הבדלים בין גרסאות בדף "ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל"

מ
←‏ההסתדרות והאיגודים המקצועיים: הגהה, replaced: חסכון ← חיסכון באמצעות AWB
מ (הוספת קישור לאברהם דורון)
מ (←‏ההסתדרות והאיגודים המקצועיים: הגהה, replaced: חסכון ← חיסכון באמצעות AWB)
ההסתדרות ראתה בעצמה גוף מדינתי הקובע מדיניות ורואה ראייה כללית של המשק. לפיכך, באופן מסורתי תפסה את האיגוד המקצועי כ"מעדיף את האינטרס האנוכי על פני מדיניות מקצועית כוללת ומרוחק מעקרונות כלליים שהונחו ביסוד ההסתדרות", העדפת האינטרסים של האגוד המקצועי כונתה בזלזול "טריידיוניוניזם",{{הערה|1=[[דב בן מאיר]], '''ההסתדרות''', כרטא, 1978, עמ' 92.}} ומדיניות ההסתדרות הייתה למתן את דרישות העובדים מתוך "אחריות" של שותפים-לשלטון. ההסתדרות קבעה בעבור חבריה את ההשתייכות לאיגוד המקצועי, אולם כל קבוצת עובדים בעלת כוח כלשהו ביקשה להחליף את האיגוד המקצועי שנכפה עליה (והיה בשליטת מפא"י ואחר כך המערך) באיגוד שחבריו נבחרים ישירות על ידי העובדים (מאז שביתת הימאים ב-1951, פרישת [[ארגון המורים]] ב-1958 ועד "מרד האחיות" ב-1986 עמד מאמץ העובדים לעצמאות בלבן של שביתות ארוכות וקשות).
 
בשנת 1970 נחתמה במשק [[עסקת חבילה]].{{הערה|1=פרק זה מבוסס ברובו על [[לב גרינברג]], '''עובדים חלשים, עובדים חזקים, זרמים בכלכלה הפוליטית הישראלית 1967 - 1994''' בתוך '''מחברת עבודה לארגון עובדים''' עמ' 707 - 720.}} ההסתדרות הסכימה לתוספת שכר נמוכה ביחס להתפתחות המשקית (הוויתור על התוספת כונה "מלווה חסכוןחיסכון", כביכול העובדים מלווים כספים למדינה), אך העובדים החזקים פתחו מיד בגל שביתות. ההסתדרות איפשרה לוועדים החזקים לזכות ממעסיקיהם לתוספות מבלי להתערב בהישגים ומבלי לדרוש השוואת תנאים לעובדים החלשים שלא היו מסוגלים לשבות כיוון שממילא היו "יקרים" ביחס לעובדים הבלתי מאוגדים בתעשיותיהם. מזכ"ל ההסתדרות, [[יצחק בן אהרן]], הפנה את זעם העובדים מן ההסתדרות אל המעסיקים. תגובת ההסתדרות לגל השביתות הבלתי מבוקר של 1970 הייתה חתימת שני הסכמים קיבוציים נפרדים שיצרו פער ניכר במשק בין שני הסקטורים שהוגדרו אז לראשונה.
 
'''[[המגזר הציבורי בישראל|הסקטור הציבורי]]''' הוא המפעלים המנוהלים לפי תקציב - חברות ממשלתיות והסתדרותיות גדולות. '''[[הסקטור העסקי]]''' הוא החברות הפרטיות המנוהלות לפי מאזן ובכללן גם חברות הקשורות לחברת העובדים. ועדים חזקים תבעו להיכלל בסקטור הציבורי וכך הוגדרו [[אל על]], [[חברת החשמל]] ו[[רשות הנמלים]] כ"סקטור ציבורי" ועובדיהם זכו למעמד, הגנה מלאה של ההסתדרות וסגירת מפעליהם מפני כניסת פועלים לא מאוגדים. בסקטור הציבורי הונהגה גם שיטת ההצמדה של שכרן של קבוצות עובדים בתעשיות שונות זו לזו וכך הישג בוועד אחד (למשל חברת חשמל) גרר מיד תביעות שכר בכל שאר ה"צמודים" (רשות הנמלים ואל על, למשל) כאשר עובדי הסקטור העסקי אינם נהנים מההישגים והופכים חסרי לגיטימציה לתביעות. בשנים הבאות, [[מיתון]] זוחל ו[[אינפלציה]] שחקו את תוספות השכר ואת הישגי ההסכמים הקיבוציים. להסתדרות היה כוח פיננסי רב ועצמאות כלכלית, אך קיומה העצמאי הותנה במערכת עדינה של איזונים מפלגתיים שחייבה את בן-אהרן לאפשר הישגים לוועדים החזקים ובמקביל להנהיג מדיניות של ריסון כדי להיות מתואם עם [[משרד האוצר]]. ההסתדרות הנהיגה שביתות לטובת עובדי הסקטור הציבורי ובן-אהרן זכה לכוח רב במפלגה בזכות ראשי הוועדים החזקים שלצדו.