בת יפתח – הבדלי גרסאות

[[קובץ:Molech babylon.jpg|שמאל|ממוזער|250px|[[חותם גליל]] [[בבל]]י שבו מוצגת [[קורבן|הקרבת]] ילד]]

ספרות המקרא נאבקת בפולחן של קרבן אדם. המקרא אף אוסר העלאת קרבן אדם ({{תנ"ך|ויקרא|יח|כא}}). בסיפור [[עקדת יצחק]] בולטת התנגדותו של המחבר המקראי לקרבן אדם.{{הערה| על בבואות בסיפור בת יפתח, ראו גם: [[יאיר זקוביץ]], '''מקראות בארץ המראות''', תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1995, עמ' 74-72.}} הספרות ההיסטוריוגרפית מותחת ביקורת על תושבי [[שומרון]] ו[[מלכי יהודה]] שהעלו את בניהם לעולה. בנבואות [[ירמיהו]] ({{תנ"ך|ירמיהו|ז|לא|ללא=ספר}}) ו[[מיכה]] ({{תנ"ך|מיכה|ו|ז|ללא=ספר}}) נשמעת מחאה על מנהג זה. מוטיב פרשת בת יפתח הוא מוטיב ספרותי אשר מופיע בתרבויות שונות. מלך [[כרתים]], אידומיניאוס, נדר בשעת סערה בים נדר לאל [[פוסידון]], שאם ישוב לביתו בשלום וביטחון יעלה לעולה את מי שיפגוש בו לראשונה. בנו שלו עולה לעולה לאחר שהוא יוצא לקראתו בהגיעו לנמל הבית.{{הערה|[[יאירה אמית]], '''אנציקלופדית עולם התנ"ך שופטים''', תל אביב: דודזון עתי, 1993, עמ' 105.}} לאבות שרצחו את בנותיהם יש תפקיד חשוב במיתוסים קדומים שונים. הקרבת קורבנות אדם הייתה מנהג רווח בעולם הקדום. פולחן ה[[מולך]] לדוגמה היה כרוך בהעברת בנים באש. המחזה [[אגממנון]] של [[אייסכילוס]] מספר את סיפורה של [[איפיגניה]], בתו הבכורה של אגממנון, שר הצבא היווני ב[[מלחמת טרויה]]. [[אגממנון]] שומע מפי הנביא קלכס שהסיבה לעצירת רוחות השמים היא זעמה של האלה [[ארטמיס]] על אגממנון. כדי לשכך את זעם האלה הוא מציע להקריב את איפיגניה.{{הערה|[[אייסכילוס]], '''אגממנון''', מיוונית: [[אהרון שבתאי]], תל אביב: הוצאת שוקן, 1990.}} עלילתו של המחזה [[איפיגניה באאוליס]] מאת [[אוריפידס]] שונה. [[מנלאוס (מלך ספרטה)|מנלאוס]] דורש את פיזור הצבא כדי למנוע את הקרבת אחייניתו. האב אגממנון מעדיף את הקרבת בתו על פני מרידה. במחזה זה ניצלה איפיגניה.{{הערה|[[אוריפידס]], '''[[איפיגניה באאוליס]]''', מיוונית: אהרון שבתאי, תל אביב: הוצאת שוקן 1989.}}

 

==בת יפתח בתרבות==