פתיחת התפריט הראשי

שינויים

נוספו 299 בתים ,  לפני שנתיים
==הרקע לקרב==
{{ערך מורחב|פשיטות המונגולים לארץ ישראל}}
בשנת [[1251]] הטיל הח'אן הגדול [[מונגקה חאן|מונגקה]] (נכדו של [[ג'ינג'יס חאן]]) על אחיו [[הולגו חאן]] להמשיך את התפשטות [[האימפריה המונגולית]] מ[[איראן|פרס]] לכיוון [[מסופוטמיה]] ווהחוף המזרחי של [[המזרחהים התיכון]]. ב-[[1258]] כבש צבאו של הולגו את [[בגדד]], ערך טבח באוכלוסיית העיר והוציא להורג את ה[[ח'ליף]] האחרון מ[[בית עבאס]] [[אל-מסתעצם הראשון|אל-מסתעצם]]. התקדמות הצבא המונגולי גרמה לבריחה המונית של האוכלוסייה המוסלמית מ[[סוריה]] דרומה. בינואר 1260 נפלה [[חלב (עיר)|חלב]] בידי המונגולים, ובמרץ נכבשה גם [[דמשק]].
 
הולגו, שאמו ואשתו היו נוצריות [[נסטוריאניזם|נסטוריאניות]], ניסה להתקרב לנוצרים במזרח התיכון, ולשתף איתם פעולה במאבקבמלחמתו במוסלמים. הוא זכה לשיתוף פעולה של כוחות נוצריים מ[[ארמניה]] וומ[[נסיכות אנטיוכיה]] שהשתתפו בכיבוש סוריה. אולם [[ממלכת ירושלים]] החדשה הקתולית, (שבאותה עת מרכזה היה ב[[עכו]]) גילתה כלפי הפולשים הברבריים מהמזרח יחס חשדני. תרמה לכך העובדה שאנטיוכיה נאלצה תחת השלטון המונגולי לקבל על עצמה פטריארך יווני אורטודוכסי.
 
הכוח המרכזי שעמד למול המונגולים היה השלטון הממלוכי החדש במצרים. הולגו שלח משלחת לסולטאן [[קוטוז]] ב[[קהיר]] בדרישה לכניעתו. בקרב הממלוכים היו רבים שתמכו בכניעהבקבלת המרות המונגולית, אולם דעתוקוטוז, שלבתמיכת המפקדמפקד הממלוכיצבאו, [[ביברס|בַּיְבַּרְס]], החליט להתמודד ניצחהמולם. קוטוז הורה להוציא להורג את השליחים המונגולים ולהציג את ראשיהם על שעריבשערי העירקאהיר. בעוד הממלוכים מתכוננים למלחמה, התקבלהקיבל במחנההולגו המונגוליאת שבסוריה ידיעההידיעה על מותו של השליט העליון של האימפריה המונגולית, [[מונגקה חאן]]. בעקבות קבלת הידיעה הולגו מיהר הולגו לשוב מזרחה עם חלקהחלק גדולהארי מצבאושל צבאו, והשאירכדי להשתתף ב[[קרטולאי]], שעתיד היה לקבוע את יורשו של מונגקה. הוא השאיר אחריו בסוריה כוח בסדר גודל של [[טומן]] אחד (כ-10,000 חיילים) בפיקוד המצביא קיטבוקה (או כתבוגא) נויון.
 
על גודל הכוחות נכתב רבות במקורות שונים. הכוח המונגולי היה הטומן שהולגו השאיר אחריו בפיקודו של כתבגא, שתוגבר על ידי חיילות עזר מהממלכות הנוצריות ארמניה ומגאורגיה, שנכבשו על ידי המונגולים. רוב ההערכות נעות סביב 10,000 עד 12,000 חיילים, כאשר לפי המקורות לממלוכים היו כ-15,000 חיילים. הגודל המירבי של הצבא הממלוכי היה 22,000 לוחמים בתקופה האיובית וכ-40,000 בתקופת ביברס. הפרשים היוו בין חצי לרבע מכלל הצבא. כאשר בוחנים מקורות מתקופות שונות, המתארים את השינויים שהתרחשו במספרי הפרשים, ניתן למצוא שבתקופה האיובית (עד 1250) היו 10,000 פרשים, ולביברס, שעלה לשלטון אחרי הקרב, היו 16,000 פרשים. כלומר בקרב עצמו היו לממלוכים כ-15,000 פרשים.