נסיגת צה"ל מסיני ומעזה (1956–1957) – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ מסדר ניקיון (+ צ'קטי)
מ הוספת קישור לצבא מצרים
שורה 115:
כעבור יומיים השיב בן-גוריון לאיגרת וכתב כי מצרים היא זו שממנה מגיעים פיצויים למדינת ישראל על הפלישה בשנת [[1948]], על החרם הכלכלי, על ההסגר הימי, על מאות הנרצחים הישראלים מפעולות הפדאיון ועל הנזקים שנגרמו על ידם.
 
ממשלת ישראל האמינה עדיין כי אפשר להתמקח לא רק על קצב הנסיגה אלא גם על היקפה, וכי ניתן יהיה לשמור על הישגים טריטוריאליים מסוימים, בעיקר על רצועת עזה, שלה קרא בן-גוריון בנאומו הלילי "שטח המולדת שנתפס על ידי המצרים", ועל הדרישה שייאסר על [[צבא מצרים]] לחזור לשטחים שיפונו. נציגי ישראל ערכו בארצות הברית מבצעי הסברה רחבים והצליחו לגייס לטובת דרישות ישראל קולות רבים ב[[הקונגרס האמריקאי|קונגרס האמריקאי]] ובתקשורת, אבל ממשלו של הנשיא אייזנהאואר, שהבחירות היו כבר מאחוריו, לא הושפע מכך והתעקש על נסיגה ישראלית מלאה. הממשל סירב לתמוך בדרישת ישראל לקשור את הנסיגה עם הסכם ישראלי-מצרי על הפסקת הלוחמה, ונציגיו באו"ם תמכו במזכיר האו"ם [[דאג המרשלד]] שתבע נסיגה ישראלית מלאה, כולל מעזה, לפני כל משא ומתן על הסדר.
 
כבר ב-[[11 בנובמבר]] וב-[[12 בנובמבר]] התחוללו התפרעויות ב[[רפיח]], לאחר שנערכו חילופי כוחות בין יחידות צה"ל שהחזיקו בעיר והתושבים סברו כי צה"ל עומד להתפנות מן העיר. מיריות חיילי צה"ל לעבר המתפרעים נהרגו ונפצעו כ-30 מן התושבים.{{הערה|1=יש גרסאות שונות על מספר הנפגעים, ראו [http://www.fresh.co.il/vBulletin/showthread.php?t=505283 מאמרו של ההיסטוריון הצבאי יגיל הנקין], באתר "פרש"}}