יציאה מארץ ישראל (הלכה) – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ הסבת תבנית nrg1 לתבנית nrg (תג) (דיון)
חידוד
שורה 1:
'''יציאה מארץ ישראל''' הוא דיון [[הלכה|הלכתי]] שעוסק בהגדרה המדויקת של [[מצוות יישוב ארץ ישראל]]: האם חלה חובה על אדם לשהות בכל רגע ורגע בארץ ישראל, או שמותר לצאת ממנה לתקופה קצרה לשם [[טיול]] בחוץ לארץ, פעילות כלכלית וכדומה.
 
השאלה העסיקה את העולם היהודי מאז ימי התלמוד, חז"ל התייחסו בחומרה לאלו שרצו לצאת מארץ ישראל למטרות קבע, ולעתים גם ליציאה מזדמנת. בעקבות [[הרמב"ם]], שפסקפסק שמותרכי מותר לצאת מהארץ רקובלבד עבורלתקופה מטרותקצרה חשובות כגוןעבור [[תלמוד תורה (מצווה)|לימוד תורה]], [[נישואים|נשיאת אישה]], הצלת ממון מידי [[גוי|עכו"ם]], ו[[עסקים|סחורה]], אסרוורעב רבניםכבד רביםבארץ.{{הערה|מלכים לצאתפ"ה לחוה"לט}} למטרתבפועל, טיולרווח והנאה.כיום לעומתהנוהג זאתלטייל ישנםבקרב רבניםרבים המתיריםבציבור זאת,הדתי במיוחדוחלק כאשרמהרבים התקדמותהקלו הטכנולוגיהעל הביאההפסקה לקיצורבין דרמטיהיתר בזמניבשל הנסיעהההתקדמות ולצמצוםהטכנולוגית החשששהביאה שהנוסעלקיצור יישארדרמטי להשתקעבזמני בחו"להנסיעה. בפועל,כמו רווחגם כיום הנוהג לטייל בחו"ל בקרב רבים בציבור הדתי, וישנםישנם המקפידים [[עלייה לתורה|לעלות לתורה]] כדי לברך [[ברכת הגומל]] בשובם מהטיול.{{הערה|הרב [[חיים נבון]], [http://www.kipa.co.il/jew/49137.html האם מותר לטייל בחו"ל?]}}
 
==רקע==
===במקרא===
האזכור הראשון שרואה בשלילה התיישבות בחוץ לארץ מובא כבר ב[[מקרא]] בסיפור [[כיבוש הארץ והתנחלות השבטים]], כאשר שבטי [[שבט גד|גד]] ו[[שבט ראובן|ראובן]] פנו אל [[משה]] בבקשה להתיישב ב[[עבר הירדן]], שהיה מקום מרעה נוח ל[[מקנה]] הרב שהיה ברשותם, {{ציטוטון|וַיֹּאמְרוּ אִם מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ, יֻתַּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ לַאֲחֻזָּה - אַל תַּעֲבִרֵנוּ אֶת הַיַּרְדֵּן. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן: הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה? וְלָמָּה תְנִיאוּן אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעֲבֹר אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם ה'}}
 
בהמשך מזכיר להם משה את סיפור [[שנים עשר המרגלים]] שחלקם הוציאו את דיבת הארץ רעה, ואת העונש שגרר הדבר. לבסוף הוא נעתר לבקשתם, אך מתנה זאת בכך שהם יצאו חלוצים לפני המחנה לכבוש את ארץ כנען. עם זאת, המדרש מציין ששני השבטים נענשו מאוחר יותר בשל כך שחיבבו את ממונם יותר מאשר את ארץ ישראל: {{ציטוטון|"שני עשירים היו בעולם: קרח בישראל והמן באומות העולם ושניהם אבדו, וכן בני ראובן ובני גד היו עשירים וחבבו ממונם וישבו חוצה לארץ, לפיכך גלו תחלה מכל השבטים".}}{{הערה|תנחומא, ז}}
{{ציטוט|תוכן="וַיֹּאמְרוּ אִם מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ, יֻתַּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ לַאֲחֻזָּה - אַל תַּעֲבִרֵנוּ אֶת הַיַּרְדֵּן. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן: הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה? וְלָמָּה תְנִיאוּן אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעֲבֹר אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם ה'"}}
 
בהמשך מזכיר להם משה את סיפור [[שנים עשר המרגלים]] שחלקם הוציאו את דיבת הארץ רעה, ואת העונש שגרר הדבר. לבסוף הוא נעתר לבקשתם, אך מתנה זאת בכך שהם יצאו חלוצים לפני המחנה לכבוש את ארץ כנען. עם זאת, המדרש מציין ששני השבטים נענשו מאוחר יותר בשל כך שחיבבו את ממונם יותר מאשר את ארץ ישראל:
 
{{ציטוט|תוכן="שני עשירים היו בעולם: קרח בישראל והמן באומות העולם ושניהם אבדו, וכן בני ראובן ובני גד היו עשירים וחבבו ממונם וישבו חוצה לארץ, לפיכך גלו תחלה מכל השבטים".{{הערה|תנחומא, ז}}
}}
 
מקור מקראי נוסף, שלפי פרשנות חז"ל מזכיר את האיסור, הוא בסיפור של [[אלימלך]] ובניו אשר ירדו בעקבות ה[[רעב]] ששרר בארץ לארץ [[מואב]], ומתו: {{ציטוטון|"וכן היה [[רבי שמעון בר יוחאי|ר"ש בן יוחאי]] אומר: אלימלך מחלון וכליון גדולי הדור היו ו[[פרנס]]י הדור היו. ומפני מה נענשו? מפני שיצאו מארץ לחוצה לארץ".{{הערה|בבא בתרא צא, א.}}}}