מאו דזה-דונג – הבדלי גרסאות

|כיתוב=דיוקנו של מַאוֹ דְזֶה-דוּנְגדְזֶה־דוּנְג

'''מַאוֹ דְזֶה-דוּנְגדְזֶה־דוּנְג''' (מבוטא '''מאו צה טונג'''; ב[[שפות סיניות|סינית]]: '''毛泽东'''; [[פין-יין|פין־יין]]: Máo Zédōng{{כ}} - [[אלפבית פונטי בינלאומי|IPA]]: {{שמע|קובץ=Zh-Mao_Zedong.ogg|תיאור=[mɑ̌ʊ tsɤ̌tʊ́ŋ]}}{{כ}}, [[26 בדצמבר]] [[1893]] - [[9 בספטמבר]] [[1976]]) היה מדינאי סיני, שליטהּ של [[הרפובליקה העממית של סין|סין]] בין השנים [[1949]]–[[1976]]–1976. בתפקידו כיושב ראש המועצה המרכזית של ה[[המפלגה הקומוניסטית של סין|מפלגה הקומוניסטית הסינית]] משנת [[1943]] ואילך היה גורם מרכזי בעליית המפלגה הקומוניסטית לשלטון בסין אחרי [[מלחמת האזרחים הסינית]] ונחשב אבי "[[הקפיצה הגדולה קדימה]]", תוכנית פיתוח שגרמה למותם ברעב של עשרות מיליוני סינים, ובעיקר - מנהיג "[[מהפכת התרבות בסין|מהפכת התרבות]]" (בין 1966 ל-1976ל־1976), קמפיין פוליטי הרסני שגרם לכאוס רבתי במדינה, זרה אימה, וגבה את חייהם של מיליונים.

מאו דזה-דונגדזה־דונג נולד בכפר [[שאושאן (סין)|שאושאן]] בנפת [[שיאנגטאן (סין)|שיאנגטאן]] (湘潭縣) שבמחוז [[הונאן]], כבכור מבין ארבעת בניו של איכר אמיד. במהלך [[מהפכת 1911]] שירת בצבא המחוזי של הונאן ולאחר מכן שב ללימודיו, שם הפך חסיד של [[פעילות גופנית]] ו[[קולקטיביזם]].

אחרי סיום לימודיו בבית הספר בהונאן ב-ב־[[1918]] נסע מאו עם מורו וחמיו לעתיד הפרופסור יאנג צ'אנג-גאנג־ג'י ל[[בייג'ינג]], שם הרצה יאנג ב[[אוניברסיטת בייג'ינג]], כל זאת על רקע אירועי [[תנועת ה-4 במאי|תנועת ה־4 במאי]] ותביעות ה[[גוומינדאנג]] להגברת הדמוקרטיזציה והליברליזם בסין. בהמלצת יאנג, קיבל מאו עבודה כעוזר לספרן ופיתח אהבת קריאה, ושמע את נאומיהם של פרופסורים רדיקלים כמו סון יאט - סןיאט־סן, שהפך מאוחר יותר ליושב ראש הראשון של המפלגה הקומוניסטית בסין ו[[לי דאג'או]]. באותה תקופה גם נישא מאו בראשונה ל[[יאנג קאיחווי]], בתו של יאנג.

ביולי [[1921]] נכח מאו בקונגרס הראשון של המפלגה הקומוניסטית הסינית ב[[שאנגחאי]]. נוסף לו היו בתנועה אותה עת רק עוד 56 חברים. בתוך שנים מספר, עד [[1927]], גדל מספר החברים בה ל-57ל־57 אלף. התנועה הקומוניסטית פעלה בשנותיה הראשונות במסגרת ה[[קואומינטנג]], בעיקר באזורי הכפר ובארגון פועלים באיגודים מקצועיים. פעילותה גם ביטאה את הרדיקליזציה הגוברת בסין, נוכח מה שנתפש ככישלון הקואומינטנג, למרות השגת הרוב בבחירות [[1913]], להשפיע בצורה מהותית ויסודית יותר על מצבה של סין.

מאו התקדם במהירות בשורות המפלגה הקומוניסטית ובשנת [[1923]] הוא נבחר לוועד המרכזי של המפלגה במסגרת הקונגרס השלישי. בשנת [[1924]] פרצה מלחמת האזרחים הראשונה בסין. [[סון יאט-סן|סון יאט־סן]], מנהיג הקואומינטנג, יצא לבייג'ינג כדי לשאת ולתת על כינון ממשלה כל-סיניתכל־סינית, אך מת בשנת [[1925]] ולא הצליח להשלים את פועלו. יורשו, [[צ'יאנג קאי שק]] יצא עם כוחות הקואומינטנג לסילוק המשטר בצפון סין, במה שכונה "[[המסע צפונה]]". צ'יאנג קאי-שקקאי־שק הצליח באיחוד הגנרלים הניצים בצפון, אחרי מותו של [[יואן שה-קאי|יואן שה־קאי]] תחת שלטונו הוא.

מאו, במקביל, נשלח במסגרת החזית המאוחדת בין הקואומינטנג והמפלגה הקומוניסטית למחוז הונאן. בהרצאה במארס [[1927]] בפני מרכז המפלגה הרצה מאו על פעילות האיכרים ועמד על החשיבות המכרעת שיש להם כגרעין כוח עתידי למהפכה. הצעתו של מאו להסתמך על כוח האיכרים כגרעין התמיכה המרכזי נדחתה על–ידיעל־ידי המפלגה, אך הוא עצמו מונה למנהיג תנועת האיכרים.

זמן קצר אחרי כניסתו לשאנגחאי כונן צ'יאנג קאי-שקקאי־שק ממשלה לאומנית בסין כולה, בתמיכת מעצמות המערב, והחל במסע דיכוי נגד המפלגה הקומוניסטית, בת בריתו עד אז. עד שנת [[1928]] הושמדו 80 אחוז מחברי המפלגה והשאר ירדו למחתרת. זה היה אות הפתיחה למלחמת האזרחים השנייה, שנמשכה עד שנת [[1937]].

מאו נמלט מ[[טרור לבן|הטרור הלבן]] של צ'יאנג קאי-שקקאי־שק באביב שנת [[1927]], אחרי [[התקוממות קציר הסתיו]] הכושלת וכונן את בסיסו ב[[צ'ינקאנשאן]], בגבול שבין מחוזות הונאן, [[ג'יאנגשי]] ו[[גואנגדונג]]. באותה תקופה גם התגרש מאו מאשתו הראשונה, שהוצאה מאוחר יותר להורג על ידי הקואומינטנג ונישא ל[[חה דזה-ג'ן|חה דזה־ג'ן]]. מאו כונן במקום רפובליקה ברוח סובייטית והקים את "[[הצבא האדום הסיני]]", שמצא את עיקר מגויסיו מבין האיכרים, ואף פעל בשיתוף פעולה עמם, כאשר חיילי הצבא נוהגים משמעת ואדיבות ואף מסייעים לעתים לאיכרים בעבודות השדה—ניגוד מובהק להתנהגותם של חיילי צבאות בדרך כלל. מאו כונן באזורים אלו חלוקה מחדש של האדמות, ובראש ובראשונה חילק את אדמות בעלי-האחוזותבעלי־האחוזות וחלק מאדמות האיכרים האמידים.

עבור סין, טען מאו, המהפכה הנכונה צריכה להתבסס על האיכרים והאיכרות—שהםוהאיכרות — שהם הרוב המכריע של האוכלוסייה. מנקודת מבט [[מרקסיזם|מרקסיסטית]] הייתה התאוריה של מאו בבחינת כפירה בעיקר, כיוון שבהיעדר בורגנות ופרולטריון אין מלחמת מעמדות המאפשרת מהפכה סוציאליסטית, ולכן לא תיתכן בסין מהפכה סוציאליסטית אמיתית בשלב ההתפתחות הנוכחי שלה.

הפתרון של מאו לבעיה זו היה באמצעות הטענה ש"{{ציטוטון|סתירות ומאבק הם אוניברסליים ומוחלטים, אך השיטות להתרת הסתירות... משתנות בהתאם לטבע הסתירות".}} לפי מאו:

:"{{ציטוט|תוכן=הסתירה בין הפרולטריון והבורגנות נפתרת באמצעות מהפכה סוציאליסטית; הסתירה בין המוני העם והמערכת הפיאודלית נפתרת באמצעות מהפכה דמוקרטית; הסתירה בין קולוניות ואימפריאליזם נפתרת באמצעות מלחמת שחרור לאומית; הסתירה בין מעמד הפועלים ומעמד האיכרים בחברה הסוציאליסטית נפתרת באמצעות קולקטיביזציה ומיכון החקלאות" (|מקור="על סתירות", אוגוסט [[1937]])}}

סין, מכאן, יכולה להגיע למהפכה סוציאליסטית אמיתית, אך נדרשים כמה שלבים מקדימים: מלחמת שחרור לאומית ואחריה "מהפכה דמוקרטית". מהפכה זו, מבחינתו של מאו, לא נועדה לכונן משטר דמוקרטי בסין אלא להשיג אחדות דעות בתוך הצבא, חיזוק המשמעת, וחיזוק הלחימה. מאו חזר והדגיש את הסתייגותו מ"אולטרא-דמוקרטיהאולטרה־דמוקרטיה", שבה ליחיד דעה משלו שאינה תואמת את דעת המפלגה.

מנקודת מבטו של מאו כל תאוריה צריכה להיות יפה לעניין ולשעה ולשרת את האינטרס העליון, שבשלב זה היה בעיניו הלחימה וביצוע המהפכה. בהתאם, הדגיש מאו במיוחד את נושא לחימת הגרילה ופיתח "[[תורת לחימה]]" תלת–שלביתתלת־שלבית: תחילה יש להניע את האיכרות למאבק ולכונן ארגון; בשלב השני יש לקבוע בסיס באזורי הכפר ולהגביר את התיאום בין ארגוני הגרילה; ובשלב השלישי יש לעבור ללוחמה קונבנציונלית.

תחת לחץ התקפותיו הנמשכות של צ'יאנג קאי-שקקאי־שק התגלע מאבק בתוך המפלגה הקומוניסטית ומאו הודח מהנהגת המפלגה והוחלף על ידי קבוצה שכונתה [[28 הבולשביקים]], שכללה גם את [[ג'אוו אנלאי|ג'וֹאוּ אֶנְלָאי]], שחבריה היו נאמנים למדיניות שהכתיבו [[ברית המועצות]] וה[[קומינטרן]]. אחרי התבוסות, שהנחיל צבאו של צ'יאנג קאי-שקקאי־שק לקומוניסטים במהלך מסע מלחמה בין אוקטובר [[1933]] לאוקטובר [[1934]], נמלטו שרידי הצבא האדום מהאזור שהיה בשליטת הקומוניסטים בדרום סין (שכותר על ידי הצבא הלאומני), בכוונה להגיע לצפון סין ולבנות מחדש את כוחם הרחק מהשטח שבשליטת צ'יאנג קאי-שקקאי־שק.

לאחר מסע קשה ומתיש שארך כמעט שנה, שקיבל מאוחר יותר את השם [[המצעד הארוך]] (או המסע הארוך), הגיעו שרידי הצבא האדום ל[[יאן-אן|יאן־אן]] שבחבל [[שאאנשי|שָׁאַנְשִׂי]]. פחות מעשרת אלפים חיילים, כעשירית מהמספר שהחלו במסע הארוך, הצליחו לשרוד אותו, אך עתה היו הקומוניסטים בטוחים יחסית מפגיעתו של הקואומינטנג.

במהלך [[מלחמת סין-יפן השנייה|מלחמת סין־יפן השנייה]], שהתנהלה בשנים 1937-19451937–1945, נוצרה ברית זמנית בין הקואומינטנג למפלגה הקומוניסטית כדי להלחם בפולשים ה[[יפן|יפניים]]. הברית הבלתי טבעית בין שני הצדדים התפוררה תוך זמן קצר, בעיקר על כשלונו של הקואומינטנג בניהול המערכה נגד יפן. צ'יאנג קאי שק העדיף לשמור את כוחו לעימות הצפוי נגד הקומוניסטים, במקום להיאבק ביפנים, והאחרונים הצליחו להשתלט על מרבית המרכזים העירוניים והמתועשים של סין, שנמצאו ברובם באזורים המזרחיים של המדינה, ושלטו בהם עד לסיום המלחמה.

בינתיים התמקדו הקומוניסטים בארגון לוחמת גרילה נגד הצבא היפני בצפון סין, ועסקו גם במאבקים פנימיים בתוך המפלגה, שהבולט בהם היה מסע "תיקון הטעויות" או [[צ'נג פנג]] — מסע טיהורים ל"חינוך נגד דוֹגמוֹת זרות", שמטרתו העיקרית הייתה חיסול מתנגדיו הפוליטיים של מאו בהנהגת המפלגה, כמו [[וונג מינג]], [[וונג שיוויי]] ו[[דינג לינג]]. באותה תקופה התגרש מאו מאשתו השנייה, חֶה דזה-גדזה־ג'ן, ונישא לשחקנית לאן פינג, שנודעה אחר–כךאחר־כך כ[[ג'יאנג צ'ינג]] {{אנ|Jiang Qing}}.

עם סיום [[מלחמת העולם השנייה]] וכניעת יפן, לא הצליחו הקואומינטנג והקומוניסטים להגיע להסכם ביניהם, ומלחמת האזרחים שבה והתחדשה במלוא עוזה. שני הצדדים הסתייעו במעצמות העל שיצרה מלחמת העולם השנייה, [[ארצות הברית]] ו[[ברית המועצות]]. מתקפתו העיקרית של צ'יאנג ביולי [[1946]] כשלה, ומכאן עברה היוזמה לידי הקומוניסטים, שהצליחו לכונן בסיס תמיכה רחב בקרב האיכרים במדינה, והחל מאמצע שנת [[1947]] כבשו במהירות שטחים נרחבים בסין. בסתיו [[1948]] נכבש החלק הצפון-מזרחיהצפון־מזרחי המתועש של סין וצבא הקואומינטנג החל מתמוטט במהירות. בסוף השנה הגיע הצבא האדום לנהר [[יאנגצה]]. במאי [[1949]] נפלו לידי הקומוניסטים שאנגחאי, [[שי-אן|שי־אן]] וערים חשובות אחרות.

ב־[[1 באוקטובר]] [[1949]] הוכרז בבייג'ינג על הקמת "הרפובליקה העממית של סין". אחרוני חייליו של צ'יאנג קאי-שקקאי־שק ושני מיליוני פליטים, נמלטו לאי [[טאיוואן]] והמשיכו בה את [[הרפובליקה הסינית]].

[[קובץ:China, Mao (2).jpg|שמאל|ממוזער|250px|מאו מכריז על ייסוד סין העממית ב-1ב־1 באוקטובר 1949]]

בשנת [[1953]] החלה "תוכנית החומש" הראשונה של המשטר, שנבנתה על–פיעל־פי הדגם הסטליניסטי: דגש על פיתוח התעשייה הכבדה, כאשר ההון למימון הפיתוח צריך לבוא בעיקרו מחסכון גבוה במגזר החקלאי, שתוצריו היוו 80 אחוז מייצואה של סין.

כדי לאפשר פיתוח תעשייה כבדה כזו הלך מאו בעקבות סטלין ופתח במסע של [[קולקטיביזציה]], שנועד גם להשיג פיתוח בקצב של 2.2 אחוז לפחות, שיעמוד בקצב גידול האוכלוסייה, וכן לחסל ניצנים של התפתחות אליטה חדשה בקרב האיכרים. עיקר פעולת הקולקטיביזציה התרחש בשנים [[1953]] עד [[1956]], כשבשלב הראשון הוקמו "קבוצות לעזרה הדדית" לעונות הבוערות, שהפכו בשלב השני לקבועות. בשלב השלישי נוסדו קואופרטיבים שבהם הקרקע עובדה במשותף, כשהאיכר מקבל תמורה עבור חלקתו וציודו. בשלב האחרון, שאת ביצועו האיץ מאו באופן ניכר החל מ-מ־[[1955]], הפכו את הקואופרטיבים לקולקטיבים שבהם ניטלה מהאיכר הבעלות על אדמתו והוא קיבל שכר רק על–פיעל־פי עבודתו.

כדי להבין היכן בוצעו שגיאות—ולטענתשגיאות — ולטענת אחרים, כדי לחשוף מתנגדים למשטר—התחוללהלמשטר — התחוללה אז גם "[[מערכת מאה הפרחים]]". מאו פתח במסע שבו עודד מתיחת ביקורת על שיטות הממשל והצעות לשיפורו. כוונתו של מאו הייתה לקבל ביקורת "קונסטרוקטיבית" ומנומסת על היבטים לקויים בתפקוד ובביצוע המפלגתי. בפועל, הוצפה המדינה גל עצום של ביקורת, שבחלקה הגדול הופנתה נגד השלטון עצמו וערערה על זכותו לשלוט באופן דיקטטורי. מאו, מאוכזב מ"אי הנאמנות" של האינטלקטואלים, פתח אחרי שישה שבועות של ביקורת חופשית במסע טיהורים רחב היקף ואסר והוציא להורג 300,000 בני אדם, במסגרת מה שכונה "[[התנועה האנטי-ימנית|התנועה האנטי־ימנית]]". אלו הצטרפו למאות אלפים מחברי התנועה הקומוניסטית בסין שנאסרו או הוצאו להורג במסגרת מסעות הטיהורים שהחלו לפני ובמקביל לקולקטיביזציה.

אחרי "מסע מאה הפרחים", בשנת [[1958]], פתח מאו ביוזמה חדשה תחת השםבשם "[[הזינוק הגדול קדימה]]", ששילב קולקטיביזציה בסגנון [[התקופה השלישית]] בברית המועצות, יחד עם [[סטחנוביזם]] ותוספת סינית מקורית בדמות הקמת "קומונות" שכללו כ-30כ־30 קולקטיבים ומנו כל אחת בסך הכול כמה אלפי איכרים. מטרת התוכנית הייתה לעורר את התלהבות ההמונים ולגייסם לפרויקטים גדולים של תיעוש ובניין. במקביל, היו הקומונות אמורות לשמש יחידות עצמאיות שתעסוקנה בתעשייה קלה ותייצרנה את צורכיהן, ובכך תפטורנה מעומס זה את התעשייה.

האסון האנושי שחוללה "הקפיצה הגדולה קדימה" היה חמור בהרבה מן האסון הכלכלי. ישנן הערכות שונות לגבי היקף המצוקה והרעב שגרמה התוכנית, כשההערכות הצנועות מדברות על כ-20כ־20 מיליון שמתו מרעב בשלוש שנות "הקפיצה" והערכות אחרות מדברות על 30-5030–50 מיליון שנספו בעקבות הניסוי של מאו.

הרפורמות הכלכליות להגברת החופש הכלכלי הובילו לשיפור מרשים ומתמיד במצב הכלכלי בסין שנים שאחרי ביטול "הקפיצה", עם עליה הדרגתית בתפוקה וברמת החיים. ההצלחה העניקה לליו ודנג יוקרה בעיני חברי מפלגה רבים בממשלה המרכזית ובין ההמונים והשניים החלו מתכננים לדחוק את מאו בהדרגה לעמדת "אב קדמון מת", כלשונו—מנהיגכלשונו — מנהיג נערץ שהכל מהללים ומשבחים אותו, אך איש אינו נועץ בו.

מאו התנגד לדחיקתו הצידה והחל תר אחר דרכים לכונן מחדש את בסיס כוחו ולערער את זה של מתנגדיו. בשנת [[1963]], כאשר פירות הרפורמה החלו ניכרים לעין, הוא יזם [[תנועה לחינוך חברתי]], שמטרתה הייתה לכאורה למנוע אסון של הדרדרות למדיניות כלכלית "רוויזיוניסטית" ו"היפר-דמוקרטיההיפר־דמוקרטיה", אך מטרתה האמיתית הייתה לנסות "לתקן" את טעויותיו בלי להודות בהן ובשלב מאוחר יותר לפתוח במסע טיהורים נוסף נגד מתנגדיו. שנה אחרי כן, ב-ב־[[1964]] כבר פתח מאו במתקפה ישירה נגד ליו ודנג באמצעות [[מבצע ניקוי הארבעה]], מסע לניקוי הפוליטיקה, הכלכלה, הארגון והאידאולוגיה—שםוהאידאולוגיה — שם נקי לקריאה למסע טיהורים בתוך המפלגה.

בני בריתו העיקריים של מאו במלחמתו היו רעייתו, [[ג'יאנג צ'ינג]] {{אנ|Jiang Qing}}, ושר ההגנה הגנרל [[לין ביאו]] {{אנ|Lin Biao}}. האחרון, סייע בידו לגייס את תמיכת הצבא ותמיכת "[[המשמרות האדומים]]", צעירים בגיל העשרה שגויסו ליחידות צבאיות-למחצהצבאיות־למחצה. באוגוסט [[1966]] הכה מאו את יריביו באמצעות הפגנת כוח מאסיבית, כאשר 11 מיליון מאנשי "המשמרות האדומים" הגיעו לבייג'ינג להריע למאו וללין.

כאן החל מסע טיהורים מאסיבי וחסר מעצורים. ראשיתו הייתה בחלוקת עלונים ובתעמולה נגד ה"בורגנים", "הקפיטליסטים" וה"אנטי-מהפכניםאנטי־מהפכנים", אך במהירות רבה הפכו "המשמרות האדומים" לכוח שהופעל בלא מעצורים לטיהור יריביו של מאו וחיסול כל מקור כוח או סמכות אחר שהתחרה במפלגה.

הדרך היחידה להמלט מהאשמה ב"אנטי-מהפכנותאנטי־מהפכנות" הייתה לעסוק בפעילות "מהפכנית", היינו, כפי שהמליץ מאו ב"[[יומון העם]]" בתחילת שנת [[1967]], להטיח ביקורת ולהאשים אחרים ב"אנטי-מהפכנותאנטי־מהפכנות". גם בכך לא הייתה תועלת, לעתים, שכן גם בין המשמרות האדומים לבין עצמם נתגלעו סכסוכים אלימים.

בשנותיו האחרונות סבל מאו מהדרדרות בריאותית שנבעה מ[[מחלת פרקינסון]] או, לפי [[לי ג’ה-סווי|לי ג’ה־סווי]], רופאו האישי ואיש אמונו בשנות חייו האחרונות, מחלת [[ניוון עצבי]], נוסף ל[[מחלות ריאה]] שנבעו מעישון ו[[מחלות לב]]. מאו נותר פסיבי בעוד הסיעות השונות בחצר המפלגה הקומוניסטית ניצות ביניהן בציפיה למותו הממשמש ובא.

עם מותו הצפוי, ב-ב־[[9 בספטמבר]] [[1976]], פרץ מאבק כוח על השלטון בין סיעת השמאל בראשות "[[כנופיית הארבעה]]" שרצתה להמשיך במדיניות מהפכנית ברוח מאו כשמולה השמרנים בראשות [[חווה גוופנג]] שחתרו לחזרה לתכנון ריכוזי ברוח הדגם הסובייטי, והרפורמיסטים בראשות [[דנג שיאופינג]], שרצו לחזור למדיניות פרגמטית כמו זו שכוננה בתחילת שנות השישים, ובסופו של דבר ניצחו בעימות.

לכבודו נבנה [[המאוזוליאום למאו דזה-דונג|המאוזוליאום למאו דזה־דונג]].

[[קובץ:Forbidden_City_Gate_of_Heaven_3.jpg|שמאל|ממוזער|250px|דיוקן ענק של מאו על "שער השלום השמימי" משקיף על [[כיכר טיין-אן-מןטיין־אן־מן]]]]

הסכמה דומה ישנה לגבי כשרונו הטקטי כמנהיג פוליטי, גם כמעורר התקוממות וגם כמי שמבקש לדכאה. בניגוד למצב בברית המועצות, שם קנה לו [[סטלין]] שלטון יחיד בתוך זמן קצר, ללא ערעור או ריסון של ממש מצד אחרים, היה על מאו לנווט במערכת מורכבת בהרבה, בה לא היה מנהיג בלתי מעורער בשום שלב ופעל תמידית במסגרת שבה היה כוחו מותנה במערכת איזונים ובלמים בתוך המפלגה ומחוצה לה. יכולתו לשמר את עצמו במשך ארבעים שנה בראש מערכת מורכבת ורגישה כזו, כשהוא משנה חזיתות ובריתות תדיר, מעידה על כשרונו הפוליטי הטקטי הניכר. הטקטיקה שלו, ששילבה מסעות מאסר והרג המוניים בנימוקים של מאבק באויבים לא הייתה חידוש של ממש, כמובן, אך מאו הצליח בכשרון רב לארוג לפחות מראית עין של תמיכה ציבורית וזעם 'אותנטי' שנראו כמו סוג של מהפכה פנימית מתמדת הנמצאת כל העת על גבול האנרכיה.

חוות דעת אוהדת הרבה פחות מובעת ביחס לפעולותיו החברתיות והכלכליות העיקריות אחרי כינון המשטר הקומוניסטי בסין. מארבע פעולותיו הבולטות: השיקום אחרי מלחמת האזרחים בשנת 1950, הקולקטיביזציה של 1952-51955–1952, "הקפיצה הגדולה קדימה" בין השנים 1958-601960–1958, ו"מהפכת התרבות" בשנים 1966-691969–1966, רק הראשונה נחשבת למוצלחת באופן יחסי והשינויים שבה היו גם הצנועים ביותר: ייצוב המטבע והפעלת בתי–חרושתבתי־חרושת קיימים. שאר פעולותיו נכנסות לדעת רוב כמעט מוחלט של העוסקים בתחום תחת הקטגוריה של אסונות. [http://users.erols.com/mwhite28/warstat1.htm מטא-מחקרמטא־מחקר] שמיצע את הערכותיהם של עשרות חוקרים הגיע למסקנה כי תחת שלטונו של מאו נרצחו בטיהורים בסין עצמה ושל מיעוטים אתניים, במחנות העבודה, ב"מהפכת התרבות" וב"קפיצה הגדולה קדימה" כ-70כ־70 מיליון איש—נתוןאיש — נתון ההופך אותו לאסון הכבד ביותר מעשה ידי אדם בתולדות האנושות.

ספק רב באיזו מידה ניתן להתייחס לנתונים מסין הקומוניסטית כאמינים, במיוחד לגבי השנים הראשונות של המשטר, ובמיוחד ביחס לסוגיות כמו אנאלפביתיות או תוחלת חיים. השוואה של נתונים אלו ביחס למדינות מקבילות במיקומן ובמצבן אחרי המלחמה, כמו טאיוואן שתחת שלטון הקואומינטנג, קוריאה הדרומית, הונג-קונגהונג־קונג, סינגפור או תאילנד מעלה כי בהשוואה יחסית נותרה סין מאחור ובמקרים רבים אף הגדילה את פיגורה תחת שלטון מאו.

בחינה של נתונים כלכליים מדויקים קשה עוד יותר. מחקר אחד{{הערה|[http://www.ier.hit-u.ac.jp/COE/Japanese/online_data/china/tablea1.htm (Table A.1 Gross Domestic Product (GDP]}} שנערך, עם זאת, מצביע על–כךעל־כך שנתוני הצמיחה בשנות שלטונו של מאו היו צנועים מכפי שנהוג לחשוב ובשנים שבהן הייתה פעילותו או השפעתו גדולה הם היו לרוב שליליים. עוד עולה מהנתונים כי לא רק שתקופתו של מאו לא הייתה זינוק קדימה, במובנים רבים תקופת ה"שיקום" משפרת במידה ניכרת נתונים המצביעים על נסיגה כלכלית.

* [[ציטוטיו של היושב ראש מאו דזה-דונג|ציטוטיו של היושב ראש מאו דזה־דונג]]

* "מאו דזה דונג - [[רטרוספקטיבה]]", '''[[זמנים]]''' 101, חורף 2008, עמ' 117-5656–117.

* [http://art-bin.com/art/omaotoc.html "ציטוטים מהיושב ראש מאו דזה-דונגדזה־דונג": הספר האדום הקטן]

* [http://www.etext.org/Politics/MIM/classics/mao/index.html כתבי מאו דזה-דונגדזה־דונג]

* [http://www.marxists.org/glossary/people/m/a.htm#mao-tse-tung מאו דזה-דונגדזה־דונג באנציקלופדיה של המרקסיזם]

* [http://artchina.free.fr/items/creasite.php?params=Mao%20Zedong_קטגוריה_0 מאו דזה-דונגדזה־דונג בכרזות תעמולה]

* נמרוד ברנוביץ', [http://www.openu.ac.il/zmanim/zmanim101/download/baranovitch.pdf זכר מאו בסין הפוסט-מאואיסטיתהפוסט־מאואיסטית: הזיכרון והשכחה], '''[[זמנים]]''' 101, חורף 2008

| רשימה = יושב ראש המפלגה הקומוניסטית של סין מאו דזה-דונגדזה־דונג