון אוטונומיה רעיונית מלאה, לרבות הכרה בזכותם להתנגד ל[[אחד במאי]] כחג העבודה ולהנפת הדגל האדום. עליית הנוער הציוני גברה במסגרת גל [[העלייה החמישית]] והם תרמו לבניית מושבות חדשות כמו: [[נס-ציונה]], [[כפר-סבא]] ו[[יבנאל]]. באותו זמן התאגדו בערים צעירים רבים הקרובים ברוחם לנוער הציוני. בשנים [[1934]]-[[1935]] התפלגו שורותיו של "הנוער הציוני" ל'''ציוני א''' – התאחדות [[הציונים הכלליים]], חסידי רעיון של הסתדרות עובדים מאוחדת, ול'''ציוני ב'''' – ברית הציונים הכלליים, אשר דגלו בדרך נפרדת לעובדים הציונים הכלליים. העובדים הציוניים-הכלליים שהשתייכו להסתדרות ראו צורך להתלכד ולהניח יסוד לסיעה מאורגנת בהסתדרות. לשם כך נקראו ב-[[22 בנובמבר]] 1935 לכינוס כללי של חברים ב[[רעננה]], שם נאמו מנהיגי התנועה [[משה קול]] (קולודני) ו[[דניאל טנא]] (טננבוים). בכינוס השתתף באופן פעיל [[ברל כצנלסון]], שהשמיע את דעתו על בעיות שונות שהועלו בו. כך קמה סיעת העובדים הציונים הכלליים בהסתדרות - "העובד הציוני".