פתיחת התפריט הראשי

שינויים

מ
קו מפריד בטווח מספרים, אחידות במיקום הערות שוליים
קיץ 1942 היווה נקודת שפל במערכה הצבאית שניהלו בעלות הברית כנגד כוחות הציר. ב-20 ביוני נפל נמל טוברוק לידי רומל, ובראשית יולי כבר הגיעו כוחותיו עד קו אל עלמיין, ואיימו לכבוש את מצרים כולה ולהשתלט על תעלת סואץ האסטרטגית. בחזית הסובייטית פתחו הגרמנים במתקפת הקיץ שלהם בדרום רוסיה ב-28 ביוני, ואיימו למנוע מהסובייטים את השימוש בנתיב התעבורה החיוני על נהר הוולגה, להשתלט על כל אזור הקווקז, ובכך לגרום פגיעה חמורה במאמץ המלחמה של ברית המועצות. ההנהגה הסובייטית (סטלין) הפעילה לחץ כבד על בעלות הברית המערביות לפתוח "חזית שנייה" נגד גרמניה הנאצית בשנת 1942, כדי לגרום להעברת כוחות גרמניים מהחזית הסובייטית מערבה. [[צ'רצ'יל]] ו[[פרנקלין דלאנו רוזוולט]] הבינו שהם חייבים ליזום במהירות פעולה צבאית אנגלו-אמריקנית משמעותית נגד כוחות הציר, כדי להקל על הלחץ הצבאי שלהם על כוחות חבר העמים הבריטי, שהגנו על מצרים, ועל כוחות הצבא הסובייטי בדרום רוסיה, ולהוכיח את מחויבותם לסייע לברית המועצות במלחמתה נגד גרמניה הנאצית ובעלות בריתה. הם חששו שדחייה של הפעולה עלולה להביא להתמוטטות ברית המועצות ולכיבוש המזרח התיכון כולו בידי כוחות הציר.
 
לחץ הזמן אילץ את ההנהגה האמריקנית לוותר זמנית על רצונה לפתוח "חזית שנייה" בצרפת, ולאמץ את התוכנית הבריטית לנחיתה במושבות צרפת בצפון אפריקה, שהייתה הרבה יותר פשוטה לביצוע, ויכלה לספק תוצאות מיידיות. ב-24 ביולי 1942 החליטו ראשי המטות המאוחדים של בריטניה וארצות הברית להתחיל בתכנון מבצע נחיתה אמפיבי גדול בחופי צפון אפריקה הצרפתית, שקיבל את שם הקוד "מבצע לפיד", ויום לאחר מכן אישר הנשיא רוזוולט את קווי המתאר של המבצע המתוכנן. באוגוסט 1942 נסע צ'רצ'יל ל[[מוסקבה]], כדי לדון עם סטלין בפעולה המתוכננת בצפון אפריקה, ולהסביר לו מדוע לא ניתן לפתוח ב"חזית שנייה" במערב אירופה ב-1942. סטלין לא היה מרוצה, בלשון המעטה, מהתוכניות הצבאיות של בעלות בריתו, אך נאלץ בסופו של דבר להסתפק בכך.{{הערה|מרק פרו, '''שבעה גברים במלחמה''', הוצאת דביר, 2010, עמ' 266}}. הכישלון החרוץ של מבצע [[הפשיטה על דייפ]], שהתרחש מספר ימים לאחר חזרתו של צ'רצ'יל משיחותיו במוסקבה, הדגים בפני ראשי המטות האמריקאים את הקשיים הכרוכים בנחיתה אמפיבית בחופי צרפת, וסייע לשכנע אותם, כי לפני שהכוחות האמריקנים ה"ירוקים" וחסרי הניסיון הצבאי ידרשו לנחות על חופי צרפת ולהתמודד כנגד הצבא הגרמני, עדיף שיתנסו קודם בנחיתות על חופים פחות מוגנים.
 
==תכנון המבצע==
[[קובץ:F4F-4 CV-4 11 1942.jpg|שמאל|ממוזער|250px|מטוסי [[F4F ויילדקט]] על סיפון נושאת המטוסים האמריקאית "ריינג'ר" בדרכה לצפון אפריקה להשתתפות במבצע לפיד.]]
מיד לאחר קבלת ההחלטה הסופית על ביצוע הנחיתות בצפון אפריקה, הוסכם כי גנרל [[דווייט אייזנהאואר]] (לימים [[נשיא ארצות הברית]]), מפקד כוחות צבא ארצות הברית בזירת המלחמה האירופאית, יקבל את הפיקוד העליון על כוחות בעלות הברית שישתתפו במבצע, ולסגנו מונה גנרל [[מארק קלארק]]. איזנהאואר היה קצין מטה חסר ניסיון כלשהו בפיקוד קרבי, אך השנים שהוא עשה באגף המבצעים של משרד המלחמה האמריקני העניקו לו חוש מעולה לאסטרטגיה. ראשי המטות האמריקנים האמינו, שהקסם האישי וכישורי "יחסי האנוש" המעולים של אייזנהאואר, יקלו עליו לגשר על המחלוקות בין בעלות הברית המערביות, והמפקדים הצבאיים הבכירים שלהן בשטח, ולתאם מבצעים צבאיים משותפים בהשתתפות צבאות ארצות הברית ובריטניה. עם זאת, במהלך המבצע, ואף לאחריו, נשמעו תלונות מהצד הבריטי לגבי הדרך בה ניהל אייזנהאואר את המבצעים של צבאות בעלות הברית במהלך המערכה בצפון אפריקה, והשגות על מספר החלטות אופרטיביות שלו.{{הערה|1=אנדרו רוברטס, '''סערת המלחמה - היסטוריה חדשה של מלחמת העולם השנייה''' (הוצאת דביר, 2011), עמ' 290-292}}.
[[קובץ:Operation Torch - message from the president of United States to the citizens of Casablanca.jpg|250px|ממוזער|שמאל|עלון שפוזר על ידי כוחות הברית ברחובות קזבלנקה. העלון קורא בצרפתית וערבית לתושבים לשתף פעולה עם כוחות הברית]]
בשלבי התכנון של "מבצע לפיד" התגלעו חילוקי דעות מהותיים בין ראשי המטות של צבא ארצות הברית לבין הבריטים, לגבי מיקום המאמץ העיקרי של בעלות הברית, היקף המבצע ויעדיו. ראשי המטות האמריקנים אימצו גישה אסטרטגית זהירה. הם רצו להתמקד בנחיתות אמפיביות בחוף האטלנטי של מרוקו הצרפתית (אזור קזבלנקה), ורק לאחר ביסוס שליטת בעלות הברית במרוקו להתקדם מזרחה לכיוון אלג'יריה הצרפתית, תוך עקיפת מרוקו הספרדית (ששלטה על מיצר גיברלטר). המתכננים האמריקנים חששו, שפעולה של בעלות הברית בתוך אגן הים התיכון, ונחיתה בחופי אלג'יריה, מסוכנת מדי, משום שהיא עלולה לגרום לספרד, גרמניה הנאצית (או שתיהן יחדיו) לנסות להשתלט כתגובה על המאחז הבריטי בגיברלטר, וכיבוש גיברלטר יגרום לניתוק כוחות בעלות הברית שינחתו באלג'יריה ולהשמדתם.
 
הפיקוד הצבאי הבריטי והמתכננים במטה בעלות הברית בלונדון (ראשי המטות המשולבים של בעלות הברית), תמכו בגישה נועזת הרבה יותר. הם טענו שכיבוש מהיר של תוניסיה הצרפתית חיוני להצלחת מבצע לפיד, משום שהוא יעניק לבעלות הברית שליטה על האגן המרכזי של הים התיכון, ויש להשתלט עליה לפני שהגרמנים יספיקו להגיב ולהזרים כוחות יבשה ואוויר לאזור. לכן הם המליצו לרכז את המאמץ העיקרי של בעלות הברית בכיבוש כל הנמלים של אלג'יריה הצרפתית, כולל נמלי פיליפוויל ובונה, הקרובים לגבול אלג'יריה-תוניס, כדי שישמשו כקרש קפיצה לכוחות בעלות הברית לכיבוש תוניסיה.
 
התוכנית הסופית של "מבצע לפיד", שגובשה לבסוף לקראת אמצע ספטמבר 1942, היוותה פשרה בין הגישות המנוגדות של הבריטים והאמריקנים. הבריטים הסכימו שאחד מכוחות המשימה של בעלות הברית ינחת בחוף האטלנטי של מרוקו הצרפתית, וישתלט עליה, ואילו האמריקנים הסכימו לערוך שורת נחיתות אמפיביות גם בחופי אלג'יריה, אולם התנגדו לביצוע נחיתות בנמלי פיליפוויל ובונה (במזרח אלג'יריה) בשלב הראשון של המבצע, משום שאזור זה נמצא הרחק מחוץ לטווח הפעולה של מטוסי בעלות הברית (שפעלו מגיברלטר), ונמצא קרוב יחסית לבסיסי האוויר של הלופטוואפה בסיציליה. המתכננים האמריקנים חששו, שנחיתות אמפיביות באזור זה ללא חיפוי אווירי עלולות להסתיים באבידות כבדות לכוחות הים והיבשה של בעלות הברית. מאותה סיבה נפסלה גם האפשרות להנחית כוחות של בעלות הברית בנמלי תוניס וביזרטה בתוניסיה. כל הנחיתות האמפיביות של בעלות הברית בחופי צפון אפריקה הצרפתית תוכננו להתבצע בעת ובעונה אחת, אך הוסכם שהפעולות המתוכננות באלג'יריה יתבצעו גם במקרה של כישלון הנחיתות במרוקו הצרפתית, וכן להפך. חוסר הנכונות של הפיקוד האמריקני לקחת סיכונים, כדי להבטיח את השגת יעדי המבצע, עתיד היה להתגלות כשגיאה אסטרטגית חמורה.{{הערה|1='''Command Decisions''', United States Army Center of Military History, Washington, 2000, Chp.7, pp. 186-198}}.
 
לאחר כחודש של תכנון, גובשה באמצע ספטמבר 1942 תוכנית לנחיתה אמפיבית בת שלושה ראשים, באזורי [[קזבלנקה]], [[אוראן]] ו[[אלג'יר]]. המבצע המתוכנן נועד להיות מבצע אמריקני בעיקרו, אך כוחות בריטיים משמעותיים נועדו להשתתף בו. על הכוח הימי, הכולל כ-500 אוניות מלחמה ו-350 אוניות תובלה ומשא,{{הערה|שם=Yang215|בריגדיר פ' יאנג, '''מלחמת העולם 1939 - 1945''', הוצאת [[מערכות]], 1975, עמ' 215}} יפקד האדמירל [[אנדרו קנינגהם]].
 
* כוח המשימה המערבי, שנועד לנחות ב[[מרוקו]], היה תחת פיקוד [[מייג'ור גנרל]] [[ג'ורג' פטון]], ובראש הצי שנועד להובילו לשם הועמד האדמירל [[הנרי קנט יואיט]]. כוח משימה זה נועד להישלח לצפון אפריקה היישר מארצות הברית. הוא כלל 35,000 חיילים מ[[הדיוויזיה המשוריינת השנייה של ארצות הברית|הדיוויזיה המשוריינת השנייה]] ומ[[דיוויזיית חיל רגלים השלישית של ארצות הברית|דיוויזיות החי"ר ה-3]] וה-[[דיוויזיית חיל רגלים התשיעית של ארצות הברית|9]] של צבא ארצות הברית, בשיירה שכללה כמאה ספינות.
* כוח המשימה המרכזי, שנועד לנחות באזור [[אוראן]], היה תחת פיקוד גנרל [[לויד פרדנדאל]]. כוח זה נועד לצאת מבריטניה בספינות בריטיות, ולעבור ב[[מצר גיברלטר]]. מפקד הכוח הימי שהוביל את הכוח היה קומודור תומאס טראוברידג'. הוא כלל כ-18,500 חיילים מרגימנט ה[[צנחן|צנחנים]] ה-509, [[דיוויזיית חיל רגלים הראשונה של ארצות הברית|דיוויזיית החי"ר הראשונה]] ו[[דיוויזיית השריון הראשונה של ארצות הברית]].
בשלב מוקדם של התכנון התקבלה החלטה כי הגנרל [[שארל דה גול]] והכוחות הנאמנים לו, שכונו בשם "צבא [[צרפת החופשית]]", לא יהיו חלק מהפלישה המתוכננת. דה גול לא נהנה מאמונו של רוזוולט, והיו ביניהם משקעים אישיים. רוזוולט ניהל מגעים עקיפים עם אישים בכירים בהנהגת וישי בצפון אפריקה באמצעות שגרירו האדמירל [[ויליאם דניאל ליהי]], וסבר כי ניתן יהיה לשכנע אותם לא להתנגד לנחיתות. כן סבר רוזוולט כי לא ניתן לסמוך על אנשי דה גול שישמרו בסוד את תוכניות הפלישה, משום שכישלונם במהלך [[הקרב על דקר]] בשנת [[1940]] נבע מהדלפה מודיעינית.{{הערה|צ'רצ'יל, כרך רביעי, עמ' 498.}} גם צ'רצ'יל לא חיבב במיוחד את דה גול, והסכים ליחס ההנהגה האמריקנית כלפיו. הוא סבר שניתן יהיה לרצות אותו בכך שלכוחותיו יינתן השלטון ב[[מדגסקר]], שעמדה בפני שחרורה משליטת כוחות וישי. לכן הוחלט כי עצם קיום המבצע יוסתר מדה גול ומאנשיו.
 
על מנת לרכוש את לב ההנהגה הצרפתית בצפון אפריקה, נראה היה כי יש למצוא דמות ייצוגית, שתהיה מקובלת עליה, ושניתן יהיה להעביר לידיה את השליטה במושבות צרפת לאחר כיבושן על ידי כוחות בעלות הברית. הגנרל [[אנרי ז'ירו]] שהה בדרום צרפת, לאחר שנמלט מהשבי הגרמני במבצע נועז. צ'רצ'יל היה בעל קשרים אישיים עם ז'ירו, ובין השניים שררה ידידות והערכה הדדית. ז'ירו חולץ מ[[הריביירה הצרפתית]] בצוללת בריטית, והועבר ל[[גיברלטר]], שבה קבע הגנרל אייזנהאואר את מפקדתו לקראת הפלישה. הפיקוד של בעלות הברית ייעד לו תפקיד של דמות בעלת סמכות, שתוכל לסייע במגעים עם הצרפתים בצפון אפריקה, ולאחר הפלישה תוכל לאחד את הכוחות שם תחת פיקודה. ז'ירו סבר שהוא מגיע על מנת לקבל לידיו את הפיקוד הכולל על כוחות בעלות הברית, ונדרשו יומיים של ויכוחים עם הגנרל אייזנהאואר על מנת להעמידו על תפקידו האמיתי.{{הערה|שם=צ'רצ'יל,503|1=צ'רצ'יל, כרך רביעי, עמ' 503}}
 
{{-}}
במרוקו, פעל גנרל [[אנטואן בתואר]] (Antoine Béthouart), מפקד הגנת החופים, בתיאום עם בעלות הברית. ערב הפלישה הוא השתלט על מוקדי כוח בבירה [[רבאט]]. אולם לאחר חילופי אש קצרים, הצליחו אנשי וישי בראשות מפקד אזור קזבלנקה, תת-אדמירל פרנסואה מישלייה (François Michelier), והמושל הכללי של מרוקו (ששימש גם כמפקד צבא צרפת בצפון אפריקה), הגנרל [[שארל נוגס]] (Charles Noguès), להשתלט על המצב, ולשים את בתואר במעצר (לאחר סיום הפלישה שוחרר בתואר, והמשיך לשרת בתפקידים בכירים בצבא צרפת החופשית ובצבא צרפת לאחר המלחמה). פעולתו של בתואר רק הביאה לכוננות מלאה של אנשי וישי במרוקו ערב הפלישה. נוגס, שקיבל מברק אישי מן הנשיא רוזוולט המפציר בו לסייע לכוחות הנוחתים של בעלות הברית, החליט להצטרף אל דרלאן בהתנגדות לפלישה.{{הערה|צ'רצ'יל, כרך רביעי, עמ' 507}}
 
כוח הנחיתה האמריקאי בראשותו של פטון הגיע לחופי מרוקו ב-8 בנובמבר, בשעות הבוקר המוקדמות. הכוח חולק לשלושה ראשים, כאשר הכוח העיקרי נחת באזור [[קזבלנקה]], ושני כוחות משניים פעלו מדרום, באזור העיירה סאפי (Safi), ומצפון באזור פור ליוטי (Port-Lyautey). על החוף נתקלו הכוחות הנוחתים בהתנגדות צרפתית כבדה, והצליחו להשתלט על יעדיהם רק לאחר שלושה ימי לחימה, שעלתה להם במחיר של 150 הרוגים.{{הערה|Lt. Col. E Bauer. '''The history of world war 2''', Orbis, London, 1984, pp 298}} במקביל התלקח קרב ימי, שבו ניסתה [[אוניית מערכה|אוניית המערכה]] הצרפתית "ז'אן באר", שבנייתה טרם הושלמה, ושימשה למעשה כסוללת תותחי חוף, להתנגד לכוח הימי האמריקאי. הקרב הסתיים בתבוסת הכוחות הימיים הצרפתיים, שאליהם הצטרפו צוללות גרמניות, באובדן "ז'אן באר", ובטיבוע שבע אוניות צרפתיות ושלוש [[משחתת|משחתות]], כשעל סיפונן אלף מלחים. בעקבות תבוסת כוחותיו בים וביבשה, נכנע נוגס לכוחות הפולשים ב-[[11 בנובמבר]].{{הערה|שם=צ'רצ'יל,506|1=צ'רצ'יל, כרך רביעי, עמ' 506}}
 
===הנחיתות באוראן===
[[קובץ:Inhabitants of Arzeu.jpg|שמאל|ממוזער|250px|אזרחים בעיירה ארזיו, סמוך לאוראן, מקבלים בברכה את הכוח האמריקאי שנחת על החוף.]]
ב[[אוראן]] נחת כוח אמריקאי בפיקודו של גנרל פרדנדאל, אשר כלל כוחות [[חיל רגלים|חי"ר]] מ[[אוגדה|דיוויזיית]] הרגלים ה-1 בפיקוד גנרל טרי אלן. הנחיתות באזור אוראן בוצעו בהצלחה מרובה, ושלושה ראשי גשר נתפסו על ידי שבעה כוחות משימה שנחתו מהים. העיירה ארזיו (Arzew), בה נחתו [[יחידת הריינג'רס של צבא ארצות הברית|גדוד הריינג'רים ה-1]], צוות קרבי מדיוויזיית השריון ה-1 ורגימנט החי"ר ה-18,{{הערה|1=ג'יימס אלטיירי, "'''ראשי-החנית'''", הוצאת [[מערכות]], [[1965]], עמודים 116-141.}}, ושדה תעופה סמוך, נתפסו כמעט ללא התנגדות.{{הערה|שם=Bauer299}} עם זאת, מבצע מוצנח לכיבוש שדה התעופה מדרום לאוראן נכשל בשל תנאי מזג אוויר שפיזרו את הצנחנים ולא אפשרו את השלמת המשימה, ונחיתה בתוך נמל אוראן בניסיון להשתלט על מתקניו נכשלה כאשר ספינות הנחיתה ספגו אש כבדה ורוב החיילים שהשתתפו בפעולה נפגעו. הקרבות באזור הנמל, שכללו מתקפות נגד צרפתיות, וקרבות אוויר וים בין המגינים על החוף לבין הכוח הפולש מן הים, נמשכו עד בוקר ה-10 בחודש, שבו הושלם כיבוש העיר.{{הערה|שם=צ'רצ'יל, כרך רביעי, עמ' 506}}
 
===הנחיתות באלג'יר===
מיד לאחר השלמת ההתבססות במרוקו ובאלג'יריה, המטרה האסטרטגית העיקרית של בעלות הברית הייתה השתלטות מהירה על צפון תוניסיה, ובמיוחד על נמלי תוניס וביזרטה. לאחר תבוסת כוחות ה"ציר" ב[[קרב אל עלמיין]] (23 באוקטובר-4 בנובמבר 1942), והנסיגה המהירה של שרידיהם מערבה, לשטח לוב, פיקוד בעלות הברית העריך שכיבוש נמלי תוניסיה יותיר את כוחות הציר בצפון אפריקה תלויים בנמל טריפולי, כנמל היחיד דרכו יוכלו להמשיך לקבל אספקה ותגבורות. בנוסף לכך, בעלות הברית חששו, שהקרבה היחסית של נמלי צפון תוניסיה לבסיסי הציר באיטליה ובסיציליה, תאפשר לכוחות הציר להתבצר ולהחזיק בתוניסיה בקלות יחסית, ובכך למנוע מבעלות הברית להשלים את השתלטותן על חופי צפון אפריקה.
 
הפיקוד הגרמני הבין אף הוא את החשיבות האסטרטגית של השליטה בנמלי צפון תוניסיה, ואת האיום שיצרו נחיתות בעלות הברית במרוקו ובאלג'יריה על כוחות ה"ציר" בצפון אפריקה, ופעל במהירות רבה. כבר ב-9 בנובמבר (יום לאחר תחילת "מבצע לפיד") תפסו יחידות מוטסות גרמניות את שדה התעופה אל-עואינה שבתוניסיה, והחל מה-13 בחודש החלו יחידות גרמניות ואיטלקיות לזרום בדרך הים והאוויר לצפון תוניסיה בקצב של יותר מאלף איש ליום. אדמירל דרלאן פקד אמנם על המפקדים הצבאיים הצרפתיים בתוניסיה לעבור לצד בעלות הברית ולשתף עימם פעולה, אך אדמירל איסטיווה, שפיקד על הכוחות הצרפתיים בנמל תוניס התקשה לקבל החלטה כיצד לפעול במצב שנוצר, והגרמנים ניצלו את היסוסי הפיקוד הצרפתי המקומי, כדי להשתלט במהירות על האזור. גנרל בארה, מפקד הכוחות הצרפתיים בתוניסיה, החליט לבסוף להורות לכוחותיו לסגת מערבה, כדי לחבור עם כוחות בעלות הברית המתקדמים מכיוון אלג'יריה. עד סוף נובמבר כבר כללו כוחות הציר בתוניסיה כ-15 אלף חיילים ו-100 טנקים. כוחות אוויר חזקים של הציר התבססו בשדות התעופה של תוניסיה, ובמשך זמן קצר שלטו באוויר, גרמו אבדות כבדות לכוחות הים והיבשה של בעלות הברית, ותקפו את הנמלים שבשליטתן.{{הערה|1=אדמירל דה-בלו, '''דרך בים''' (הוצאת מערכות, 1959), עמ' 215-216215–216 : דווייט.ד.איזנהאואר, '''מסע שיחרור אירופה''' (תורגם לעברית, 1954), עמ' 108, 114}}.
 
מיד לאחר ביסוס שליטת כוחות בעלות הברית בנמלי אלג'יריה, פקד אייזנהאואר על מפקד כוח המשימה המזרחי, גנרל אנדרסון, לפתוח בתנועה מהירה לכיוון תוניסיה. ב-11 בנובמבר נחתה הבריגדה ה-36 מהדיוויזיה הבריטית ה-78, בנמל בוג'יה, וכבשה אותו ללא התנגדות. למחרת הוצנח גדוד הצנחנים ה-3, מהבריגדה המוצנחת הבריטית ה-1, סמוך לעיר בון, מרחק קצר מגבול אלג'יריה-טוניסיה, בעוד גדוד הקומנדו ה-8 והגדודים הנותרים של הבריגדה המוצנחת הונחתו בבון מהים. העיר נכבשה ללא התנגדות, וגדוד הצנחנים ה-3 נע במהירות אל העיר באג'ה, שבשטח טוניסיה, מרחק 160 ק"מ מבון, שם נתקלו בעלות הברית לראשונה בהתנגדות של כוחות גרמניים, שתפסו את העיר. ב-16 בנובמבר צנח גדוד צנחנים בריטי בסוק אל ארבע, ונע לכיוון צפון-מזרח, כדי לסייע לכוח שלחם בבאג'ה. יום קודם לכן הוצנח גדוד מרגימנט הצנחנים האמריקני ה-503 בשדה התעופה יו-לא-באן, ונע במהירות דרומה אל העיר גאפסה, אותה כבש ב-17 בנובמבר.{{הערה|1=ג'ון גאלבין, '''היורדים לקרב''' (הוצאת "מערכות", 1972), עמ' 112-115}}.
 
תנועת כוחות בעלות הברית לכיוון נמלי צפון טוניסיה התנהלה בשני צירים עיקריים. הכוח שפעל בציר הצפוני התקדם לעבר נמל ביזרטה, דרך הערים באג'ה ומטר, ונתקל בהתנגדות גרמנית רצינית בג'בל עביאד. הכוח שפעל בציר הדרומי התקדם לעבר נמל טוניס מכיוון דרום-מערב, דרך הערים סטיף וקונסטנטין, וב-24 בנובמבר נתקל לראשונה בהתנגדות רצינית של כוחות הציר באזור מאג'ז אל באב. אייזנהאואר שלח את הדיוויזיה המשוריינת האמריקנית ה-1 ואת דיוויזיית החי"ר ה-1 מכוח המשימה שהונחת בנמל אוראן, כדי לתגבר את כוחותיו של אנדרסון בטוניסיה, אך לא היה די בכך כדי להתגבר על ההתנגדות הגוברת של כוחות הציר. ב-28 בנובמבר נבלמה התקדמות השדרה הדרומית של אנדרסון באזור ג'דידה, כ-20 ק"מ בלבד מטוניס. זו הייתה נקודת השיא של התקדמות בעלות הברית בטוניסיה. גשמי החורף, שהחלו לרדת בסוף נובמבר, היקשו מאוד על המשך התקדמות כוחות הקרקע, שנתקעו בבוץ העמוק, וקירקעו את מטוסי בעלות הברית, שפעלו משדות תעופה מאולתרים. כוחות בעלות הברית היו פרוסים על פני חזית רחבה, ורחוקים מבסיסי האספקה שלהם, בעוד כוחות הציר נהנו מקווי אספקה קצרים. חיילות האוויר של הציר, שפעלו משדות תעופה משובחים וסלולים, שלא ניזוקו מפגעי מזג האוויר, השיגו עליונות אווירית, ותקפו מהאוויר את כוחות הקרקע של בעלות הברית בטוניסיה.
 
עד ראשית דצמבר התחזק כוח הציר בצפון טוניסיה עד שיכול היה ליטול את היוזמה לידיו ולפתוח בשורת התקפות נגד חזקות. ב-1 בחודש פתחו הגרמנים במתקפה על הכוח הדרומי של בעלות הברית, ותוך מספר ימים אילצו אותו לסגת מג'דידה למג'ז אל באב, לאחר שהסבו לו אבדות כבדות. פיקוד בעלות הברית עדיין לא ויתר על כוונתו לכבוש את טוניס, ותיכנן מתקפה חדשה של הקורפוס הבריטי ה-5, שנועדה להתחיל ב-24 בדצמבר. אולם גנרל איזנהאואר, שערך סיור מקדים בקווי החזית לפני המתקפה, השתכנע שאין לה סיכוי להצליח, עקב תנאי מזג האוויר הקשים והבוץ העמוק. כאשר הוא חזר למפקדתו הוא הורה לבטל את המתקפה המתוכננת, ולדחות את המשך הפעולות ההתקפיות בטוניסיה לזמן בלתי מוגבל. יש הרואים בתאריך זה (ה-24 בדצמבר 1942) את נקודת הסיום של "מבצע לפיד" ואת תחילתה של [[המערכה בתוניסיה]]. כוחות הציר זכו ב"תחרות המירוץ לתוניס", והשלמת סילוקם מטוניסיה עתיד היה לעלות לבעלות הברית בארבעה וחצי חודשים נוספים של לחימה קשה ועקובה מדם.{{הערה|אנדרו רוברטס, '''סערת המלחמה''', [[הוצאת דביר]], 2011, עמ' 293 : איזנהאואר, '''מסע שחרור אירופה''', עמ' 114-119114–119 : Bauer, '''Ibid''', 299}}
 
==תוצאות מבצע לפיד==
 
מבצע לפיד השיג את מטרותיו העיקריות, בכמות נפגעים מינימלית - 1,469 נפגעים לכוחות בעלות הברית (עד 11 בנובמבר). כוחות הצבא והצי הצרפתיים במרוקו ואלג'יריה ספגו כ-3500 נפגעים במסגרת ההתנגדות לנחיתות הכוחות הפולשים. במהלך המבצע הצליחו בעלות הברית להשתלט על רוב השטח של מושבות צרפת בצפון אפריקה (למעט מזרח תוניסיה), ולהפוך אותן לבסיס להמשך המבצעים של בעלות הברית בתוניסיה ובזירת הים התיכון. כיבוש מרוקו ואלג'יריה על ידי כוחות בעלות הברית, ודרישות המערכה בתוניסיה, חייבו הקצאת כוחות ניכרים של ה[[וורמאכט]] והיערכות מחודשת של ה[[לופטוואפה במלחמת העולם השנייה|לופטוואפה]], [[חיל אוויר|חיל האוויר]] הגרמני, כולל העברת 400 מפציצים ארוכי טווח מהחזית המזרחית לזירת הים התיכון. בראשית 1943 רבע מכוחו של הלופטוואפה הוקצה לזירת המזרח התיכון, פי שלושה מהכוח האווירי הגרמני שהוקצה ללחימה באזור זה שנה וחצי קודם לכן.{{הערה|שם=צ'רצ'יל, כרך רביעי, עמ' 503}}
 
ההשתלטות על מושבות צרפת במערב צפון אפריקה, והפיכתם לבסיס פעולה לכוחות יבשה ואוויר גדולים של בעלות הברית, היו תנאי הכרחי להשמדת כוחות הציר בצפון אפריקה (במאי 1943), ולהמשך המבצעים של בעלות הברית בזירת הים התיכון ב-1943, דוגמת הפלישה ל[[סיציליה]] ובסופו של דבר ל[[איטליה]]. ההשתלטות על חופי צפון אפריקה סייעה גם לשמור על המשך העמדה הנייטרלית של השלטון הפשיסטי ב[[ספרד]] במלחמה, על אף נטייתו הטבעית של פרנקו לתמוך במדינות הציר.