הקרב על הבליטה – הבדלי גרסאות

* '''תגבורות''': 8 דיוויזיות שריון{{ביאור|בנוסף ל-3 בריגדות משוריינות בריטיות.}} {{ש}} 19 דיוויזיות חי"ר{{ביאור|לרבות 4 דיוויזיות מוטסות.}}

| צד ראשון-אבידות={{דגל|ארצות הברית}} 110-80 אלף נפגעים ושבויים, {{כ}}733 טנקים הושמדו{{ש}} {{דגל|הממלכה המאוחדת}} 1,400 נפגעים (200 הרוגים, 200 שבויים/נעדרים, 1000 פצועים)

| ראש מדינה שני =

| מפקד שני=

** ([[קבוצת ארמיות B]])

** ([[ארמיית הפאנצר השישית]])

**([[ארמיית הפאנצר החמישית]])

** ([[הארמייה השביעית (וורמאכט)|הארמייה השביעית]])

| כוח שני=

==כוחות ופיקוד==

===גרמנים===

====פיקודו של הצבא הגרמני====

באופן פורמלי, היה [[הפיקוד העליון של הוורמאכט]] {{כ}} (OKW) הגוף הפיקודי העליון בצבא גרמניה הנאצית. עם זאת, המעורבות הגבוהה של הדרג הפוליטי ובמיוחד של היטלר פגעו בעצמאותו. יתרה מכך, היטלר אף מינה את עצמו לראש הכוחות המזוינים של גרמניה בדצמבר [[1941]] בעקבות התבוסה הגרמנית ב[[קרב מוסקבה]], ובכך היה הסמכות הפיקודית העליונה במדינה. הדרג הפוליטי ניסה לשלוט בגרמניה בשיטת [[הפרד ומשול]] ושיטה זו לא נמנעה גם מהפיקוד העליון; כך נוצרה יריבות בין הפיקוד העליון של הוורמאכט ל[[OKH|מפקדה העליונה של כוחות היבשה]] (OKH). לכאורה היה ה-OKH אמור להיות אחד המדורים העיקריים ב[[וורמאכט]] (יחד עם OKL – הפיקוד העליון של ה[[לופטוואפה]], וה-OKM – הפיקוד העליון של ה[[קריגסמרינה]]), אך היריבות שטופחה על ידי הדרג הפוליטי הביאה לכך שלא כך היה הלכה למעשה.

רוב המפקדים הגרמניים הבכירים העריכו שתוכנית המתקפה של היטלר שאפתנית מדי, ושלגרמניה אין את המשאבים הדרושים להשלימה בהצלחה. הם ידעו שהצלחת המתקפה תלויה ביכולת לשמור על תנופתה, באמצעות משלוח כוחות תגבורת רעננים והזרמת כמויות גדולות של תחמושת ודלק, כל זאת מול אויב הנהנה מעליונות אווירית מוחלטת, שיכול להזרים כוחות עתודה חזקים לשדה הקרב תוך זמן קצר. בגלל המחסור החמור של גרמניה בדלק (לאחר אובדן שדות הנפט ברומניה) לא היה לכוחות התוקפים אפילו מספיק כדי להגיע לאנטוורפן, ולכן הצלחת התוכנית הייתה תלויה בתפיסת מאגרי דלק של בעלות הברית תוך ההתקדמות מערבה, ועל שמירה על קצב התקדמות מהיר מאוד של יחידות הפאנצר, שנועדו להוביל את המתקפה.

 

 

==== הצבא הגרמני ערב המתקפה====

בתקופה שקדמה לקרב הבליטה הניחו כל הערכות המודיעין של בעלות הברית המערביות, בכל הדרגים, כי אין לגרמנים אפשרות לערוך מתקפת נגד רחבת היקף עקב מחסור בכוחות עתודה זמינים. למרות זאת, הצליחו הגרמנים לארגן ולצייד בסתר עשרות דיוויזיות עתודה לקראת מתקפת הארדנים, באמצעות הקמת דיוויזיות חדשות ותגבור עוצבות שהותשו בקרבות קודמים. [[קבוצת ארמיות B]] בפיקודו של גנרל פלדמרשל [[ולטר מודל]] תוגברה עד שכללה כ-300 אלף חיילים ערב המתקפה, מתוכם כ-200 אלף חיילים, במסגרת 17 דיוויזיות – חמש פאנצר ושתים-עשרה חי"ר – נועדו להשתתף בשלב הראשון של המתקפה בארדנים, ותשע דיוויזיות נוספות נשמרו בעתודה{{ביאור|מצוקת המחסור החמור בכוח אדם שניצבה עתה בפני גרמניה בשנה הרביעית למלחמה, הובילה לשינויים במבנה העוצבות הלוחמות שלה. מאז פרוץ המלחמה ועד שלהי 1943 עמד גודלה הממוצע של דיוויזיית חי"ר גרמנית על 17,000 איש, לעומת 14,000 בדיוויזיה אמריקאית. בינואר 1944 הציעו המתכננים ב-OKH פתרון עדיף של דיוויזיות בגודל 12,769 איש. הקיצוצים היו בעיקר באנשי אספקה ושירותים, ובדיוויזיית החי"ר "דגם 1944" (כפי שנקראה) היה יחס גבוה יותר בין לוחמים לחיילים לא קרביים.}}.

 

 

המתקפה נתמכה על ידי 1,600–1,900 קני [[ארטילריה]] ו[[משגר רקטות|משגרי רקטות]] מסוג [[נבלוופר]]. הארטילריה הורכבה מתותחים בכל הקטרים העיקריים, החל מ[[תותח שדה|תותחי שדה]] בקוטר 75 מ"מ ועד תותחים כבדים בקוטר 210 מ"מ. אולם לאחר המתקפה הראשונית התקשתה הארטילריה הגרמנית לסייע להתקדמות הכוחות התוקפים. מחסור ב[[תותח מתנייע|תותחים מתנייעים]], והעובדה שרוב התותחים נגררו עדיין באמצעות [[סוס]]ים, יחד עם תנאי הקרקע הקשים בארדנים, מיעוט הדרכים ופקקי התנועה שנוצרו, הקשו על הארטילריה לעמוד בקצב ההתקדמות של כוחות החלוץ הגרמניים בארדנים{{הערה|Cole, עמ' 657}}. גם מלאי התחמושת הארטילרית היה מוגבל בהשוואה לצבאות בעלות הברית, והספקת תחמושת התקשתה להגיע לחזית בגלל תקיפות אוויריות.

|}

*[[ארמיית הפאנצר השישית]] בפיקודו של [[יוזף דיטריך]] הוקמה בסוף אוקטובר [[1944]]. היא כללה את [[קורפוס הפאנצר אס אס ה-1]], [[קורפוס הפאנצר אס אס ה-2]], ו[[הקורפוס ה-67 (ורמאכט)|הקורפוס ה-67]]. הייתה זו הארמייה החזקה והמנוסה ביותר משלוש הארמיות שהשתתפו בקרב. הכוח המוביל שלה היה קורפוס הפאנצר האס אס ה-1, שכלל שתי דיוויזיות עילית מנוסות – [[דיוויזיית האס אס לייבשטנדרטה]] ו[[דיוויזיית פאנצר אס אס היטלריוגנד]] – ושלוש דיוויזיות חי"ר באיכות ירודה. דיוויזיית לייבשטנדרטה אורגנה מחדש כחודשיים לפני המתקפה, וקלטה 3,500 חיילים חדשים, כך שכוחה עמד על 17,988 חיילים{{הערה|Rickard, עמ' 35}}. היא כללה 117 טנקים, כולל 45 טנקי [[טיגר II]] חדישים ו-22 משחיתי טנקים. לדיוויזיית היטלריוגנד שספגה אבדות כבדות במהלך הלחימה בנורמנדי נוספו 2,000 חיילים מחליפים מיחידות הלופטוואפה, אך הם לא היו מאומנים דיים. הדיוויזיה כללה בסך הכל 37 טנקי [[פאנצר סימן 4]], 41 טנקי פנתר, ו-22 משחיתי טנקים [[יאגדפנצר 4]], וסבלה מחסור חמור בנושאי גייסות משוריינים לחרמ"ש שלה: רק 118 היו זמינים במקום תקן רשמי של 522. [[קורפוס הפאנצר אס אס ה-2]] כלל את [[דיוויזיית אס אס דאס רייך]] ו[[דיוויזיית פאנצר אס אס התשיעית]], ו[[הקורפוס ה-67 (ורמאכט)|הקורפוס ה-67]] כלל שלוש דיוויזיות פולקסגרנדיר (חי"ר).

*[[ארמיית הפאנצר החמישית]] בפיקוד [[האסו פון מנטויפל]] כללה ארבעה קורפוסים: [[קורפוס הפאנצר ה-58]], [[קורפוס הפאנצר ה-47]], [[הקורפוס ה-66 (ורמאכט)|הקורפוס ה-66]] ו[[קורפוס הפאנצר ה-39]]. [[קורפוס הפאנצר ה-47]] היה החזק ביותר בארמייה של מנטויפל, וכלל שתי דיוויזיות פאנצר מנוסות, [[דיוויזיית פאנצר להר]] ו[[דיוויזיית הפאנצר ה-2]]. דיוויזיית '''פאנצר להר''' הייתה יחידת עילית, אולם היא סבלה מאבדות קשות במהלך [[מבצע קוברה]] ובמערכה ב[[לורן]]. ערב המתקפה בארדנים, היא הייתה מתחת לתקן באנשים, בתותחים כבדים ובנגמ"שים, וכללה רק 63 טנקים ו-15 משחיתי טנקים. לאחר פתיחת המתקפה בארדנים היא תוגברה בגדוד משחיתי טנקים כבדים מדגם [[יאגדפנתר]]{{הערה|Rickard, עמ' 36}}. דיוויזיית הפאנצר השנייה נבנתה מחדש בסתיו 1944 לאחר שהושמדה ב[[קרב פאלז|כיס פאלז]]. ערב המתקפה עמד כוחה על 80 אחוז מהתקן הרשמי, והיא כללה 12,680 חיילים, 27 פאנצר 4, 49 פנתר, ו-45 תותחי סער [[שטוג סימן 3]], אולם יחידות התחזוקה שלה היו במצב גרוע. [[קורפוס הפאנצר ה-58]] הורכב מ[[דיוויזיית הפאנצר ה-116]] ו[[דיוויזיית הפולקסגרנדיר ה-560 (ורמאכט)|דיוויזיית הפולקסגרנדיר ה-560]]. דיוויזיית הפאנצר ה-116 הייתה קרובה לתקן הרשמי, וכללה 15,500 אנשים, ומספר רב של קני ארטילריה, אך רק 60 אחוז מכלי הרכב. דיוויזיית פולקסגרנדיר 560 הוקמה באוגוסט 1944 מחיילים ששירתו ביחידות עורפיות של הלופטוואפה ב[[נורווגיה]] וב[[דנמרק]]. היא הייתה בתקן כמעט מלא, אך חייליה חסרו כל ניסיון קרבי. [[הקורפוס ה-66 (ורמאכט)|הקורפוס ה-66]] כלל שתי דיוויזיות פולקסגרנדיר, ואילו [[קורפוס הפאנצר ה-39]] היה קורפוס פאנצר רק בשמו, וכלל דיוויזיית פולקסגרנדיר אחת בלבד.

*[[הארמייה השביעית (ורמאכט)|הארמייה השביעית]] בפיקוד [[אריך ברנדנברגר]] הורכבה מ[[הקורפוס ה-80 (ורמאכט)|הקורפוס ה-80]] ו[[הקורפוס ה-85 (ורמאכט)|הקורפוס ה-85]], אך כללה רק דיוויזיות חי"ר מוחלשות, עם מעט מאוד כלי רכב משוריינים לסיוע, למרות מחאותיו של ברנדברגר. הקורפוס ה-80 כלל את הדיוויזיה המוצנחת החמישית, שאף שהייתה הגדולה ביותר בארמייה, הייתה בלתי מנוסה, ו[[דיוויזיית הפולקסגרנדיר ה-352 (ורמאכט)|דיוויזיית הפולקסגרנדיר ה-352]] שלחמה בנורמנדי. הקורפוס ה-85 כלל בתוכו את הדיוויזיות ה-212 ו[[דיוויזיית הפולקסגרנדיר (ורמאכט)ה-276|ה-276]], שתיהן הוכו קשות בחודשים הקודמים ונבנו מחדש. בנוסף לכך, לרשות ברנדברגר עמד [[הקורפוס ה-53 (ורמאכט)|הקורפוס ה-53]] ככוח עתודה.

 

 

=== מבצעי נורדווינד ובודנפלטה===

ב-[[1 בינואר]] [[1945]] עשה הלופטוואפה את המאמץ הגדול האחרון שלו בחזית המערבית, ופתח במתקפת פתע אווירית גדולה של 1,200 מטוסים – בשם [[מבצע בודנפלטה]] (Bodenplatte) – שנועדה לפגוע בשדות התעופה הקדמיים של בנות הברית בצרפת ובבלגיה{{הערה|פרדריק טיילור. '''דרזדן: יום שלישי 13 בפברואר 1945''', הוצאת מטר, 2007. עמ' 302.}}, ולהשיג עליונות אווירית מעל שדה הקרב בארדנים. המועד המתוכנן של המתקפה האווירית היה ה-16 בדצמבר, במקביל לפתיחת המתקפה הקרקעית בארדנים, אך מזג האוויר הקשה אילץ את הגרמנים לדחות אותה בכשבועיים. המטוסים הגרמניים השיגו הפתעה טקטית מוחלטת, והצליחו לגרום נזקים קשים למספר רב של שדות תעופה קדמיים, בריטיים ואמריקניים, ולהשמיד מטוסים רבים על הקרקע. אולם ה[[לופטוואפה במלחמת העולם השנייה|לופטוואפה]] ספג במהלך המבצע אבדות כבדות, שלא יכול היה להרשות לעצמו, ואילו בעלות הברית לא התקשו להשלים את אבדותיהן תוך זמן קצר. קשה להעריך בדיוק את אבדות הצדדים היריבים, אך רוב החוקרים מעריכים שחילות האוויר של בעלות הברית איבדו כ-500 מטוסים, מתוכם למעלה מ-300 הושמדו לחלוטין, ואילו הגרמנים איבדו כ-300 מטוסים, שהופלו או נפגעו במהלך התקיפה. האובדן העיקרי של הלופטוואפה לא היו המטוסים, שהושמדו או נפגעו במהלך המבצע, אלא המספר הרב של טייסים מנוסים, כולל מובילי [[טייסת|טייסות]] ו[[כנף (חיל אוויר)|כנפות]] קרב, שנהרגו או נפלו בשבי במהלך המתקפה. כ-150 טייסים נהרגו בתקיפה וכ-70 נוספים נלקחו בשבי, לאחר שמטוסיהם הופלו מעל שטח בשליטת בעלות הברית. כוחות הלופטוואפה שהשתתפו במבצע כללו את הקורפוסים האוויריים השני, השלישי והחמישי ואילו מצד בעלות הברית השתתפו [[חיל האוויר הטקטי השני]], וחיל האוויר [[חיל האוויר השמיני של ארצות הברית|השמיני]] והתשיעי של [[ארצות הברית]].

 

ההערכות ביחס למספר הנפגעים בצד הגרמני נעות בין 80,000 ל-103,000 נפגעים ונעדרים, כולל למעלה מ-10,000 הרוגים. גם אומדני האבידות של ה-[[OKH]] וה-[[OKW]] ביחס למערכה בארדנים אינם זהים, בגלל דרך החישוב השונה; לפי הערכת ה-OKH, הקרב עלה לצבא הגרמני ב-10,749 הרוגים, 34,255 פצועים, ו-22,487 נעדרים, בעוד שה-OKW דיווח על 12,652 הרוגים, 38,600 פצועים, ו-30,582 נעדרים{{הערה|לקריאה נוספת ראה ספרו (בגרמנית) של '''Hermann Jung, '''Die Ardennen- Offensive 1944/45}}. מחקר עדכני שבוצע על ידי חוקרים גרמניים, טוען שמספר האבידות הגרמניות היה נמוך באופן משמעותי מהערכות הקודמות, והסתכם ב-68,000 הרוגים, פצועים ונעדרים{{הערה|Rawson, עמ' 233}}.

 

 

המתקפה בארדנים הותירה הרס רב ועלתה בחייהם של כ-2,500 אזרחים בלגים, ו-500 אזרחים מלוקסמבורג. מספר לא קטן מהרוגים אלו הגיע כתוצאה מהפצצות האוויר של בעלות הברית. כ-88,000 אזרחים נותרו ללא קורת גג. הפגיעה הקשה שגרמה הלחימה לחוות ולמשקים באזור הארדנים, שתושביו היו תלויים בהן למחייתם, הובילה למחסור חמור במזון בחורף 1944/1945{{הערה|Beevor, עמ' 265}}.