יהודה ושומרון וחבל עזה – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ הגהה |
מ הוספת קישור לצבא מצרים |
||
שורה 133:
{{ציטוט|תוכן=לא הטריטוריה היא הבעיה, אלא האוכלוסייה של כ-1.25 מיליון ערבים היושבים בה, ושעליהם נצטרך לכפות את מרותנו. הכללתם של ערבים אלה (נוסף על 300,000 שהם אזרחי המדינה) בתחום שלטוננו פירושה - חיסול מדינת ישראל כמדינת העם היהודי, חורבן העם היהודי כולו, התמוטטות המבנה הסוציאלי שהקימונו במדינה והשחתת האדם - היהודי והערבי כאחד.|מקור=ישעיהו ליבוביץ, '''יהדות, עם יהודי ומדינת ישראל''', [[הוצאת שוקן]], תשל"ה, עמ' 420}}
תפיסת הביטחון של מדינת ישראל ראתה תמיד בשטחים הגובלים בקו הירוק, ובכלל זה שטחי יהודה, שומרון ורצועת עזה, כשטחים בעלי חשיבות צבאית אסטרטגית. עד תום מלחמת ששת הימים היה כל שינוי במערך הצבאי בשטחים האלה עילה לכוננות של צה"ל. אף על פי כן, שליטה בשטחים האלה נתפסה תמיד כבעייתית בשל הרכב האוכלוסייה. בהסכם השלום עם מצרים נקבע כי שטח סיני יוחזר למצרים אך יישאר [[אזור מפורז|מפורז]], וזוהי דרישת ישראל גם לגבי שטחי יש"ע אם יועברו לשלטון אחר, או אם תוקם בהם מדינה פלסטינית. הסכם מיוחד בין ישראל למצרים בעקבות [[תוכנית ההתנתקות]] קובע כי [[צבא מצרים]] ישלוט בגבול בין מצרים לרצועת עזה וימנע מעבר נשק לתוכה, אולם יישום ההסכם נתקל בקשיים.
[[האינתיפאדה הראשונה]], שפרצה בדצמבר 1987, עוררה ביתר שאת את המחלוקת הציבורית בעניין שליטת ישראל בשטחים שמעבר לקו הירוק. בתחילת [[שנות התשעים]], התמיכה בפינוי השטחים, או לפחות חלקם, החלה לצבור תאוצה, מה שאפשר לרבין לחתום על הסכמי אוסלו. אף-על-פי-כן, גם בתקופתו של רבין, המתנגדים לפינוי השטחים בקרב הציבור היהודי בישראל היוו מיעוט גדול. ב[[בחירות]] לכנסת ולראשות הממשלה שנערכו בשנת [[1996]] זכה [[בנימין נתניהו]] ברוב קטן. אפשר לפרש את זכיית נתניהו כהבעת ספק ביתרונותיה של נסיגה לגבולות הקו הירוק. נתניהו עצמו השאיר את הסוגיה מעורפלת - מחד הוא הביע התנגדות לנסיגה כזו, מאידך הוא הודיע כי ימשיך את ביצוע הסכמי אוסלו.
| |||