מרד הטבק באיראן – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
Matanyabot (שיחה | תרומות) מ בוט החלפות: , |
מ הוספת קישור לראש ממשלת איראן |
||
שורה 10:
כאמור, לבריטים ולרוסים היו האינטרסים המובהקים ביותר במזרח התיכון באזור איראן. הבריטים ראו באיראן דלת לעולם המזרח-הרחוק ולמרכז [[אסיה]], ואילו הרוסים קיוו להשיג גישה נוחה ל[[קונסטנטינופול]]. כל אחת מן המעצמות רצתה לבסס את ההגמוניה שלה באזור המפרץ ואיראן בפרט, דרך מס' אמצעים שהמרכזיים שבהם היו השפעה על ה[[שאה]] ועל ראשי ממשלתו, מסחר, הפחדה וזיכיונות. לאיראן היה אינטרס לערב את מעצמות העולם על-מנת לשמור על עצמאותה. לפי תפיסת עולמו של השאה האיראני, נאצר א-דין, אם למעצמות העולם יהיה רווח מההתפתחות הכלכלית של איראן, יהיה להן עניין לעזור לשמור על עצמאותה.
מירזא חוסיין חאן, [[ראש ממשלת איראן]] בשנים 1871-1873, היה מודאג מהתפשטות רוסיה והתקרבותה לגבול עם איראן. הוא ניסה להשיג מבריטניה מסמך אשר יבטיח את הטריטוריה הקיימת של איראן כדי להגן על המדינה מפני פשיטה רוסית. לאחר סירובה של בריטניה, חשב מירזא חאן שעל ידי שימוש בהון של בריטניה לצורך סלילת מסילת ברזל ופיתוח כלכלי נוסף של איראן, לבריטים יהיה רצון להגן על איראן מפני הרוסים, וכך גם איראן תתפתח מבחינה כלכלית. לכן דחף מירזא חאן לחתימה על זיכיון גדול בין הברון פאול יוליוס פון רויטר לממשלת איראן. במהלך המשא-ומתן בין הצדדים נתן רויטר שוחד לפקידים בכירים בשלטון האיראני, על-מנת שיעזרו לקדם את הזיכיון. בשנת [[1872]] שכנע מירזא חאן את השאה נאצר א-דין, ששאף להקמת מסילת ברזל באיראן ולא השכיל להבין את הסכנות שבכך, לחתום על זיכיון רויטר. הסעיפים העיקריים בזיכיון העניקו לברון רויטר את הזכות לבנות מסילת רכבת מ[[הים הכספי]] דרומה, לפתח מפעלים, לשלוט במחצבים ובחקלאות ולמעשה לפתח כל יוזמה של מודרניות.
במהרה קמו מתנגדים רבים לזיכיון, ביניהם האופוזיציה האיראנית והרוסים, אשר הצליחו לעכב את התחלת העבודות על מסילת הברזל. אפילו אשתו של נאצר א-דין שאה הצטרפה למתנגדיו, לאחר שנשלחה חזרה לאיראן במהלך ביקור השאה בבריטניה בגלל שלא יכול היה להגן על צניעותה בחו"ל. הפקידים במשרד החוץ לא אהבו את הזיכיון בגלל העוינות שהוא עורר אצל הרוסים, ולכן טרפדו תמיכה בריטית בפרויקטים הכלכליים הגדולים באיראן. בעקבות לחץ מצד העולמא ונכבדים אחרים, השאה פיטר את ראש ממשלתו, [[מירזא חאן]], וביטל את הזיכיון שניתן לרויטר. התנועה שקמה נגד זיכיון רויטר וכללה אנשי עולמא, פקידים, אנשי ממשל, ואף כאלו שהושפעו מרוסיה, הייתה אמנם קטנה בגודלה בהשוואה לתנועה שתקום מאוחר יותר במרד ה[[טבק]], אך הייתה ניצוץ של התנגדות עממית כללית כנגד זיכיונות זרים וכנגד פתיחות יתר של הממשל האיראני.
| |||