פמיניזם פוסט-קולוניאלי – הבדלי גרסאות

בניגוד לתאוריה הפוסט-קולוניאלית של הזרם המרכזי, המתמקדת בהשפעות המתמשכות של הקולוניאליזם על המוסדות הכלכליים והפוליטיים הנוכחיים של המדינות, תאורטיקניות פמיניסטיות פוסט-קולוניאליות מעוניינות לבחון מדוע התאוריה הפוסט-קולוניאלית נכשלת בכל הנוגע לסוגיות מגדריות. הפמיניזם הפוסט-קולוניאלי מבקש לשפוך אור גם על הנטייה של המחשבה הפמיניסטית המערבית להחיל את טענותיה על נשים ברחבי העולם, משום שהיקף התאוריה הפמיניסטית מוגבל. בדרך זו, הפמיניזם הפוסט-קולוניאלי מנסה להסביר את החולשות הנתפסות בתאוריה הפוסט-קולוניאלית ובתאוריה הפמיניסטית המערבית גם יחד.

 

 

[[הנרייט דהאן כלב|דהאן-כלב]], במאמרה "פמיניזם מזרחי, פוסט-קולוניאליזם וגלובליזציה", מתייחסת לאמירותיהן של מוהנטי (1988, 1991) ואלכסנדר (1991) כי פמיניזם פוסט-קולוניאלי הוא תופעה טרנסלאומית המשנה לחלוטין את מבנה הפוסט-קולוניאליזם ואת מבנה הפמיניזם, ואינו בשום אופן ענף שלהן. בנוסף לכך, הפמיניזם הפוסט-קולוניאלי משנה את [[מוסר|הקודים המוסריים]] המיניים עליהם הוא מושתת, ומתוך כך גם את פרקטיקות המשטור כלפי נשים. יש צורך, אם-כן, בחשיבה שאינה פרי הוגות מערביות בלבד כדי להבין באופן מורכב את מצב הנשים בעולם הפוסט-קולוניאלי<ref name=":0">דהאן-כלב, הנרייט. (2006). "פמיניזם מזרחי, פוסט-קולוניאליזם וגלובליזציה", תרבות דמוקרטית, 10, 135-161.</ref>

דהאן-כלב מציגה מספר נקודות המסכמות את עיקרי התאוריה של הפמיניזם הפוסט-קולוניאלי, בהתבסס על מאמריהן של [[גיאטרי צ'קרוורטי ספיבק|ספיבק]] (1995) ומוהנטי (1995):

* מטרת הפמיניזם הפוסט-קולוניאלי לאמץ את תפיסת הפוסט-קולוניאליזם כעיסוק בתופעה ההיסטורית של הקולוניאליזם, המקושרת ישירות לכלכלה, לפוליטיקה ולהיסטוריה, תוך חיבורו לשאלות מגדריות

 

זהו מהלך משמעותי משום ששיח פמיניסטי הוא שיח [[ביקורתיות|ביקורתי]], ולכן אינו פטור מעיסוק ביחסי הכוח הפנימיים שבו. תקוותן של הפמיניסטיות הפוסט-קולוניאליות היא שהתנועה הפמיניסטית הרחבה יותר תשלב את מערכי התאוריות המשמעותיים הללו, שמטרתם להגיע אל נקודת מבט תרבותית שמעבר לעולם המערבי, על-ידי הכרה בחוויות האינדיבידואליות של נשים ברחבי העולם. [[עלי סוקי]] (Ali Suki) מדגישה את חוסר ייצוגן של נשים לא-לבנות במחקרים פמיניסטיים ומשווה את משקל הלובן למשקל הגבריות.<ref name=":5">Ali, Suki (2007-03-01). [[doi:10.1080/01419870601143877|"Feminism and Postcolonial: Knowledge/Politics"]]. ''Ethnic and Racial Studies''. '''30''' (2): 191–212. [[International Standard Serial Number|ISSN]] [https://www.worldcat.org/issn/0141-9870 0141-9870]. [[Digital object identifier|doi]]:[https://doi.org/10.1080%2F01419870601143877 10.1080/01419870601143877]</ref> בעיה זו אינה נובעת מחוסר השכלה ועבודת מחקר בדרום העולם, אלא מחוסר בהכרה. חוסר זה בהכרה מחזק הגמוניה מערבית ותומך בטענה של ייצוג מוגזם של חוקרים וחוקרות לבנות מערביות. הספרות הפמיניסטית הפופולרית ביותר בנוגע לדרום הגלובלי נוטה להיכתב על ידי תאורטיקניות מערביות, וכתוצאה מכך לטייח את ההיסטוריה.<ref name=":4" /> התאורטיקניות הפמיניסטיות הפוסט-קולוניאליות אינן מאוחדות תמיד בתגובותיהן לתאוריה פוסט-קולוניאלית ולפמיניזם מערבי, אך ככלל, תאורטיקניות אלו החלישו במידה ניכרת את גבולות הפמיניזם המרכזי. הכוונה של הפמיניזם הפוסט-קולוניאלי היא לצמצם את ההומוגניזציה של השפה יחד עם אסטרטגיה כוללת לשילוב כל הנשים, על שונותן, בסביבה התאורטית. בעוד המאמצים נעשים כדי לחסל את הרעיון של העולם השלישי "האחר", מסגרת פמיניסטית מערבית אירופוצנטרית מציגה לעתים קרובות את "האחר" כקורבן לתרבותו ולמסורותיו שלו.<ref>"Postcolonial feminisms.". ''Feminist Theory''. '''6''' (1).</ref>

[[אודרי לורד]] (Audre Lorde), משוררת ופעילה [[פמיניזם שחור|פמיניסטית שחורה]], נשאה נאום שכותרתו היא "כלי האדון לעולם לא יפרקו את ביתו של האדון",  במסגרת כנס אקדמי פמיניסטי בשנת [[1979]]. היה זה ראשיתו של הפמיניזם האקדמי באמריקה, ונשים לבנות היוו את הרוב המכריע של הקולות הנשמעים. לורד הוזמנה על תקן האישה השחורה, בדיון ספציפי אחד, אולם לשאר הדיונים לא הייתה נציגות שחורה, נציגות לסבית או נציגות של נשות העולם השלישי. לורד טוענת כי האקדמיה, כמוסד פטריארכלי וגזעני, אשר הדיר נשים מתוכו באופן מסורתי, לא יכולה לשמש ככלי לפתרון הבעיות שאותן הוא מייצר ומשמר. היא מבקשת מהאקדמאיות בכנס להיות סוכנות לשינוי רדיקלי ולייצר אחווה נשית שאינה מבוססת על סובלנות כלפי האחרת, אלא על כינון קהילה על בסיס תלות הדדית בין שונויות. היא מאשימה את הפמיניסטיות מהזרם המרכזי, הלבן, בהשטחה ובהתעלמות מנשים שונות, ובכך בנפילה לפמיניזם גזעני אשר עולה בקנה אחד עם הפטריארכיה: "נשים עניות ונשים כהות יודעות שיש הבדל בין ביטויי היומיום של עבדות הנישואין לבין זנות, כיוון שאלה בנותינו שלנו שעומדות ברחוב 42. אם תאוריה פמיניסטית אמריקאית לבנה אינה רואה לעצמה חובה לדון בשונויות בינינו, ובהבדלי הדיכוי הנובעים מהן, כיצד אתן מתמודדות עם העובדה שבזמן שאתן נמצאות בכנסים על תאוריה פמיניסטית, הנשים המנקות את בתיכן ומשגיחות על ילדיכן הן ברובן הגדול נשים עניות ונשים כהות? מהי התאוריה מאחורי פמיניזם גזעני?".<ref>לורד, א. (1979). "כליו של האדון לעולם לא יפרקו את ביתו של האדון", הקדמה: ברייר-גארב ר. ובאום ד., תרגום: עדנה גורני, בתוך ד' באום ואחרות (עורכות), '''ללמוד פמיניזם: מקראה''', הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2006, עמ' 194–190.</ref>

 

 

== גזע ודת ==

 

 

[[ורה סי מאקי]] (Vera C. Mackie) מתארת את ההיסטוריה של הזכויות הפמיניסטיות [[אקטיביזם|והאקטיביזם]] הנשי [[יפן|ביפן]] מסוף [[המאה ה-19]] ועד היום. נשים ביפן התחילו להטיל ספק במקומן במעמד החברתי ולערער על תפקידיהן תחת הקיסר. הספר נכנס לפרטים על נשים יפניות איקוניות שעמדו נגד דיכוי מגדרי, כולל עדויות של פמיניסטיות יפניות בעצמן. הדיכוי של נשים ביפן מתאר את השוני בנסיבות החיים של נשים מתרבויות שונות. ישנן התנהגויות חברתיות שונות המתרחשות במדינות אסיה שעשויות להיראות כמעיקות בעיני הפמיניסטיות הלבנות. לפי האידיאולוגיות הפמיניסטיות של העולם השלישי, זה אידיאלי לכבד את התרבות בה חיות הנשים הללו, תוך כדי יישום האמונה שאין לדכא אותן או לראותן באור סקסיסטי בשום צורה.

 

== קולוניזציה כפולה ==

 

הפמיניסטיות הפוסט-קולוניאליסטיות עדיין עוסקות בזיהוי וחשיפת ההשפעות הספציפיות של הקולוניזציה הכפולה על סופרות, וכיצד קולוניזציה כפולה מיוצגת ומוזכרת בספרות. עם זאת, קיים דיון מתמשך בין תאורטיקניות, אם ההיבט הפטריארכלי או ההיבט  הקולוניאלי דוחק יותר ואיזה נושא יש לטפל בו באופן אינטנסיבי יותר ולהשקיע בו את המאמצים להתמודדות.<ref>''Post-Colonial Studies The Key Concepts''. Routledge. 2000. pp. 66–67. <nowiki>ISBN 0-203-93347-8</nowiki>.</ref>

בישראל, השיח הפמיניסטי הדומיננטי היה השיח האשכנזי. פמיניסטיות ישראליות-אשכנזיות מנהלות בדרך כלל אורח חיים מודרני בעל זיקה לאתוס הציוני ולשמאל המתון, שבתפיסתו הכלכלית מחזיק בעקרונות קפיטליסטיים. השיח הפמיניסטי בישראל התפתח ועוצב דרך הפריזמה האשכנזית תוך גילוי משמעותי של דחיית טענות העולות מפי נשים מזרחיות, שנקודת מבטן היא תוצר של שוליות כפויה בחברה.

 

 

מערכת היחסים בין הפמיניסטיות האשכנזיות והמזרחיות החלה לצוף בתחילת שנות ה-90 של המאה ה-20. בשנת 1991, סרבו המזרחיות להשתתף באופן סמלי בלבד בכנס הפמיניסטי השנתי, שכלל עד אז דוברות ומנחות שכמעט כולן אשכנזיות, בעוד ייצוג נשי מזרחי או פלסטיני היה מועט מאוד. המזרחיות תבעו ייצוג שווה באופן יחסי לגודל עבור כל אחת מהקבוצות המרכזיות בישראל - נשים פלסטיניות, מזרחיות ואשכנזיות. במאבק זה ניצחו המזרחיות כאשר סירבו הנציגות, המזרחית והפלסטינית, להשתתף ולהמשיך לייצג באופן סמלי בלבד את קבוצותיהן. האשכנזיות, שהתיימרו להחזיק בעמדות פלורליסטיות-ליברליות, נאלצו להסכים לדרישות המזרחיות, כאשר נציגות הקבוצות הלא-אשכנזיות איימו שלא להשתתף בכנס.<ref name=":1" />

 

 

התחושות הקשות שחשו המזרחיות עלו להתמודדות ונחשפו בגלוי בכנס הפמיניסטי שהתקיים בגבעת חביבה בשנת 1995. זאת לאחר מתח רב שהצטבר ושנבע מתחושה של התנשאות והשתקה שחוו המזרחיות מצד האשכנזיות. הפמיניסטיות המזרחיות טענו כי לא הייתה זו הדרה גלויה מצד האשכנזיות, אלא עמדה פמיניסטית ביקורתית-שיפוטית של האשכנזיות כלפי המקום שמביאות המזרחיות. האשכנזיות ביקרו את סגנון החיים המסורתי שמנהלות מזרחיות רבות, אותו האשכנזיות מאפיינות כפטריארכלי. ביקורת זו מתאימה לביקורות של נשים לבנות במערב כלפי נשים בעולם השלישי. הפמיניסטיות המזרחיות, שרבות מהן אכן החזיקו באורח חיים מסורתי, מצאו עצמן לכודות בין המסורת לבין המתירנות של הפמיניזם הליברלי-אשכנזי. המזרחיות למעשה הושתקו והודרו פעמיים: גם בשם הפטריארכיה וגם בשם הפמיניזם הליברלי-אשכנזי, שביקר אותן על אורח חייהן שנתפס כאנטי-פמיניסטי.

 

 

=== פמיניזם פלסטיני ===