מקדונל דאגלס AV-8B הרייר II – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
שורה 53:
בסוף [[שנות ה-60 של המאה ה-20|שנות ה־60]] ובתחילת [[שנות ה-70 של המאה ה-20|שנות ה־70 של המאה ה־20]] החלו מטוסי ה[[הוקר סידלי הרייר|הרייר]] מן הדור הראשון להיכנס לשירות [[חיל האוויר המלכותי|חיל האוויר המלכותי הבריטי]] ו[[חיל הנחתים האמריקני|חיל הנחתים של ארצות הברית]]. ככל שנרכש ניסיון בהפעלת המטוסים, הסתברו מגבלותיהם - טווח קצר ויכולת מוגבלת לשאת מטען מועיל. גרסה AV-8A של המטוס, בשירות חיל הנחתים, בעת המראה קצרה, הייתה יכולה לשאת פחות מחצי המטען שיכול היה לשאת מטוס [[A-4 סקייהוק]], ולמרחק קצר יותר. כדי להתמודד עם קושי זה, החלו ב־[[1973]] חברות [[מקדונל דאגלס]] ו[[הוקר סידלי]] בפיתוח משותף של גרסה מתקדמת יותר, בעלת יכולות גבוהות יותר. המאמץ הראשוני התמקד בשיפור מנוע המטוס, מנוע "פגסוס". המנוע המשופר זכה לסימול "פגסוס 15", ופותח על ידי חברת בריסטול סידלי. ניסויי המנוע היו מוצלחים והמנוע הוכיח ביצועים משופרים, ואולם קוטרו היה גדול ב־70 מ"מ מקוטרו של המנוע הקיים, ולא ניתן היה להתקינו במטוס.
 
בדצמבר 1973 השלים צוות בריטי־אמריקני מסמך הגדרות למטוס הרייר מתקדם, המונע על ידי מנוע פגסוס 15. המטוס היה מיועד להחליף את מטוסי ההרייר הקיימים בחיל האוויר המלכותי הבריטי ובחילוב[[חיל הנחתים של ארצות הברית]], שם נועד להחליף גם את מטוסי ה־A4 של החיל. המטוס המתוכנן היה אמור להיות בעל טווח ויכולת נשיאת מטען במשקל כפולים, ולכן כונה לא רשמית "AV-16". ואולם, [[ממשלת בריטניה]] החליטה לבטל את השתתפותה בפרויקט במרץ [[1975]] עקב קיצוץ בתקציב הביטחון, עלות גדלה והולכת של הפרויקט המתוכנן, והערכת חיל האוויר המלכותי כי יזדקק ל־60 מטוסים בלבד, מספר מצומצם שלא הצדיק את המשך הפרויקט. [[ממשלת ארצות הברית]] לא הייתה מעוניינת לממן את הפרויקט לבדה, ולפיכך הופסקה הפעילות בהמשך השנה.
 
===תכנון וניסויים===