דיני חיובים – הבדלי גרסאות

'''דיני החיובים''' ('''Law of obligations''') הם אחד משני הענפים של ה[[משפט אזרחי|משפט האזרחי]], לצד [[דיני קניין|דיני הקניין]]. הם נחלקים לתחומים שונים, כדלקמן:

כמו כן, נהוג להבחין בין '''חיובים רצוניים''' (חוזים, מתנה) ול'''חיובים בלתי רצוניים''' (נזיקין, עשיית עושר).

בעוד שבדינידיני הקניין דניםעוסקים בסטטוס של נכס כלשהו, ובייחודבעיקר בשאלה מיאיזה אדם רשאי ליהנות מזכות ה[[בעלות]] וזכויות אחרות שהן כלפי כולי עלמא (כלפי העולם כולו), ''in rem''). לעומתם, הרי שבדינידיני החיובים דניםעוסקים ב"מערכתבמערכת יחסים" הנוצרת בין שני אנשים או יותר. החיובים קיימים בין אותם צדדים בלבד. לדוגמה, בדינילפי דיני הקניין, בעל דירה[[מקרקעין]] זכאי לדרוש מכל אדם בעולם שלא יכנס אליהאליהם; לעומתלפי זאת, בדינידיני החיובים, מי שכרת חוזה עםלרכישת אדםמקרקעין יכול לדרוש את קיומוקיום החוזה רק מאותו אדםמהמוכר, ולאלא מכולי עלמא. זאת, אף אם מתברר שהמקרקעין שייכים מלכתחילה לאדם שלישי. לכן, נהוג לומר שדיני החיובים עוסקים בזכויות כלפי אדם, (''in personam''). זכות לפי דיני החיובים מכונה גם ''זכות אובליגטורית''.

הדמויות המרכזיות בדיני החיובים הן ה'''נושה''' וה'''חייב'''. הנושהנושה (creditor) הוא מי שמגיע לו החיובחיוב; החייבחייב (debtor) הוא מי שמוטל עליו החיובחיוב. לנושה יש זכות ולחייב יש חובה.

השימוש במושגים אלו מתפרש על פני כל דיני החיובים, ללא תלות במקור החיוב. כך, למשל, מי שביצע עוולה בנזיקין הופך לחייב ומי שהעוולה בוצעה נגדו הואהופך כעת נושהלנושה. בחוזים, כאשר אדם מלווה כסף לחברו, המלווה הואהופך הנושהלנושה והלווה הואהופך החייבלחייב. בעשייתבדיני עשיית עושר ולא במשפט, המתעשר הואנעשה החייבחייב והמזכה הואנעשה הנושהנושה.

לעתים ניתן גם לומרקרובות, שבכלכל מערכתאחד יחסיםמהצדדים חוזית,הוא שניגם הצדדים הם נושיםנושה וחייביםוגם כאחדחייב: כל צד נושה בחברו את חלקו של האחר בחיוב, וחייב לו את חיובו-שלו. לדוגמה, בעסקהעם שלכריתת מכירתחוזה למכירת חפץ, המוכר נושה את התשלום מהרוכש, והרוכשואילו הרוכש נושה את החפץ עצמו מהמוכר. חיובים יכולים להיות לא-מוניטריים (נעדרי יסוד [[כסף (אמצעי תשלום)|כספי]]);, לדוגמה, מצב בוכאשר הנושה זכאי לדרוש מהחייב שיעשה דבר או שיחדל מעשייתו. קיימות אבחנות רבות נוספות בין חיובים שונים; כך, בין היתר, חיוב יכול להיות מובטח על ידי [[משכון]]. במצב זה, עומדת לנושה זכות קניינית הקשורה וכרוכה עם זכותו האובליגטורית.

כדי שיווצר חיוב בעל תוקף משפטי, צריכים להתקיים תנאים ההופכים אותו לכזה. כך, (למשל, "הסכם שבכבוד"{{הערה|[[גבריאלה שלו]] "הסכמים ג'נטלמניים – (שם זמני)" '''[[משפטים (כתב עת)|משפטים]]''' ל"בלב 3 (תשס"ב2002).}} אינו חוזה ולפיכך אינו מקים חיוב). לסיכוםלפי התפיסה המקובלת ב[[המשפט הקונטיננטלי|משפט הקונטיננטלי]], לכל חיוב יש ארבעה יסודות (the elements of obligation):

דיני החיובים החלו להתפתח ב[[המשפט הרומי|משפט הרומי]] כדי לכסות על פער שנוצר בין המשפט הרומי המסורתי, שעסק בעיקר בדיני קניין ומשפחה, וביןלבין המציאות בה בני אדם ביצעו עוולות האחדאיש כלפי חברורעהו. עד להתפתחות דיני החיובים, מצבים כאלו הולידו [[נקמת דם]] של ממש; בהדרגה, המשפט הרומי עבר מנקמה לפיצוי. דיני החיובים התחילו את דרכם, אם כן, בדיני הנזיקין.{{הערה|Zimmermann, Reinhard. "The Law of Obligations: Roman Foundations of the Civilian Tradition" (Oxford: Oxford University Press, 1996) 2.}} בשלב מאוחר יותר של המשפט הרומי, הופעת ה[[קורפוס יוריס סיוויליס]], ניתן לראות כבר "תורה" מאוחדת למדי של דיני חיובים. חיוב מוגדר שם כ"קשר משפטי, המחייב אותנו לבצע פעולה כלשהי בהתאם לחוקי המדינה".{{הערה|Justinian. "Institute". Trans. John B. Moyle (Oxford: Oxford University Press, 1889) 132.}} ב[[המשפט המקובל|משפט המקובל]], דיני החיובים התפתחו פחות כדיסציפלינה משפטית-אקדמית נפרדת, ויותר כאוסף מושגים קרובים ("חייב", "נושה", "ביצוע" וכן הלאה) החלים הן בדיני החוזים, הן בדיני הנזיקין והן בחיובים אחרים.

*'''דיני חיובים -– חלק כללי''' ([[דניאל פרידמן]] עורך, ה'תשנ"ד1994).

{{חוק ומשפט}}