|
בשנים הראשונות לכיבוש הצרפתי הונהגה באלג'יריה מדיניות "כיבוש מוגבל" לפי השליטה הצרפתית הישירה הייתה בערי החוף בלבד, ביתר אלג'יריה הוחלה שליטה עקיפה על ידי הסכמים עם המנהיגים המקומיים. באמצעות מדיניות זו הצרפתים שמרו על הביטחון והסדר בלא שימוש בכוחות צבאיים סדירים אשר עלותם גבוהה{{הערה|שם=רייטר|{{קישור כללי|הכותב=פרופ' יצחק רייטר|כותרת=מלחמה, שלום ויחסים בינלאומיים באסלאם בן־זמננו|כתובת=http://jerusaleminstitute.org.il/.upload/publications/117-peace-reiter2.pdf|תאריך=אוקטובר [[2015]]|מידע נוסף=[[מכון ירושלים לחקר ישראל]]}}}}. עם זאת, רוב האלג'יראיים המוסלמים, שהיו בעיקר סופיים ומראבוטים, ראו בצרפתים כאויב נוצרי אשר השתלט על אדמות מוסלמיות (דאר אל-אסלאם). לפיכך, יש לנהל נגד פולשים זרים אלו מלחמת מצווה. תחילה התלכדו השבטים סביב מחי אל־דין, מנהיג שבט מרכזי - האשם. אל־דין היה איש דת חשוב, השיח׳ של מסדר הקאדריה הגדול באזור, בורר בסכסוכים שבטיים ונחשב לעושה נסים. עם זאת, לאחר כמה חודשים העביר את המקל לבנו, עבד אל-קאדר, מפאת גילו המופלג{{הערה||שם=רייטר}}.
באוקטובר 1933 הרגו לוחמיו של עבד אל קאדר חייל צרפתי ושבו ארבעה, לאחר שהניחו מארב לכוחותיו של הגנרל לואי אלקסי דמישל {{אנ|Louis Alexis Desmichels}}. לאחר שהצרפתים השיבו בפעולת נגד מוצלחת, חתמו דמישל ועבד אל קאדר על הסכם שלום ב-26 בפברואר 1834. הצרפתים זכו בשקט ועבד אל קאדר זכה להכרה כמנהיג מחוז אוראן וחיזוק מעמדו המקומי, כמו גם להגבלת השליטה הצרפתית לאזור החוף. הצרפתים היו למעשה מוכנים להכיר בעבד אל-קאדר כשליט אזורי המערב והפנים, אם יכיר הוא בהם, או לפחות יניח להם, לשלוט בשטחי החוף. הצרפתים ועבד אל-קאדר הגיעו ל[[הפסקת אש]] קצרה ב-[[1834]]. עבד אל-קאדר אף הוכר כדיי של מסקרה {{אנ|Mascara, Algeria}}, עיר מדרום-מזרח ל[[אוראן]]{{הערה|{{קישור כללי|הכותב=[[יעקב שמעוני]]|כותרת=מדינות ערב: פרקי היסטוריה מדינית|כתובת=https://books.google.co.il/books?hl=iw&id=7_RWAAAAMAAJ&dq|תאריך=[[1977]]|עמודים=80|מידע נוסף=הוצאת [[עם עובד]]}}}}.
אולם השקטהסכם השלום לא האריך ימים והשקט לא נמשך לאורך זמן,. הצרפתים מחד נמשכו לאזור ה[[הינטרלנד]] והאמיר הברברי מנגד לא השלים עם השלטון הזר. הקרבות מול המורדים משכו את הצבא הצרפתי לעומק שטחי אלג'יריה. במהלך המסעות הצבאיים הצרפתים כבשו עוד שטחים, ביססו את שלטונם והגבירו את ההשתלטות האימפריאלית באלג'יריה. הכיבושים הללו הכשירו את הקרקע להשתקעות עשרות אלפי אזרחים צרפתים על אדמת אלג'יריה. ב-[[1835]] פרצה מלחמה חדשה בה נחלו הצרפתים תבוסות רבות. ב[[חוזה טאפנה]] אשר נחתם ב-[[30 במאי]] [[1837]], הכירו הצרפתים בשליטת עבד אל-קאדר באזור נרחב מבעבר. כעת, הוא שלט בכל אלג׳יריה הפנימית והמערבית, בחלק מרצועת החוף ובמספר נמלים{{הערה|{{קישור כללי|הכותב=[[יעקב שמעוני]]|כותרת=מדינות ערב בימינו|כתובת=https://books.google.co.il/books?hl=iw&id=7_RWAAAAMAAJ&dq|תאריך=[[1965]]|עמודים=66|מידע נוסף=הוצאת [[עם עובד]]}}|שם=שמעוני}}. בעוד שעבד אל-קאדר החזיק בכשני שלישים מאלג'יריה (ובהם המחוזות אוראן, קוליאה, מדיאה, תלמסאן ואלג'יר) צרפת החזיקה רק בכמה נמלים ספורים{{הערה|{{קישור כללי|הכותב=איגוד הסטטיסטיקה של לונדון|כותרת=Journal of the Royal Statistical Society|כתובת=https://books.google.co.il/books?id=VQbxAAAAMAAJ|תאריך=1839|עמודים=116|שפה=אנגלית}}}}. עם התעצמות הלחימה אלג'יריה משכה יותר ויותר את תשומת לב ההנהגה הצרפתית. בשנת [[1841]] הכריז המלך לואי פיליפ כי "אלג'יריה תישאר צרפתית לעולם", בשעה ש[[מרשל צרפת]], תומא רובר ביג'ו {{אנ|Thomas Robert Bugeaud}}, נשלח לדכא את המרידות בהנהגת עבד אל-קאדר{{הערה|{{קישור כללי|כותרת=תומא רובר ביג'ו|כתובת=https://www.britannica.com/biography/Thomas-Robert-Bugeaud-duc-dIsly-marquis-de-la-Piconnerie|מידע נוסף=ב[[אנציקלופדיה בריטניקה]]}}}}. בשנת [[1839]] קרא שוב ה[[אמיר]] [[עבד אל-קאדר אל-ג'זאירי|עבד אל-קאדר]] למלחמת קודש ([[ג'יהאד]]) נגד הצרפתים. עבד אל-קאדר איגד את השבטים המערביים בין אלג'יר לגבול [[מרוקו]] והמריד אותם בשלטון הזר. לבסוף הגנרל הצרפתי ג'ירו, שהוביל את הכוחות הכובשים, ניצח לסוף את הילידים ומנהיגם האמיר. אל-קאדר הוגלה ל[[דמשק]], והוא עזב עם בני משפחתו ואלפים ממאמיניו{{הערה|{{קישור כללי|הכותב=יצחק נימצוביץ|כותרת=בזכותם: דמויות מן הפנקס|כתובת=https://books.google.co.il/books?id=YLNWAAAAMAAJ&q|תאריך=סיון תשכ"ח, יוני [[1968]]|עמודים=153-155|מידע נוסף=ב[[משרד הביטחון – ההוצאה לאור|הוצאת משרד הביטחון]]}}}}.
[[קובץ:Abd-EL-Kader-And-Napoleon-III.jpg|250px|ממוזער|קיסר צרפת נפוליאון השלישי במפגש עם מנהיג המורדים לשעבר עבד אל-קאדר אל-ג'זאירי, טירת אמבואז, 16 באוקטובר 1852]]
|
