פתיחת התפריט הראשי

שינויים

קישוריות ע"י תבנית
{{הממשל בישראל}}
[[מדינת ישראל]] היא בעלת שיטת משפט עצמאית, המושפעת מן [[המשפט המקובל]], אך עם זאת בעלת מאפיינים ייחודיים משלה. לצד שיטת המשפט הישראלית מכיר הדין הישראלי במעמדו המיוחד של [[המשפט העברי]]{{הערה|שם=יסודות|[[s:חוק יסודות המשפט{{סחפ|חוק יסודות המשפט, התש"ם-1980]]}}, באתר ויקיטקסט}} ובמעמדן של שיטות משפט דתיות אחרות, במיוחד בתחום [[דיני משפחה]]. במדינת ישראל אין [[חוקה]] פורמלית, ועקרונות הבסיס של השיטה, במיוחד לאחר [[המהפכה החוקתית]], נלקחים מקובץ [[חוק יסוד|חוקי יסוד]] שחקיקתם טרם נשלמה, כמו גם מפרשנות ה[[חוק]] על פי מושגי יסוד בסיסיים הנובעים מהגדרת המדינה כ"[[מדינה יהודית ודמוקרטית]]". במדינה נהוגה [[הפרדת הרשויות]].
 
בשנת [[1967]] כבשה מדינת ישראל את שטחי [[חצי האי סיני]], [[רמת הגולן]], [[רצועת עזה]] ו[[יהודה ושומרון]], אך לא החילה עליהם את המשפט הישראלי. על [[מזרח ירושלים]] הוחל החוק הישראלי באמצעות שילוב של דבר חקיקה של [[הכנסת]] וצו של [[ממשלת ישראל|הממשלה]] עוד בשנת [[1967]], ואילו על [[רמת הגולן]] הוחל המשפט הישראלי ב[[חוק רמת הגולן]] שהתקבל בשנת [[1981]].{{הערה|שם=רמת הגולן|[[s:חוק רמת הגולן{{סים|חוק רמת הגולן, התשמ"ב-1981]]}}, באתר ויקיטקסט}}, בשטחים שעודם מוחזקים על ידי מדינת ישראל, וטרם הוחל עליהם החוק הישראלי, נהוג ממשל צבאי ברוח [[אמנת ז'נבה הרביעית]]. שיטת המשפט הנהוגה בהם היא זו שהייתה קיימת טרם הוחזקו על ידי ישראל, בכפוף לצווים שמפרסם המושל הצבאי מדי פעם. לתושבי השטחים האלה יש זכות לעתור ל[[בית המשפט הגבוה לצדק]], כיוון שזכות זו נתונה לכל אדם שיש לו עניין משפטי עם רשויות מדינת ישראל, ולאו דווקא לאזרחים או תושבים ישראלים.
 
==מקורות המשפט הישראלי==
ארץ ישראל לא הייתה יחידה אוטונומית במסגרת האימפריה העות'מאנית, כי אם מחוז שהיווה חלק בלתי נפרד מן האימפריה, שהשתרעה על פני שטחים נרחבים ב[[אירופה]], ב[[אסיה]] ואף ב[[אפריקה]]. מכיוון שכך, לא הייתה נהוגה בארץ ישראל חקיקה נפרדת, והמשפט שהיה נהוג באימפריה העות'מאנית היה נהוג אף בארץ ישראל.
 
[[המשפט העות'מאני]] היווה שיטת משפט מקיפה, בעלת סממנים מודרניים, אם כי במובנים רבים מפגרת אחר שיטות משפט מתקדמות.{{מקור}}. את הדין המהותי האזרחי הסדיר דבר חקיקה הקרוי [[המג'לה]], בתוספת מספר חוקים שקבע הסולטאן. כמו כן נהוגים היו חוקים עות'מאניים שהסדירו את המשפט הפלילי, [[דיני הראיות]], ה[[הוצאה לפועל]], המשפט הדיוני, ושאר התחומים המשפטיים.
 
בשנת 1984 חוקק חוק לביטול [[המג'לה]],{{הערה|שם=המג'לה|[[s:חוק לביטול המג'לה{{סחפ|חוק לביטול המג'לה, התשמ"ד-1984]]}}, באתר ויקיטקסט}}, אשר ניתק את הקשר בין המשפט הישראלי למשפט העות'מאני.
 
כיום עדיין נהוגים במשפט הישראלי מספר הסדרים שלידתם בחוק העות'מאני, כגון סיווג הקרקעות. סעיפים 80 ו-81 לפקודת הפרוצדורה האזרחית העות'מאנית שרדו את כל גלגולי החקיקה, ועודם נהוגים במשפט הישראלי כיום.{{הערה|[https://www.nevo.co.il/law_html/Law01/055_072.htm חוק הפרוצדורה האזרחית העות'מאני], באתר "נבו"}}. סעיפים אלו עוסקים בשאלות ראייתיות מתחום הדין האזרחי – מעמדה של טענה בעל פה אל מול מסמך בכתב, ואיזה עסקאות יש להוכיח באמצעות מסמך בכתב.
 
===המשפט הבריטי===
{{הפניה לערך מורחב|מערכת המשפט בתקופת המנדט הבריטי}}
עם כניסתו לתוקף של [[המנדט הבריטי]] על ארץ ישראל, נחקק [[דבר המלך במועצה על ארץ ישראל]], 1922.{{הערה|[[s:{{סחפ|דברי המלך במועצה על ארץ-ישראל||דברי המלך במועצה על ארץ-ישראל, 1922 עד 1947]]}}, באתר ויקיטקסט}}. {{סחפ|דברי המלך במועצה על ארץ-ישראל|סעיף 46|בסימן 46}} נקבע כי כל החוקים העות'מאניים שעמדו בתוקף ב-[[1 בנובמבר]] [[1914]], הוא היום שבו נכנסה [[טורקיה]] ל[[מלחמת העולם הראשונה]], ימשיכו לעמוד בתקפם, אך זאת "בהתאמה לתנאי הארץ ולתושביה".
 
עם זאת, קבע סימן 46 כי במקרים שאינם מוסדרים בחקיקה הטורקית, ישפטו בתי המשפט בהתאם ל[[המשפט המקובל|משפט המקובל]] ו[[דיני היושר]] האנגליים. עד מהרה החלו ענפים שלמים של המשפט לשאוב מצינור זה של סימן 46 את ההסדרים המשפטיים האנגליים המתקדמים.
בנוסף, [[הנציב העליון|הנציבים העליונים]] חוקקו [[פקודה (חיקוק)|פקודות]] חדשות, שהסדירו אף הן תחומים רבים של המשפט האזרחי, כגון [[פקודת השטרות]] ו[[פקודת הנזיקין]]. חלק מפקודות אלו הועתקו מהמשפט האנגלי, וחלקן חודשו על ידי הנציבים. סוג נוסף של פקודות הוא קובץ חוקים שהגיע מעת לעת מאנגליה ונקרא "הספר הלבן". פקודת הנציב העליון העניקה לקובץ מעמד של פקודה. הפקודות נכנסו לתוקף לאחר פרסומם בקובץ מיוחד (בדומה ל[[רשומות]] כיום). בישראל המונח '''[[חוק]]''' מתייחס לדבר חקיקה שחוקקה הכנסת. המונח '''פקודה''' מתייחס לדבר חקיקה שנחקק על ידי גורם אחר, כגון הנציב העליון. המדובר בנורמות משפטיות בעלות תוקף שווה.
 
מאפיינים רבים של שיטת המשפט הישראלית לעתיד נקבעו בתקופה זו. כך לגבי היעדרו של [[חבר מושבעים]] מן הדין הפלילי, מעמדו של ה[[תקדים]] המשפטי המחייב, ומאפיינים רבים נוספים. העדרו של מוסד המושבעים, למרות היותו חלק מהשיטה הבריטית, נובע מכך שהבריטים נמנעו מלכונן בתי-משפט שמבוססים על מושבעים "ילידים" במושבות הבריטיות.{{מקור}}. המתאר הכללי של מערכת [[בית משפט|בתי המשפט]] ו[[בית דין|בתי הדין]] הקיימת במדינת ישראל כיום, יסודו בתקופת המנדט. ניתן לומר שהשפעתה של שיטת המשפט הבריטית על המשפט הישראלי היא הרבה ביותר, אם כי בעשרות השנים שחלפו מאז [[הקמת המדינה]], נעשו מאמצים מודעים להתנתק משיטת משפט זו בתחומים רבים.
 
===הקמת המדינה===
לקראת סיומו של [[המנדט הבריטי]] הוקמה [[מועצת העם]] כתשתית להקמת גוף שלטוני למדינת ישראל העתידה לקום. מועצה זו לא נבחרה, כי אם מונתה בהסכמה בין [[הוועד הלאומי]] ובין [[הסוכנות היהודית]] תוך שהיא מייצגת את גוניו הפוליטיים של [[היישוב]]. ב-[[14 במאי]] [[1948]] הכריזה "מועצת העם" על הקמת המדינה, ובמעמד זה שינתה את שמה ל"[[מועצת המדינה הזמנית]]". מעמד הכרזת המדינה יצר ישות משפטית חדשה, הקרויה "מדינת ישראל", וישות זו לא הייתה קשורה בכל קשר מחייב לשלטון שקדם לה.
 
עם הקמת [[מדינת ישראל]] קם הצורך בהסדרת שיטת משפט ישראלית. על מנת שלא להותיר את המדינה הצעירה ללא משפט מחייב, פורסם במעמד הכרזת המדינה מנשר,{{הערה|[[s:{{סחפ|מנשר מיום ה' באייר תש"ח||מנשר מועצת המדינה הזמנית]]}}, באתר ויקיטקסט}} שהיווה את הבסיס עליו ניסתה המדינה החדשה לבסס את משפטה. המנשר קבע כי מועצת העם היא הרשות המחוקקת, וכי המשפט שהיה קיים ערב הקמת המדינה נותר על כנו, בכפוף לחריגים מסוימים. בכך אימץ המנשר את [[המשפט הבריטי]], אך קבע את הדרך לשינויו – בדבר חקיקה של הרשות המחוקקת, אשר לימים תיקרא [[הכנסת]].
 
ב-[[19 במאי]] [[1948]] החליפה את המנשר "[[פקודת סדרי השלטון והמשפט]]", אשר חוקקה מועצת המדינה הזמנית. פקודה זו קובעת {{סחפ|פקודת סדרי השלטון והמשפט|סעיף 11|בסעיף 11}}:
{{ציטוט|תוכן=המשפט שהיה קיים בארץ ישראל ביום ה' באייר תש"ח (14 במאי 1948) יעמוד בתקפו, עד כמה שאין בו משום סתירה לפקודה זו או לחוקים האחרים שיינתנו על ידי מועצת המדינה הזמנית או על פיה, ובשינויים הנובעים מתוך הקמת המדינה ורשויותיה".{{הערה|[[s:פקודת סדרי השלטון והמשפט|פקודת סדרי השלטון והמשפט, תש"ח-1948]], באתר ויקיטקסט}}|מרכאות=כן}}
הסייג שבסוף סעיף 11 מאפשר לבתי המשפט לחרוג מהחקיקה המנדטורית.{{הערה|{{המשפט החוקתי|א|עמ' 49–52}}}}. החקיקה המפלה, ששימשה להגבלת ה[[עלייה]] ולהגבלת רכישת קרקעות על ידי יהודים, על פי [[הספר הלבן השלישי|הספר הלבן של 1939]], בוטלה במפורש {{סחפ|פקודת סדרי השלטון והמשפט|סעיף 13|בסעיף 13 של הפקודה}}.
 
===מקורות המשפט===
בתי המשפט הישראליים יצרו [[תקדים|תקדימים]] אשר סייעו במתן האפיון הישראלי לחקיקה, הן לחקיקה המנדטורית והעות'מאנית שנותרה בתוקף, והן לחקיקה הישראלית שלאחריה. כך למשל, על המבנה הבסיסי של הוראות ה[[רשלנות]] המופיעות בפקודת הנזיקין, שהיא חיקוק מנדטורי משנת [[1928]] המבוסס על חקיקה [[קפריסין|קפריסאית]], יצר בית המשפט העליון את מבנה העל הישראלי המודרני של "חובת זהירות מושגית" ו"חובת זהירות קונקרטית" בסדרת פסקי דין שתחילתה ב[[שנות ה-70]]. ההסתמכות על התקדימים האנגלים שהייתה רבה מאוד בשנותיה הראשונות של המדינה, פסקה כמעט, וההסתמכות על שיטות משפט זרות (כגון המשפט האנגלי והמשפט האמריקני) היא לצורך השוואה בלבד, ולא כמקור מחייב.
 
בשנת 1984 אישרה הכנסת את החוק לביטול המג'לה,{{הערה|שם=המג'לה}}, שביטל את תוקפה של המג'לה במדינת ישראל. עם זאת, החוק לא ביטל חוקים עות'מאניים שנותרו עדיין בתוקף ומקורם לא היה מהמג'לה. [[חוק יסודות המשפט]], שהתקבל בשנת [[1980]], ביטל את ההוראה להזדקק לחוק האנגלי במקרה של [[לאקונה]]. חוק זה גם העניק מעמד מיוחד כמקור משפטי מחייב ל[[המשפט העברי|משפט העברי]].{{הערה|שם=יסודות}}.
 
המשפט הישראלי מכיר במקרים מסוימים אף בתוקפן של הוראות מן המשפט הבינלאומי, הכלולות, בין היתר, ב[[אמנה בינלאומית|אמנות בינלאומיות]] אשר ישראל היא צד להן.{{הערה|{{המשפט החוקתי|ב|עמ' 914–924}}}}.
 
המקורות מהם שואב המשפט הישראלי את תכניו הם אם כן דברי החקיקה של הכנסת ושל מחוקקי המשנה, תקדימי בתי המשפט הישראלים, דינים מנדטוריים ועות'מאניים שעודם בתוקף, וכן המשפט העברי, וכללי המשפט הבינלאומי אם המשפט הישראלי הפנימי מכיר בהם.
*הלכה של בית המשפט העליון היא בבחינת [[תקדים]] המחייב ערכאות נמוכות יותר. הלכה של בית המשפט המחוזי מנחה את בית משפט השלום. פסק דין של [[בית הדין לעבודה|בית הדין הארצי לעבודה]] מהווה תקדים מחייב מבחינתם של בתי הדין האזוריים לעבודה.
*השיטה הנהוגה בישראל היא השיטה האדברסרית, במסגרתה השופט פוסק על פי העובדות המובאות בפניו על ידי הצדדים, ואין לו תפקיד אקטיבי במציאת העובדות, וזאת פרט לחריגים מסוימים.
*סטייה מן הנוהג האדברסרי שבמשפט המקובל, היא העדרו של [[חבר מושבעים]] במשפט הישראלי. במרבית מדינות המשפט האדברסרי, ובמיוחד בהליכים פליליים, השופט הוא המנהל את המשפט, אך ההכרעה בעניינים שבעובדה מסורה בידי חבר של אנשים אשר אינם בעלי מקצוע בתחום המשפט, המכריעים על פי הגיונם, ועל פי הנחיותיו המשפטיות של השופט. שיטה זו, הנחשבת למאפיין חשוב של השיטה האדברסרית, אינה נהוגה כלל בארץ. רוב המערכת המשפטית בישראל מורכבת משופטים מקצועיים. חריג חשוב הוא "נציגי הציבור" ב[[בית הדין האזורי לעבודה]],{{הערה|[[s:חוק בית הדין לעבודה{{סחפ|חוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969]]}}, באתר ויקיטקסט}}, אך גם אלו אינם נחשבים ל"מושבעים" כי אם לשופטים לכל דבר ועניין. שוני זה מן המסורת של המשפט המקובל נעוץ בכך ששלטונות המנדט הבריטי לא העניקו לתושבים הנתונים תחת שלטונם לקחת חלק בהכרעה השיפוטית (בניגוד לאזרחים בריטיים בשטחיה הריבוניים של בריטניה). הכלל המנדטורי השתרש אל תוך שיטת המשפט הישראלית, על אף שאין המדובר בשלטון מנדטורי.
 
בשנת 1968 החל מאמץ לבצע האחדה ("קודיפיקציה") של המשפט האזרחי בישראל וליצירת "[[הצעת חוק דיני ממונות|קובץ דיני ממונות]]" בדומה לקודים האזרחיים הנהוגים בארצות המשפט הקונטיננטלי. קובץ זה עודו בהליכי חקיקה ורחוקה הדרך מקבלתו.
 
===המעמד האישי===
בתקופת המנדט קבע סימן 51 ל[[דבר{{סחפ|דברי המלך במועצה על ארץ-ישראל|דברסעיף 51|סימן 51 לדבר המלך במועצה, 1922]]}}, כי הדין החל בענייני המעמד האישי הוא הדין הדתי של העדה שאליה משתייך האדם, וכי סמכות השיפוט בעניינים אלו תהיה ל[[בית דין דתי]], שיפעל על פי חוקי ה[[דת]]. כך במקביל ל[[בית הדין השרעי]] ובתי הדין של העדות הנוצריות, פעל [[בית הדין הרבני]].
 
המחוקק הישראלי השאיר על כנו הסדר זה, וב[[{{סחפ|חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין)]], תשי"ג-1953}}, קבע המחוקק כי "ענייני נישואין וגירושין של יהודים בישראל, אזרחי המדינה או תושביה, יהיו בשיפוטם הייחודי של בתי הדין הרבניים".
 
כיום פועל בית הדין הרבני, הדן על פי [[המשפט העברי]], בשני תחומים. לבית הדין סמכות בענייני [[נישואים בישראל|נישואים]] ו[[גירושים]] של יהודים בישראל, הניתנת לו מכוח החוק, ואינה תלויה בהסכמתו של המתדיין. כן דן בית הדין בעניינים אזרחיים שונים (לרבות ענייני [[צוואה|צוואות]] ו[[ירושה|ירושות]]) כאשר הצדדים לדיון מסכימים לכך.
 
על הסדר משפטי זה נמתחה ביקורת רבה בטענה כי דיני האישות של המשפט העברי, על פיהם דן בית הדין הרבני, אינם תואמים את המציאות הקיימת כיום במדינת ישראל, ואת מערכת הערכים על פיה חיים רבים בציבור היהודי החילוני, ומתן סמכות חובה למערכת זו, היא בבחינת [[כפייה דתית בישראל|כפייה של מערכת הערכים הדתית]], על פיה פועלים בתי הדין, על ציבור גדול שאינו חש מחויב על פיה.{{הערה|{{המשפט החוקתי|א|הפרק "החלת דין תורה כדין האישי של יהודים בישראל והגבלת הזכות לנישואין", עמ' 379–387}}}}. מצדדי הסדר זה טוענים שעקב חומרתו של איסור [[עריות]], גירושין שלא על פי הדין הדתי יביאו לפיצול תושביה היהודים של מדינת ישראל לשתי קבוצות זרות, שבני האחת אינם יכולים להינשא לבני השנייה.{{הערה|{{דבר|מרדכי ברקאי|ראיון עם דוד בן גוריון|1970/07/24|01901}}}}.
 
===חוק יסודות המשפט===
{{ציטוט|תוכן=ראה בית המשפט שאלה משפטית הטעונה הכרעה, ולא מצא לה תשובה בדבר חקיקה, בהלכה פסוקה או בדרך של היקש, יכריע בה לאור עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל.|מקור=}}
 
חקיקה זו עוררה מחלוקת בבית המשפט העליון. הזרם שאותו הנהיג השופט [[מנחם אלון]] ראה בכך משום היתר להשתמש בעקרונות המשפט העברי בפרשנות החוק במקרים רבים, וזאת כמקור השראה חשוב, ואילו זרם מצמצם יותר, בהנהגתם של [[משה לנדוי]] ו[[אהרן ברק]], ראה בחוק משום הוראה כי רק במקרה של קיומו של [[לאקונה|חסר]] בחוק (לאקונה), הרי שיש להשתמש במשפט העברי.{{הערה|[http://img2.tapuz.co.il/CommunaFiles/31989638.doc ד"נ 13/80 - אליעזר הנדלס נ' בנק קופת עם בע"מ ואח'] - פ"ד לה(2), 785.{{ש}}ד"נ 40/80 '''קניג נ. כהן''', פ"ד לו (3)701.}}.
 
שאלה נוספת הנוגעת ליישומו של החוק היא מהם "עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל". האם כתביו של [[ברוך שפינוזה]], למשל, נכללים בהם? ומצד שני, האם נכללות בעקרונות אלו הוראות מהותיות מפלות כנגד נשים המצויות ב[[תלמוד]], שהוא מקור ראשון במעלה למשפט העברי?
 
==חוקה ומשפט חוקתי ישראלי==
[[הכנסת הראשונה]] ראתה עצמה כסמכות מכוננת, שתפקידה לחוקק [[חוקה]] למדינת ישראל. בשנת [[1950]] קיבלה הכנסת החלטה, הקרויה "[[החלטת הררי]]" על שמו של חבר הכנסת [[יזהר הררי]], לפיה תחקק החוקה בפרקים, אשר ייקראו [[חוק יסוד|חוקי יסוד]].{{הערה|{{דבר||חוקת המדינה - בדרך חוקי יסוד|1950/06/14|00100}}}}.
 
בשנותיה הראשונות של המדינה נחקקו מעט חוקי יסוד, אשר נמנעו מלעסוק בשאלות של [[זכויות האדם]], דת ומדינה, ועוד, והיו שטענו כי חלקם הגדול של חוקי יסוד אלו אינם בעלי מעמד עדיף על חוקים רגילים.
 
בית המשפט העליון, בתקופה זו, ראה עצמו כמיישם את "עקרונות היסוד של השיטה" הנובעים מהיות מדינת ישראל מדינה יהודית ומדינה דמוקרטית, ובפסקי דין תקדימיים, ובהם "[[בג"ץ קול העם]]", עיגן את זכויות האדם והאזרח של תושבי המדינה, מבלי שתהיה תחת ידו חוקה פורמלית מכוחה יכול לעשות כן. בית המשפט העליון ראה עצמו כמיישמה של "חוקה מטריאלית" – עקרונות חוקתיים בסיסיים בלתי כתובים, שיש בידם לגבור על אי קיומה של חוקה פורמלית.{{הערה|{{המשפט החוקתי|א|הפרק "עקרונות יסוד חוקתיים בלתי כתובים", עמ' 61–73}}}}.
 
בתחילת שנות ה-90 חל מפנה, המכונה "[[המהפכה החוקתית]]". במרץ [[1992]] נחקקו [[חוק יסוד: חופש העיסוק]] ו[[חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו]]. פרשנותו של בית המשפט העליון לחקיקה זו הייתה כי עם חקיקתם של חוקי יסוד אילו "חל שינוי מהותי במעמדן של זכויות האדם בישראל", וכי הן הפכו לזכויות חוקתיות אשר ניתן להן מעמד חוקתי על חוקי. חקיקה רגילה אינה יכולה לפגוע בזכות אדם מוגנת אלא אם כן מתקיימות הדרישות הקבועות בחוקי היסוד. אי קיום הדרישות החוקתיות הופך את החוק הרגיל לחוק לא חוקתי. זהו חוק שנפל בו פגם חוקתי. בית המשפט עשוי להכריז על בטלותו.{{הערה|{{משפט ועסקים|אהרן ברק|המהפיכה החוקתית - בת מצווה|01|1|2004}}}}.
 
מכוחה של "המהפכה החוקתית" ראה עצמו בית המשפט העליון כמוסמך להכריז על בטלות דבר חקיקה של הכנסת, דבר שנחשב לבלתי אפשרי לפני שנת [[1992]]. המדובר בשינוי מהותי במערכת היחסים שבין רשויות הממשל בישראל.
 
==הפרדת הרשויות==
עקרון בסיסי של שיטת המשפט הישראלית הוא עקרון [[הפרדת הרשויות]].{{הערה|{{המשפט החוקתי|א|פרק 2 - הפרדת רשויות, עמ' 127–172}}}}. על פי עקרון זה תעסוק [[הכנסת]] בחקיקה, בתי המשפט יעסקו בשפיטה, ואילו הממשלה במנהל ובביצוע.
 
בפועל קיימות סטיות רבות מעקרון זה. הסטייה העיקרית היא סמכות החקיקה הנרחבת, וסמכויות השיפוט המנהלי הניתנות לרשות המבצעת. סטייה נוספת היא סמכויות השפיטה הניתנות לכנסת.
 
==המשפט ביהודה שומרון, ורצועת עזה==
בשנת [[1967]] כבשה ישראל את חצי האי [[סיני]], את [[רמת הגולן]], את [[רצועת עזה]] ואת [[יהודה ושומרון]]. עוד באותה שנה החילה הכנסת בתיקון לפקודת סדרי השלטון והמשפט, ובצו, את המשפט הישראלי על מזרח [[ירושלים]]. בשנת [[1981]] הוחזר חצי האי סיני ל[[מצרים]] ובמקביל, בחוק, הוחל המשפט הישראלי על [[רמת הגולן]].{{הערה|שם=רמת הגולן}}.
 
ב[[יהודה ושומרון]] וב[[רצועת עזה]] מעולם לא הוחל המשפט הישראלי, ונותר בתוקף הדין שחל בהם בעת שנכבשו על ידי ישראל בשנת [[1967]].
כאשר החלה התיישבות של אזרחים ישראלים רבים בשטחי [[יהודה ושומרון]] וב[[רצועת עזה]] הייתה הכנסת פעילה בחקיקה שמטרתה להחיל את החוק הישראלי מבחינה פרסונלית על ישראלים הגרים בתחומי יהודה, שומרון וחבל עזה. כך חוקקה הכנסת שורה ארוכה של חוקים החלים לכאורה ביהודה שומרון ועזה, אך למעשה תחולתם אינה מתיימרת להסדיר הסדר החל על כל תושבי האזורים, כי אם על האזרחים הישראלים לבדם. כך נוצרה מערכת דינים שונה ונפרדת החלה לגבי תושבי האזור שהם בעלי אזרחות ישראלית (המכונים "[[מתנחלים]]") ואלו שהם תושביו ואינם בעלי אזרחות ישראלית ([[פלסטינים]]).
 
[[הסכם אוסלו]] והתהליכים ההיסטוריים שהתחילו בשנת [[1993]] בנוגע למעמדם של יהודה שומרון ועזה, הביאו לשינוי חשוב. הסכמי הביניים בין ישראל והפלסטינים הקימו את [[הרשות הפלסטינית]] בשורת הסכמים (הסכם אוסלו ב-[[1993]], [[הסכם קהיר (1994)|הסכם קהיר]] ב-[[1994]] ו[[הסכם וושינגטון]] ב-[[1995]]) אשר קיבלו עיגון בחוק הכנסת "חוק יישום הסכם הביניים בדבר [[הגדה המערבית ורצועת עזה]]".{{הערה|[https://www.nevo.co.il/Law_Word/law01/177_006.doc חוק יישום הסכם הביניים בדבר הגדה המערבית ורצועת עזה (סמכויות שיפוט והוראות אחרות) (תיקוני חקיקה), תשנ"ו-1996], באתר "נבו"}}. נמסרו לרשות הפלסטינית סמכויות חקיקה ושיפוט בחלק גדול מן השטח, פרט לשטח שהוגדר כ"שטח C", בו נותרה על כנה מערכת דיני "התפיסה הלוחמתית".
 
נראה כי גם לאחר קריסת ההבחנה הביטחונית בין "[[שטח A]]", "שטח B" ו"שטח C" בעקבות [[האינתיפאדה השנייה]], לא חל שינוי במעמדם החוקי של ההסכמים, וכי מקום שבו ניתנה לרשות הפלסטינית סמכות שיפוט וחקיקה, זו נשמרה גם עם שובו של [[צה"ל]] לשטחים אלו.
משתמש אלמוני