ענבי זעם – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ הוספת הסבר לחשיבות הספר במאה ה-20 |
מאין תקציר עריכה |
||
שורה 41:
"ענבי זעם" הוא סיפור [[השפל הגדול|השפל הכלכלי הגדול]] ב[[ארצות הברית]] ב[[שנות ה-30 של המאה ה-20]], ובעיקר שברונן של משפחות ה[[חקלאות|חקלאים]] ה[[אריס (פיאודליזם)|אריסים]], שעיבדו במשך דורות אדמה שלא הייתה קניינם, בנו עליה את בתיהם, גידלו ומכרו יבולים ושילמו לבעלי הקרקע את חלקם, שנה אחר שנה. במשך השנים האריסים מכרו או שעבדו קרקעות רבות לבנקים כדי לעמוד בתשלומים, וכאשר הגיע השפל, הבנקים הרוויחו פחות, ובנוסף בצורת קשה ("[[קערת האבק]]") גזרה סופית את גורל האדמות והאריסים, שעיבדו אותן. הבנקים שלחו צווי פינוי והריסה למתיישבים, טרקטורים באו והרסו את בתיהם וחרשו את שדותיהם, ומשפחות שלמות, לפעמים שלושה וארבעה דורות בכפיפה אחת, יצאו במכוניות רעועות, עמוסות מעבר לקיבולתן, לחפש את מזלם ב[[קליפורניה]], המדומה בעיניהם לארץ העושר וההזדמנויות.
באמצעות סיפורם של גיבורי הספר, משפחת ג'ואד, נפרש לפני הקורא סיפורן של רבבות משפחות דומות. סבא וסבתא ג'ואד, זקנים וחולים, מתקשים להבין את הגורל המגרש אותם מן האדמה, שכבשו במאמצים, בגבורה ובהקרבה. אבא ואמא ג'ואד משתדלים להתמודד עם מצב בלתי מובן, אך בלתי נמנע, לשמור את המשפחה מאוחדת ולהתקיים, בכל מחיר. [[טום ג'ואד]], הבן השני, משתחרר מן הכלא (שם ישב על חלקו בקטטה, שיריבו נהרג בה)
נדודיה של משפחת ג'ואד בדרכים, ממחנה פליטים אחד לאחר, מכמה ימי עבודת פרך וניצול מחפיר במטע פירות לכמה ימים אחרים של עבודה קשה ונצלנית בשדה כותנה, בניסיון נואש לקיים את נפשם, להרוויח די לקניית מזון ודלק להמשך הדרך, בתקווה המתמדת להתיישב בצורה קבועה ומכובדת בקליפורניה - ארץ החלומות - כל אלה משובצים בין פרקי תיאור כלליים של המתרחש באמריקה בשנים האלה. כפסיפס ענקי משתטחת אמריקה הגדולה, על כבישיה, תחנות הדלק, הפונדקים, המוסכים וחנויות הכל-בו שבדרכיה הכפריות, השדות, המרחבים שאין להם קץ והמדבר הנורא, מדבר המוות, הניצב כמכשול בלתי עביר לכאורה בדרך לקליפורניה. ובתוך כל אלה המוני הנוודים, אנשים פשוטים, קשי יום, שגורשו מבתיהם ואיש אינו דואג להם ואינו מצפה להם אלא כדי להפיק מהם כמה ימי עבודה במינימום השכר האפשרי, שגם אותו אפשר לקצץ בחצי, כי הרי תמיד יבואו נואשים חדשים, שיסכימו לעבוד גם בחצי שכר הרעב הקודם כדי שילדיהם לא יגוועו ברעב לנגד עיניהם. נקודת אור יחידה ביחס השלטונות לעקורים הוא המחנה הממשלתי, הפדרלי, שבניגוד למחנות המדינה השונים מנסה לקיים רמה מסוימת של הגינות, יחס אנושי, ניקיון וכבוד אדם. הנהלת המחנה מונעת ממשטרת המדינה לבוא בשעריו ולהתעלל בדיירים, משתדלת לעזור להם ככל האפשר, ומציגה מופת של אנושיות באוקיינוס של אכזריות, אדישות ואטימות.
|