פתיחת התפריט הראשי

שינויים

מ
אימו -> אמו, replaced: אימו ← אמו באמצעות AWB
}}
{{נצרות}}
[[קובץ:St Basils Cathedral-500px.jpg|שמאל|ממוזער|250px|[[קתדרלת ואסילי הקדוש]] ב[[מוסקבה]], אחת הקתדרלות החשובות של הכנסייה האורתודוקסית]]'''הנצרות האורתודוקסית''', או '''הנצרות האורתודוקסית המזרחית''', היא קהילה של כנסיות נוצריות [[אוטוקפליה|אוטוקפאליות (עצמאיות)]] המתבססת על מסורות [[נצרות|נוצריות]] שהתפתחו ב[[האימפריה הביזנטית|ביזנטיון]], בניגוד ל[[נצרות קתולית|נצרות הקתולית]], אשר מתבססת על מסורות שהתפתחו ב[[הקיסרות הרומית המערבית|אימפריה הרומית המערבית]]. מקורה ועיקר תפוצתה של האורתודוקסיה בארצות [[המזרח התיכון]] וב[[מזרח אירופה]], אך יש לה שלוחות בכל רחבי העולם. מרכזה ההיסטורי הוא העיר [[קונסטנטינופול]], היא [[איסטנבול]] של היום.
 
בנצרות האורתודוקסית מושם דגש רב יותר מן הנצרות הקתולית על הפן המיסטי והטקסי של הפולחן הנוצרי. השם "אורתודוקסי" פירושו "ישר האמונה", והוא מכוון לטענת הכנסייה האורתודוקסית לכך, שהיא הקהילה הקרובה ביותר למסורות הנוצריות המקוריות של [[ישו]] ו[[שנים-עשר השליחים|השליחים]]. הן רואות עצמן כנצרות הלגיטימית ביותר, והשם איננו אלא כינוי אחד שהתקבע עבורן; הן רואות עצמן כ"קתוליות" (כלליות) ממש כשם שהכנסייה המוכרת כקתולית מגדירה עצמה כ"אורתודוקסית". ראשי הכנסיות האורתודוקסיות (9 פטריארכים, 2 ארכיבישופים ו-3 מטרופוליטנים) כפופים לשלטון האזרחי במדינות בהן הם יושבים (סוג של [[קיסרופאפיזם]]). לעתים מכונה האורתודוקסיה "נצרות יוונית" בשל המורשת היוונית החזקה שלה, אך אין להתבלבל עם [[נצרות יוונית-אורתודוקסית|הכנסיות דוברות-היוונית בתוכה]].
==היסטוריה==
===ראשית ימי הכנסייה===
האמונה הנוצרית התפשטה במהירות בזכות [[פאולוס]], [[פטרוס]] ויתר [[שנים-עשר השליחים|השליחים]], וקהילות גדולות של נוצרים קמו באגן הים התיכון, ובמיוחד בערים המרכזיות [[רומא]], [[אלכסנדריה]], [[אנטיוכיה]] ו[[ירושלים]] (מאוחר יותר מחוזות כנסייתיים אלה, יחד עם [[קונסטנטינופוליס]], יצרו את ה[[פנטארכיה]]). עד מהרה, על אף התנגדות קיסרי [[האימפריה הרומית]], הדת החדשה התבססה, התפתחה ויצרה לעצמה מערכות מנהליות מקומיות.
 
קרנה של הנצרות החלה לעלות בשנת [[313]], עת פרסם הקיסר [[קונסטנטינוס]] את [[צו מילאנו]], אשר קבע כי רדיפת הנוצרים בכל רחבי האימפריה הרומית היא אסורה. כמה שנים לאחר מכן, ב-[[325]], כונסה ביוזמת קונסטנטינוס [[ועידת ניקיאה]], אשר קבעה את [[קרדו (תפילה)|עיקרי האמונה הנוצרית]]. אך עם התרחבות מספר המאמינים בנצרות נוצרית באו גם מחלוקות: מספר רבי מעלה בכנסייה הטיפו לגרסאות שונות מהמקובל של [[התאולוגיה הנוצרית]]. גישות אלה, אשר נדחו על ידי הקהילה הנוצרית ב[[ועידה אקומנית|וועידות אקומניות]] אחרי ניקיאה, הוגדרו כ[[מינות (נצרות)|מינויות]] דתית.
 
===אחרי ועידת ניקיאה===
בשנת [[431]] כונסה [[ועידת אפסוס]], אשר קבעה כי אין להפריד יתר על המידה בין מהויותיו האלוהית והאנושית של ישו, ולכן אמו [[מרים, אם ישו|מריה הבתולה]] היא יולדת האל. מתוך קביעה זו צמחה גישה שגרסה כי לא זו בלבד ששתי המהויות של ישו התאחדו בגופו, אלא גם במהותן; גישה זו נודעה בשם "[[המינות המונופיזיטית|מונופיזיטיות]]", אף שחסידיה מעדיפים את השם "[[מיאפיזיטיות]]" (משום שמונופיזיטיות היא גישה קיצונית יותר). גישה זו גונתה בשנת [[451]] ב[[ועידת כלקדון|וועידת כלקדון]], וקביעה זו גרמה לפילוג חמור בקהילה הנוצרית: ה[[נצרות אוריינטלית|קהילה האוריינטלית]] פרשה מהכנסייה, והמחוזות הכנסייתיים של [[אלכסנדריה]] ו[[אנטיוכיה]] חלוקים מאז ועד היום בשאלה זו, ולכל סיעה מערכת כנסייתית משלה.
 
קרע נוסף שהתרחש בכנסייה הוא מאבק ה[[איקונוקלאזם]], שראשיתו בכך ש[[לאו השלישי, קיסר האימפריה הביזנטית]], כפה על [[פטריארך קונסטנטינופול]]יס לקבוע כי כיבוד [[איקונין]] הוא אסור, שכן הוא עבירה על הדיבר השני: "לא תעשה לך כל פסל וכל תמונה" וגו'. אף על פי שרבים מתושבי הקיסרות קיבלו על עצמם הכרעה זו, רבים אחרים סירבו לעשות כן והמשיכו במנהגי כיבוד האיקונין. בנוסף לכך, הקהילה הנוצרית המערבית סירבה לקבל קביעה זו והכריזה על קרע עם הקיסרות, אשר נפתר רק עם ניצחונם של מכבדי האיקונין אשר קובע באמצעות [[ועידת ניקיאה השנייה]].
 
===התנצרות העמים הסלאביים===
במהלך המאות ה-9 וה-10, הנצרות האורתודוקסית שלחה מיסיונרים אל העמים הסלאביים אשר התיישבו ברחבי אירופה המזרחית.
 
בעקבות בקשתו של מלך המוראבים רוסטיסלאב קירילוס ומתודיוס המציאו את ה[[אלפבית קירילי|אלפבית הקירילי]] ותרגמו את ה[[תנ"ך]] למה שהפך ל[[סלאבית כנסייתית עתיקה]]. לאחר שנתקלו בעוינות מצד מיסיונרים קתולים מ[[הקיסרות הפרנקית]], עברו קירילוס ומתודיוס ותלמידיהם לעמים אחרים: כך, מתודיוס הטביל לנצרות את הסרבים, ותלמידיו תרגמו את כתבי הקודש ל[[בולגרית]] לבקשת המלך הבולגרי אשר חפץ בצמצום ההשפעה היוונית בממלכתו.
 
מאוחר יותר, בשנת [[988]] מיסיונרים מביזנטיון שבאו ל[[קייב]] ביוזמת [[ולדימיר הראשון|הנסיך ולדימיר]] הטבילו לנצרות את ה[[סלאבים]] המזרחיים, אבות הרוסים, האוקראינים וה[[בלארוס]]ים של היום.
===הפילוג הגדול===
{{ערך מורחב|פילוג הכנסייה הנוצרית}}
החל מתקופה מסוימת החל צל של פילוג בין המזרח למערב לרחף מעל לנצרות. הסיבות לכך היו הן [[תאולוגיה|תאולוגיות]] - הכנסייה האורתודוקסית טענה כי הקתולים סילפו את ה[[קרדו (תפילה)|קרדו]] על ידי הוספת [[פסוקית ומהבן]] (filioque), והן פוליטיות - הקתולים טענו כי לבישוף של רומא, הלא הוא ה[[אפיפיור]], עליונות על שאר הפטריארכים, ולכך ההייררכים האורתודוקסים לא הסכימו. על חילוקי דעות אלה נוספו הבדלי מנהג, לשון ותרבות ועלבונות מן העבר - למשל, ב[[ועידת קוויניסקטס|וועידת קוויניסקסט]] הקהילה המזרחית ניסתה לכפות את מנהגיה על הקהילה המערבית. המתח בין המזרח למערב הגיעו לשיאו בשנת [[870]], כאשר הקהילה המזרחית והמערבית כמעט ונפרדו שנית מהסיבות הנזכרות לעיל במהלך [[ועידת קונסנטינופוליס הרביעית]], שהעילה המיידית לכינוסה הייתה ויכוח על כס פטריארך קונסטנטינופוליס.
 
ציון דרך נוסף בפילוג קרה בשנת [[1054]] עת הכריזו מנהיגים נוצרים משני המחנות נידוי אלה על אלה.
 
ניסיונות לאחות את הקרע לא צלחו, ולאחר [[מסע הצלב הרביעי]] ([[1204]]) שבו הצלבנים הקתולים בזזו את קונסטנטינופוליס ופירקו את הקיסרות הביזנטית הדבר הפך לבלתי-אפשרי.
 
===תקופת הרנסאנס והעת החדשה===
בשנת [[1453]] ה[[האימפריה העות'מאנית|עות'מאנים]] כבשו את קונסטנטינופוליס, השריד האחרון של [[האימפריה הביזנטית]], וכעבור זמן לא רב כבשו גם את סרביה האורתודוקסיות (יוון ובולגריה נכבשו עוד קודם לכן); השלטון העות'מאני היה סובלני כלפי הכנסייה האורתודוקסית. בעקבות נפילת קונסטנטינופוליס, מוסקבה (בראשות הנסיך [[איוואן השלישי]]) הכריזה על עצמה כעל יורשתה הרוחנית והתרבותית של העיר, וכונתה "רומא השלישית".
 
במאה ה-18 הרוסים הביאו את הנצרות ל[[אלסקה]], ובמאה ה-19 אורתודוקסים רבים היגרו מאירופה ל[[ארצות הברית]]; אל אלה הצטרפו גם [[אוניאטים]] (נוצרים מזרחיים אשר הצטרפו לקהילה הקתולית בעקבות [[ועידת טרנטו]] במאה ה-16) רבים שהיגרו לארצות הברית ולא הוכרו כקתולים על ידי הכמרים הקתוליים שם ולכן חזרו לאורתודוקסיה, וכך נוסד המחוז הכנסייתי של צפון אמריקה הכפוף לפטריארך מוסקבה.
כמו כמעט כל הכנסיות האחרות, הקהילה האורתודוקסית מאמינה ב[[השילוש הקדוש|שילוש הקדוש]], דהיינו שה[[אל]] הוא אחד בשלוש פנים (היפוסטאזיס). [[האל האב (נצרות)|האל האב]] הנצחי הוא מקור האלוהות, וממנו נובעים [[האל הבן]] שהתגשם ב[[ישו]] ו[[רוח הקודש (נצרות)|רוח הקודש]], שגם הם נצחיים כמו האב. השילוש הוא שלוש צורות אלוהיות נפרדות שאינן מתערבבות ואינן חופפות, אך כולן נובעות ומרכיבות את המהות האלוהית. ה[[כריסטולוגיה]] שבה מחזיקה הקהילה האורתודוקסית היא ה[[דיופיזיטיות]] שנקבעה בו[[ועידת כלקדון]]: ישו, שהוא [[אינקרנציה|התגלמות]] בן האלוהים בגוף אדם, מורכב משתי מהויות מושלמות, אלוהית ואנושית. כנגזר מכך, כמו הקתולים, מאמינים האורתודוקסים בדיותליטיות, כלומר בקביעה שלישו היו שני רצונות נפרדים ומושלמים, אלוהי ואנושי, אשר תמיד נמצאו בהסכמה מלאה. בניגוד ל[[נצרות קתולית|קתולים]], מאמינים האורתודוקסים כי רוח הקודש נובעת מהאל האב, בלי קשר לבן (ראו [[פסוקית ומהבן]], "פיליוקווה"). המחלוקת אודות רוח הקודש היא הסוגיה התאולוגית העיקרית המפרידה בינם לנצרות המערבית.
 
גם אמו של ישו, [[מרים, אם ישו|מריה הבתולה]], זוכה לכבוד רב בכנסייה האורתודוקסית, שכן דרכה ובאמצעותה נולדה התגלמותו הארצית של ישו. כיוון שהתגלמות זו היא הן אלוהית והן אנושית, נקראת מרים לעתים בשם "תאוטוקוס" (יולדת האל). בנוסף לכך, בכנסייה האורתודוקסית מכבדים (אך לא עובדים) את ה[[קדוש נוצרי|קדושים]], שהם אישים נוצריים שבהגותם או במעשיהם מהווים דוגמה ומופת לשאר המאמינים.
 
הכנסייה האורתודוקסית רואה את עצמה כממשיכתה של המסורת הנוצרית כפי שנוסדה בידי ישו והשליחים ונמסרה מדור לדור ב'''[[מסורה (נצרות)|מסורה הקדושה]]'''. היא גורסת כי אין להסתמך על כתבי הקודש הנוצריים לבדם, וכי הדרך היחידה להבינם כהלכה היא לאור מסורת הפרשנות הנוצרית. מקורות עיקריים למסורת הם החלטותיהן של [[ועידה אקומנית|וועידות אקומניות]] וכתביהם של [[אבות הנצרות]].
[[סקרמנטים]] • [[טבילה (נצרות)|טבילה]] • [[וידוי (נצרות)|וידוי]] • [[סעודת האדון]] • [[צלב]] • [[איקונין]] • תפילה • [[קדוש (נצרות)|קדושים]] • [[שרידי קדושין]] • [[התצטלבות (נצרות)]] • [[צום]], [[עלייה לרגל]]
 
כמו כן, הכנסייה האורתודוקסית ידועה בהתנגדותה לשימוש בכלי-נגינה בתפילה, מסורת עתיקה מימי [[אבות הכנסייה]] כמו [[יוחנן כריסוסטומוס]], שגינו את השימוש במוזיקה כבלתי-צנוע וחושני. הטענה שכלים כמו עוגב וכינור שימשו את ה[[לוי]]ים במקדש נענתה בכך שכשם שפעולות [[פרה-פיגורציה|סמליות מקדימות]] אחרות מן [[הברית הישנה]] לא עברו אל [[הברית החדשה]] (כמו הקרבת חיות), כך גם כלי שיר. באורתודוקסיה מותרת שירת [[א קפלה]] בלבד, ויש לה מסורת עשירה ומפותחת של זמרת מקהלה.
 
===סקרמנטים===
===צום===
[[קובץ:07Thessaloniki St-Dimetrios03.jpg|שמאל|ממוזער|250px|כנסייה אורתודוקסית-יוונית מראה מבפנים]]
ה[[צום]] בנצרות נתפש כאופן שבו האדם, אשר קיבל טבע גשמי לאחר [[החטא הקדמון]] והגירוש מ[[גן עדן]], מתגבר על נטיותיו הגשמיות ובכך מתקרב אל העולם הרוחני. בניגוד לעולם היוני-רומי בו שלטה התפיסה של אחדות בין צורכי הגוף והנפש, [[מונותאיזם|הדתות המונותיאסטיות]], ובכללן הנצרות-אורתודוקסית הניחו כי התנזרות גופנית מעלה את האספקטים הרוחניים באדם.
 
על-פי רוב הצום הנוצרי האורתודוקסי איננו צום מלא והוא כולל הימנעות מאכילת [[בשר (מזון)|בשר]], [[דג]]ים, [[מוצרי חלב]] ושאר מאכלים שמוצאם מן החי, [[שמן זית]] ו[[יין]], וכן הימנעות מקיום [[יחסי מין]]. תקופות שבהן נהוג לצום הן:
*צום השליחים, הנמשך מיום ב' שאחרי יום א' הראשון אחרי [[פנטקוסט]] ועד ל-[[29 ביוני]], יום [[פטרוס]] ו[[פאולוס]];
*[[צום עליית מרים]], הנמשך שבועיים לפני [[חג עליית מרים]];
*[[צום המולד]], שהוא 40 הימים שלפני [[חג המולד]].
 
בנוסף לכך, ישנם ימי צום שאינם נכללים בתקופות האמורות, כגון [[חג הצלב]] ויום [[יוחנן המטביל]], וגם ימי ד' וימי ו' מדי שבוע הם ימות צום (וה[[נזיר (נצרות)|נזירים]] האורתודוקסיים גם בימי ב'), למעט בשבועות שאחרי פסחא, פנטקוסט, חג המולד, ויום א' שבו מזכירים את פרשיית ה[[פרושים|פרושי]] והמוכס (יום א' החמישי שלפני תחילת התענית הגדולה); הדבר נעשה על-מנת שאף אחד לא יוכל להתרברב כדוגמת הפרושי, אשר צם פעמיים בשבוע מדי שבוע.
 
כמו כן, אלה הרוצים לקבל את [[סעודת האדון]] אינם אוכלים או שותים מחצות הלילה ועד לטקס עצמו; צום מלא נדרש מכל הנוצרים ב[[יום שישי הגדול]] וב[[יום שבת הקדוש]] (החלים בשבוע שלפני חג ה[[פסחא]]), ברם ככלל צום מלא נאסר בימי א' ושבתות.[[קובץ: 4 Sanok, trikirion and dikirion, being held by subdeacons during the blessing of holy water.jpg|שמאל|ממוזער|250px|טקס ניסוך מים עלי ידי כמרים בכנסייה אורתודוקסית]]
===איקונין===
{{ערך מורחב|ערך=[[איקונין]]}}
[[קובץ:Ozerian Icon 1902 Odessa.JPG |שמאל|ממוזער|200px|איקונין מכנסייה ב[[אודסה]]]]
 
השימוש באיקונין התפתח מאוד ברוסיה לאחר המרתה לנצרות אורתודוקסית בשלהי המאה ה-10. הם הפכו נפוצים במיוחד בכנסייה האורתודוקסית, בכנסייה האורתודוקסית המזרחית, ובכנסייה הקתולית המזרחית.
==חגים ומועדים==
 
הימים החגיגיים של הכנסייה האורתודוקסית הם ימי החג בלוח השנה של עבודת האלוהים. ימים אלו נועדו בדרך כלל לציון אירוע בחייו של ישו, אימואמו מרים, או קדושים חשובים אחרים. קיום המצווה מתחיל בערב שלפני התאריך האמיתי של החג. בשל חשיבותם של הימים החגיגיים, שלא כמו בימי חג מסורתיים, הימים החגיגיים עולים בחשיבותם על חשיבותו של יום ראשון ונחגגים אם הם חלים ביום ראשון.
 
אנשי הכנסייה האורתודוקסית (להוציא את יוון), חוגגים את אותם חגים מרכזיים של הנוצרים הקתולים כמו [[חג המולד]] וחג ה[[פסחא]] אך בניגוד אל הנוצרים הקתולים האורתודוקסים מציינים אותו בתאריכים שונים על פי הלוח היוליאני כך שבפועל חג המולד האורתודוקסי נחגג ב-7 בינואר, בניגוד לחג המולד הקתולי שנחגג ב-25 בדצמבר.
* הכנסייה הפולנית האורתודוקסית;
* הכנסייה האלבנית;
* הכנסייה הצ'כוסלובקית האורתודוקסית.
 
בראש כל כנסייה אוטוקפאלית עומד [[פטריארך]] או [[ארכיבישוף]], ותחתיו פועל כנס (סינוד) של [[בישוף|בישופים]] מהכנסייה הזו. בנוסף לכך, הקהילה האורתודוקסית יכולה להחליט ולזמן [[ועידה אקומנית]] - כנס של בישופים מכל הקהילה, לשם קבלת החלטות שתחייבנה את כל הכנסיות בה. לפטריארך של קונסטנטינופוליס, אף שהוא נחשב למכובד מבין ראשי הכנסיות ונקרא "הפטריארך האקומני" אין עליונות על ראשי הכנסיות האחרים, בניגוד ל[[אפיפיור]] של הכנסייה הקתולית, הנחשב לראש הקהילה הקתולית כולה הן בתואר והן בפועל.
 
קיימת דרגת ביניים של [[מיטרופוליט]], תואר בכיר מהבישוף ונמוך מהפטריארך.
791

עריכות