תולדות השיגעון בעידן התבונה – הבדלי גרסאות

פוקו טוען עוד, כי ברנסאנס לשיגעון הייתה יכולת ציון והענקת משמעות החורגת ממגבלות הסדר החברתי, יכולת להצביע על אמת עמוקה יותר. יכולת זו הושתקה עם הופעתה של התבונה בנאורות. פוקו בוחן גם את הופעתן של שיטות טיפול מודרניות ו"הומניות" במשוגעים ומציין את פיליפ פינל וסמואל טיוק (Samuel Tuke) בפרט. הוא טוען שטיפולים אלה היוו פרקטיקות של שליטה לא פחות מהטיפולים שקדמו להם. שיטתו של טיוק הושתתה על [[ענישה|הענשת]] המשוגעים עד שוויתרו על המחויבות שלהם אל השיגעון, וטיפולו של פינל היה טיפול בדחייה שכלל [[מקלחת|מקלחות]] [[קרח]] ו[[קשירה (פסיכיאטריה)|קשירה]]. להשקפתו של פוקו, הטיפול דגל בברוטאליות חוזרת ונשנית עד שתבנית השיפוט והענישה הופנמה על ידי המטופל.

 

 

התיאור ההיסטורי של פוקו מבקש להתמקד לא בשינויים בסדר החברתי או בתאוריות הטיפוליות, אלא ב[[היסטוריה]] של הקו המבחין בין שיגעון ובין שפיות. לשיטתו ל[[ידע]] ול[[שיח (מדעי החברה)|שיח]] יש תפקיד מרכזי בעיצובו של השיגעון, אותו השיגעון אותו הם מתיימרים לחקור כאובייקט נפרד.