יחסי אלג'יריה–צרפת – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
תגיות: תו כיווניות מפורש חזרות עריכה חזותית |
תגיות: תו כיווניות מפורש חזרות עריכה חזותית |
||
שורה 32:
השלטון הצרפתי לא התקבל בברכה. הצרפתים לא הכירו את השפה ה[[ערבית]] או את מנהגי התושבים ה[[ברברים (קבוצה אתנית)|ברברים]]. בנוסף, מערכת המנהל הצרפתית הייתה שונה לחלוטין מזו שהייתה נהוגה בצרפת{{הערה|שם=קציעה|1={{קישור כללי|הכותב=ד"ר קציעה אביאלי טביביאן|כותרת=מסע אל העבר: העולם המודרני במשבר 1870 - 1939|כתובת=http://school.kotar.cet.ac.il/KotarApp/Viewer.aspx?nBookID=94775007|תאריך=[[2011]]|עמודים=30-32|מידע נוסף=[[המרכז לטכנולוגיה חינוכית]]}}}}. אף על פי שחוסיין דיי מסר את הבירה אלג'יר ללא קרב, ביתר אלג'יריה נתקלו הצרפתים בהתנגדות עיקשת ביותר{{הערה|שם=חגי|}}. הלחימה שהחלה בשנת 1830 התארכה עד שנת [[1848]]. רק ב-[[22 ביולי]] [[1834]] אלג'יריה הוכרזה כחבל צרפתי והוקמה בה לראשונה אדמיניסטרציה צבאית סדירה על ידי ממשלת צרפת. זאת משום שבדומה לשארל העשירי, גם יורשו [[לואי פיליפ, מלך הצרפתים]], לא ייחס משנה חשיבות לאלג'יריה. לואי פיליפ בעיקר נהג לגרש לאלג'יריה אסירים רפובליקנים ואת מי שלדעת השלטון סיכן את המשטר או את שלום הציבור{{הערה|שם=לפטן|}}. הכיבוש שהחל בעקבות תקרית דיפלומטית מצערת, הפך לתחילת [[הקולוניאליזם הצרפתי]] ב[[אפריקה]].
בשנים הראשונות לכיבוש הצרפתי הונהגה באלג'יריה מדיניות "כיבוש מוגבל" לפי השליטה הצרפתית הישירה הייתה בערי החוף בלבד, ביתר אלג'יריה הוחלה שליטה עקיפה על ידי הסכמים עם המנהיגים המקומיים. באמצעות מדיניות זו הצרפתים שמרו על הביטחון והסדר בלא שימוש בכוחות צבאיים סדירים אשר עלותם גבוהה{{הערה|שם=רייטר|{{קישור כללי|הכותב=פרופ' יצחק רייטר|כותרת=מלחמה, שלום ויחסים בינלאומיים באסלאם בן־זמננו|כתובת=http://jerusaleminstitute.org.il/.upload/publications/117-peace-reiter2.pdf|תאריך=אוקטובר [[2015]]|מידע נוסף=[[מכון ירושלים לחקר ישראל]]}}}}. עם זאת, רוב האלג'יראיים המוסלמים, שהיו בעיקר סופיים ומראבוטים, ראו בצרפתים כאויב נוצרי אשר השתלט על אדמות מוסלמיות (דאר אל-אסלאם). לפיכך, יש לנהל נגד פולשים זרים אלו מלחמת מצווה. תחילה התלכדו השבטים סביב מחי
באוקטובר 1933 הרגו לוחמיו של עבד אל קאדר חייל צרפתי ושבו ארבעה, לאחר שהניחו מארב לכוחותיו של הגנרל לואי אלקסי דמישל {{אנ|Louis Alexis Desmichels}}. לאחר שהצרפתים השיבו בפעולת נגד מוצלחת, חתמו דמישל ועבד אל קאדר על הסכם שלום ב-26 בפברואר 1834. הצרפתים זכו בשקט ועבד אל קאדר זכה להכרה כמנהיג מחוז אוראן וחיזוק מעמדו המקומי, כמו גם להגבלת השליטה הצרפתית לאזור החוף. הצרפתים היו מוכנים להכיר בעבד אל-קאדר כשליט אזורי המערב והפנים, אם יכיר הוא בהם, או לפחות יניח להם, לשלוט בשטחי החוף. עבד אל-קאדר אף הוכר כדיי של מסקרה {{אנ|Mascara, Algeria}}, עיר מדרום-מזרח ל[[אוראן]]{{הערה|{{קישור כללי|הכותב=[[יעקב שמעוני]]|כותרת=מדינות ערב: פרקי היסטוריה מדינית|כתובת=https://books.google.co.il/books?hl=iw&id=7_RWAAAAMAAJ&dq|תאריך=[[1977]]|עמודים=80|מידע נוסף=הוצאת [[עם עובד]]}}}}. הנוסח הערבי של ההסכם נכתב בהתאם להלכה האסלאמית והבטיח את הגנת הדת והמנהגים המוסלמיים. ההסכם היה בבחינת הסכם שלום (צולח), ולא "הוּדנה" זמנית.
אולם הסכם השלום לא האריך ימים והשקט לא נמשך לאורך זמן. הצרפתים מחד נמשכו לאזור ה[[הינטרלנד]] והאמיר הברברי מנגד לא השלים עם השלטון הזר. הקרבות מול המורדים משכו את הצבא הצרפתי לעומק שטחי אלג'יריה. במהלך המסעות הצבאיים הצרפתים כבשו עוד שטחים, ביססו את שלטונם והגבירו את ההשתלטות האימפריאלית באלג'יריה. הכיבושים הללו הכשירו את הקרקע להשתקעות עשרות אלפי אזרחים צרפתים על אדמת אלג'יריה. ב-[[1835]] פרצה מלחמה חדשה בה נחלו הצרפתים תבוסות רבות. ב[[חוזה טאפנה]] אשר נחתם ב-[[30 במאי]] [[1837]], הכירו הצרפתים בשליטת עבד אל-קאדר באזור נרחב מבעבר. כעת, הוא שלט בכל אלג׳יריה הפנימית והמערבית, בחלק מרצועת החוף ובמספר נמלים{{הערה|{{קישור כללי|הכותב=[[יעקב שמעוני]]|כותרת=מדינות ערב בימינו|כתובת=https://books.google.co.il/books?hl=iw&id=7_RWAAAAMAAJ&dq|תאריך=[[1965]]|עמודים=66|מידע נוסף=הוצאת [[עם עובד]]}}|שם=שמעוני}}. בעוד שעבד אל-קאדר החזיק בכשני שלישים מאלג'יריה (ובהם המחוזות אוראן, קוליאה, מדיאה, תלמסאן ואלג'יר) צרפת החזיקה רק בכמה נמלים ספורים{{הערה|{{קישור כללי|הכותב=איגוד הסטטיסטיקה של לונדון|כותרת=Journal of the Royal Statistical Society|כתובת=https://books.google.co.il/books?id=VQbxAAAAMAAJ|תאריך=1839|עמודים=116|שפה=אנגלית}}}}. עם התעצמות הלחימה אלג'יריה משכה יותר ויותר את תשומת לב ההנהגה הצרפתית. בשנת [[1841]] הכריז המלך לואי פיליפ כי "אלג'יריה תישאר צרפתית לעולם", בשעה ש[[מרשל צרפת]], תומא רובר ביג'ו {{אנ|Thomas Robert Bugeaud}}, נשלח לדכא את המרידות בהנהגת עבד אל-קאדר{{הערה|{{קישור כללי|כותרת=תומא רובר ביג'ו|כתובת=https://www.britannica.com/biography/Thomas-Robert-Bugeaud-duc-dIsly-marquis-de-la-Piconnerie|מידע נוסף=ב[[אנציקלופדיה בריטניקה]]}}}}. בשנת [[1839]] קרא שוב ה[[אמיר]] [[עבד אל-קאדר אל-ג'זאירי|עבד אל-קאדר]] למלחמת קודש ([[ג'יהאד]]) נגד הצרפתים. עבד אל-קאדר איגד את השבטים המערביים בין אלג'יר לגבול [[מרוקו]] והמריד אותם בשלטון הזר. לבסוף הגנרל הצרפתי ג'ירו, שהוביל את הכוחות הכובשים, ניצח לסוף את הילידים ומנהיגם האמיר. אל-קאדר הוגלה ל[[דמשק]], והוא עזב עם בני משפחתו ואלפים ממאמיניו{{הערה|{{קישור כללי|הכותב=יצחק נימצוביץ|כותרת=בזכותם: דמויות מן הפנקס|כתובת=https://books.google.co.il/books?id=YLNWAAAAMAAJ&q|תאריך=סיון תשכ"ח, יוני [[1968]]|עמודים=153-155|מידע נוסף=ב[[משרד הביטחון – ההוצאה לאור|הוצאת משרד הביטחון]]}}}}.
| |||