יחסי אלג'יריה–צרפת – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
←אלג'יריה הצרפתית: הרחבה |
←אלג'יריה הצרפתית: הרחבה תגית: תו כיווניות מפורש |
||
שורה 32:
השלטון הצרפתי לא התקבל בברכה. הצרפתים לא הכירו את השפה ה[[ערבית]] או את מנהגי התושבים ה[[ברברים (קבוצה אתנית)|ברברים]]. בנוסף, מערכת המנהל הצרפתית הייתה שונה לחלוטין מזו שהייתה נהוגה בצרפת{{הערה|שם=קציעה|1={{קישור כללי|הכותב=ד"ר קציעה אביאלי טביביאן|כותרת=מסע אל העבר: העולם המודרני במשבר 1870 - 1939|כתובת=http://school.kotar.cet.ac.il/KotarApp/Viewer.aspx?nBookID=94775007|תאריך=[[2011]]|עמודים=30-32|מידע נוסף=[[המרכז לטכנולוגיה חינוכית]]}}}}. אף על פי שחוסיין דיי מסר את הבירה אלג'יר ללא קרב, ביתר אלג'יריה נתקלו הצרפתים בהתנגדות עיקשת ביותר{{הערה|שם=חגי|}}. הלחימה שהחלה בשנת 1830 התארכה עד שנת [[1848]]. רק ב-[[22 ביולי]] [[1834]] אלג'יריה הוכרזה כחבל צרפתי והוקמה בה לראשונה אדמיניסטרציה צבאית סדירה על ידי ממשלת צרפת. זאת משום שבדומה לשארל העשירי, גם יורשו [[לואי פיליפ, מלך הצרפתים]], לא ייחס משנה חשיבות לאלג'יריה. לואי פיליפ בעיקר נהג לגרש לאלג'יריה אסירים רפובליקנים ואת מי שלדעת השלטון סיכן את המשטר או את שלום הציבור{{הערה|שם=לפטן|}}. הכיבוש שהחל בעקבות תקרית דיפלומטית מצערת, הפך לתחילת [[הקולוניאליזם הצרפתי]] ב[[אפריקה]].
בשנים הראשונות לכיבוש הצרפתי הונהגה באלג'יריה מדיניות "כיבוש מוגבל" לפי השליטה הצרפתית הישירה הייתה בערי החוף בלבד, ביתר אלג'יריה הוחלה שליטה עקיפה על ידי הסכמים עם המנהיגים המקומיים. באמצעות מדיניות זו הצרפתים שמרו על הביטחון והסדר בלא שימוש בכוחות צבאיים סדירים אשר עלותם גבוהה{{הערה|שם=רייטר|{{קישור כללי|הכותב=פרופ' יצחק רייטר|כותרת=מלחמה, שלום ויחסים בינלאומיים באסלאם בן־זמננו|כתובת=http://jerusaleminstitute.org.il/.upload/publications/117-peace-reiter2.pdf|תאריך=אוקטובר [[2015]]|מידע נוסף=[[מכון ירושלים לחקר ישראל]]}}}}.
עם זאת, רוב האלג'יראיים המוסלמים, שהיו בעיקר סופיים ומראבוטים, ראו בצרפתים כאויב נוצרי אשר השתלט על אדמות מוסלמיות (דאר אל-אסלאם). לפיכך, יש לנהל נגד פולשים זרים אלו מלחמת מצווה. תחילה התלכדו השבטים סביב מחי אל־דין, מנהיג שבט מרכזי - האשם. אל־דין היה השיח׳ של מסדר הקאדריה הגדול באזור. עם זאת, לאחר כמה חודשים העביר את המקל לבנו, עבד אל-קאדר, מפאת גילו המופלג{{הערה|שם=רייטר|}}. בשנת [[1839]] קרא ה[[אמיר]] [[עבד אל-קאדר אל-ג'זאירי|עבד אל-קאדר]] למלחמת קודש ([[ג'יהאד]]) נגד הצרפתים. עבד אל-קאדר איגד את השבטים המערביים בין אלג'יר לגבול [[מרוקו]] והמריד אותם בשלטון הזר. הקרבות מול המורדים משכו את הצבא הצרפתי לעומק שטחי אלג'יריה. במהלך המסעות הצבאיים הצרפתים כבשו עוד שטחים, ביססו את שלטונם והגבירו את ההשתלטות האימפריאלית באלג'יריה. עם התעצמות הלחימה אלג'יריה משכה יותר ויותר את תשומת לב ההנהגה הצרפתית. בשנת [[1841]] הכריז המלך לואי פיליפ כי "אלג'יריה תישאר צרפתית לעולם", בשעה ש[[מרשל צרפת]], תומא רובר ביג'ו {{אנ|Thomas Robert Bugeaud}}, נשלח לדכא את המרידות בהנהגת עבד אל-קאדר{{הערה|{{קישור כללי|כותרת=תומא רובר ביג'ו|כתובת=https://www.britannica.com/biography/Thomas-Robert-Bugeaud-duc-dIsly-marquis-de-la-Piconnerie|מידע נוסף=ב[[אנציקלופדיה בריטניקה]]}}}}. הכיבושים באלג'יריה הכשירו את הקרקע להשתקעות עשרות אלפי אזרחים צרפתים. הצרפתים היו למעשה מוכנים להכיר בעבד אל-קאדר כשליט אזורי המערב והפנים, אם יכיר הוא בהם, או לפחות יניח להם, לשלוט בשטחי החוף. הצרפתים ועבד אל-קאדר הגיעו ל[[הפסקת אש]] קצרה ב-[[1834]]. עבד אל-קאדר אף הוכר כדיי של מסקרה {{אנ|Mascara, Algeria}}, עיר מדרום-מזרח ל[[אוראן]]{{הערה|{{קישור כללי|הכותב=[[יעקב שמעוני]]|כותרת=מדינות ערב: פרקי היסטוריה מדינית|כתובת=https://books.google.co.il/books?hl=iw&id=7_RWAAAAMAAJ&dq|תאריך=[[1977]]|עמודים=80|מידע נוסף=הוצאת [[עם עובד]]}}}}. אולם השקט לא נמשך לאורך זמן, הצרפתים מחד נמשכו לאזור ה[[הינטרלנד]] והאמיר הברברי מנגד לא השלים עם השלטון הזר. ב-[[1835]] פרצה מלחמה חדשה בה נחלו הצרפתים תבוסות רבות. ב[[חוזה טאפנה]] אשר נחתם ב-[[30 במאי]] [[1837]], הכירו הצרפתים בשליטת עבד אל-קאדר באזור נרחב מבעבר. כעת, הוא שלט בכל אלג׳יריה הפנימית והמערבית, בחלק מרצועת החוף ובמספר נמלים{{הערה|שם=שמעוני|{{קישור כללי|הכותב=[[יעקב שמעוני]]|כותרת=מדינות ערב בימינו|כתובת=https://books.google.co.il/books?hl=iw&id=7_RWAAAAMAAJ&dq|תאריך=[[1965]]|עמודים=66|מידע נוסף=הוצאת [[עם עובד]]}}}}. בעוד שעבד אל-קאדר החזיק בכשני שלישים מאלג'יריה (ובהם המחוזות אוראן, קוליאה, מדיאה, תלמסאן ואלג'יר) צרפת החזיקה רק בכמה נמלים ספורים{{הערה|{{קישור כללי|הכותב=איגוד הסטטיסטיקה של לונדון|כותרת=Journal of the Royal Statistical Society|כתובת=https://books.google.co.il/books?id=VQbxAAAAMAAJ|תאריך=1839|עמודים=116|שפה=אנגלית}}}}. עם זאת לבסוף הגנרל הצרפתי ג'ירו, שהוביל את הכוחות הכובשים, ניצח לסוף את הילידים ומנהיגם האמיר. אל-קאדר הוגלה ל[[דמשק]], והוא עזב עם בני משפחתו ואלפים ממאמיניו{{הערה|{{קישור כללי|הכותב=יצחק נימצוביץ|כותרת=בזכותם: דמויות מן הפנקס|כתובת=https://books.google.co.il/books?id=YLNWAAAAMAAJ&q|תאריך=סיון תשכ"ח, יוני [[1968]]|עמודים=153-155|מידע נוסף=ב[[משרד הביטחון – ההוצאה לאור|הוצאת משרד הביטחון]]}}}}.
[[קובץ:Abd-EL-Kader-And-Napoleon-III.jpg|250px|ממוזער|קיסר צרפת נפוליאון השלישי במפגש עם מנהיג המורדים לשעבר עבד אל-קאדר אל-ג'זאירי, טירת אמבואז, 16 באוקטובר 1852]]
| |||