שרה ואנג'לינה גרימקה – הבדלי גרסאות

בשנת [[1817]] חלה אביהן והרופאים בצ'ארלסטון המליצו שייסע ל[[פילדלפיה]] להתייעץ עם מומחה. למרות מחאותיה הנמרצות, אביה התעקש על כך ששרה, אז בת 26, תתלווה אליו כאחות מטפלת. הם עזבו את צ'ארלסטון במאי [[1819]]. כשרופא המומחה מצא כי אין ביכולתו לעזור, הציע שיעבירו את זמנם באוויר הים של כפר הדייגים בלונג ברנץ', [[ניו ג'רזי]]. שרה ואביה התמקמו בבית הארחה בו, ומספר שבועות מאוחר יותר, מת האב.{{הערה|.Perry, ''Lift Up Thy Voice'', pp. 34-37}} שרה נשארה בפילדלפיה מספר חודשים לאחר מות אביה ופגשה שם את ישראל מוריס, שהציג בפניה את עיקרי האמונה ה[[קווייקרים|קוויקריתקווייקרית]] ובייחוד את כתביו של ג'ון וולמן. היא חזרה לצ'ארלסטון ולאחר תקופה של התכתבות עמו החליטה לחזור לפילדלפיה כדי להפוך ל[[כומר|כמרהכומרה]] קוויקריתקווייקרית ולעזוב את חינוכה האפיסקופי.{{הערה|.Birney, ''The Grimke Sisters'', p .32}}{{ש}}

במהלך שהותה בפילדלפיה התגוררה בביתו של ישראל מוריס ושמשה כמורה ומטפלת לילדיו. במקביל העמיקה בלימוד הדת הקוויקרית והתמידה בניסיונותיה להתקבל ככמרהככומרה מן המניין. לאחר שאשתו של מוריס מתה ממחלה התקרבו השניים אף יותר ולא עבר זמן רב לפני שהציע לה להינשא לו. אף על פי שהודתה כי הייתה מאוהבת בו ויכלה לשמש לו אישה מסורה ואם לילדיו, היא סירבה מחשש שתשתעבד למטלות גידול ילדים וניהול משק בית. מבחינתה, החיים הללו לא יכלו להוות תחליף למציאת ייעודה ומימוש המטרות שהציבה לעצמה.{{הערה|שם=פרי96|.Perry, ''Lift Up Thy Voice'', p. 96}}{{ש}}

כשהייתה אנג'לינה בת 21 המירה דתה לנצרות ה[[פרסביטריאניזם|פרסביטריאנית]] והייתה חברה פעילה בקהילה. כתומכת בלימודי [[תנ"ך]] וחינוך בין-דתי היא לימדה בבית ספר וערכה טקסים דתיים לעבדים בבעלות משפחתה. אמה הסתייגה מכך אך בהמשך השתתפה בהם גם היא. אנג'לינה הפכה לחברה קרובה של כומר הכנסייה שלה, שגם הוא היה ממתנגדי מוסד העבדות על רקע האמונה כי זו מערכת לא מוסרית המחללת את החוק ה[[נוצרי]] וזכויות האדם, אך דגל בסובלנות ו[[תפילה|תפילות]] על פני פעולות ישירות נגד המערכת, מה שלא סיפק את אנג'לינה הרדיקלית. באחד הטקסים העלתה את נושא העבדות וטענה כי חברי הכנסייה שהיו בעלי העבדים צריכים לגנותה בפה מלא. בעקבות התגובות איבדה את אמונתה בערכים של הכנסייה הפרסביטריאנית, אך היא המשיכה להחזיק בעמדתה ביחס לעבדות, דבר שהכעיס את חבריה ומשפחתה.{{הערה|.Birney, ''The .Grimke Sisters'', pp. 62-63}} אנג'לינה ביקרה את שרה בפילדלפיה וחזרה לצ'ארלסטון כשהיא מחויבת לאמונה הקוויקריתהקווייקרית. בנובמבר [[1829]], בעקבות רצף של תקריות ועימותים עם חברי הקהילה שלה, נודתה אנג'לינה מהכנסייה הפרסביטריאנית והיא החליטה לעזוב את הדרום ולהצטרף לאחותה בפילדלפיה.{{הערה|שם=פרי96}} אחרי שעזבו את צ'ארלסטון באופן סופי, האחיות נסעו ברחבי [[ניו אינגלנד]] ונאמו ב[[טרקלין|טרקלינים]] גדולים וכנסיות קטנות. נאומיהן הנוגעים בביטול העבדות וזכויות נשים נשמעו באוזני אלפים.

בזמן שהאחיות שהו יחד בפילדלפיה הן הקדישו עצמן לאגודת חברים קוויקריתקווייקרית ולעבודות צדקה. במקביל, ראו שנים אלו את הגעתה של שאלת העבדות בארצות הברית לקדמת הבמה הציבורית והפוליטית. ניסיונותיהן ההתחלתיים לתקוף את העבדות יצרה להן קשיים בתוך הקהילה הקוויקריתהקווייקרית, שסלדה מפעולות רדיקליות.{{הערה|Lerner, ''The Grimke Sisters from South Carolina''.}} אנג'לינה הייתה הראשונה מבין השתיים לכתוב ולדבר בפומבי נגד העבדות. בשנת 1835 החלה להשתתף בכנסים והרצאות למען ביטול העבדות ולקרוא חומרים שפורסמו בנושא, ביניהם בכתב העת "The Liberator" בעריכתו של [[ויליאם לויד גריסון]], פעיל בולט בתנועה לביטול העבדות וממייסדי האגודה האמריקאית נגד עבדות. בעקבות אחת ההרצאות חשה צורך עז להביע את תמיכתה בביטול העבדות ושלחה לגריסון מכתב אישי בו סיפרה לו על המקום ממנו באה ועל השקפותיה כיום. הוא התרשם עמוקות מהמכתב ובחר לפרסם אותו. בעקבות הפרסום התערער מעמדה של אנג'לינה בקרב הקהילה הקווייקרית, אך היא סירבה לפרסם התנצלות. כמה כתבי עת נוספים פרסמו את המכתב ואנג'לינה הפכה למפורסמת בניגוד לרצונה. התנועה לביטול העבדות ראתה באנג'לינה תקווה לכך שעוד דרומיים יבינו את העוול שנעשה לעבדים ויבחרו להביע התנגדות לשיטה הזו.{{הערה|.Perry, ''Lift Up Thy Voice'', p. 115}}{{ש}}

האחיות הצטרפו בשנת [[1835]] לארגון נשים שפעל למען ביטול העבדות ובו היו חברות נשים נוספות מהקהילה הקוויקריתהקווייקרית דוגמת לוקרשיה מוט. הארגון לא זכה לעידוד מהקהילה הקוויקריתהקווייקרית ואף הותקף מצד גורמים שונים מהקהילה ומחוצה לה.{{הערה|שם=פרי125|.Perry, ''Lift Up Thy Voice'' p. 125}} הארגון הוקם מלכתחילה עקב תחושת הנשים כי אף על פי שתמיכתן בארגון למען ביטול העבדות התקבלה בשמחה, הרי שלא ניתן להן מקום בשורות הארגון עצמו. באופן זה, לעתים קרובות הרגישו נשים את חוסר השוויון העמוק בין נשים וגברים בארצות הברית דווקא במסגרת פעילות נגד העבדות ולמען שוויון. הגברים דאגו לכך שהנשים יישארו במקומן "הראוי", דהיינו יחזיקו בתפקידים שזוהו כנשיים גם במסגרת הפעילות לביטול העבדות, ממש כפי שבעלי העבדים בתורם דאגו לכך שהשחורים לא יזכו ל[[אמנציפציה]].{{הערה|Perry, ''Lift Up Thy Voice'', p. 125}} בתמיכתה של לוקרשיה מוט, שהייתה בעצמה כומרה חשובה בקהילה הקוויקריתהקווייקרית, אנג'לינה ושרה גרימקה התנערו סופית מאגודת החברים הקוויקריתהקווייקרית של פילדלפיה והתפנו להקדיש עצמן לאגודה האמריקאית נגד העבדות.{{הערה|שם=פרי125}}{{ש}}