רציונליזם – הבדלי גרסאות

הניסיון לנסח את עיקרי היהדות בהתאמה לפילוסופיה האריסטוטאלית היה מהלך שהחל בקרב פילוסופים יהודים בספרד כמו הפילוסופים [[חסדאי קרשקש]] ו[[יוסף אלבו]] בעל "ספר העיקרים" והגיע לשיאו הדיסקורסיבי ב"[[מורה נבוכים]]". גישתו הרציונלית של [[הרמב"ם]] קיבלה ביטוי למשל בסוגיית "[[ביאת המשיח]] וימות המשיח"{{מקור}}. מגמה זו זכתה לאהדה ולהמשך בקרב מייסדי ספרות ההלכה הספרדים שביקשו ליצור בסיס משפטי שיטתי ומובנה המבוסס על ניסיון אמפירי, המקבל ביטוי נרחב בספרות השאלות והתשובות, מתוך גישה ביקורתית לשיח הבלתי שיטתי-האסוציאטיבי של הדיון התלמודי, הקופץ מדיון לסיפור ומסיפור לאגדה ומאגדה חוזר לדיון, מבלי שהדיון יוביל למסקנה לוגית או להיסק לוגי בסופו. "[[משנה תורה]]" להרמב"ם, ו"התלמוד הקטן" של [[רי"ף|ר' יצחק אלפסי]] הובילו מהלך עיוני שתכליתו לחולל רדוקציה של מכלול הידע שהצטבר עד זמנם לקודקס חוקים מקיף ולוגי, שהגיע לשיאו ב"[[שולחן ערוך]]". הוגה יהודי שהושפע במיוחד מגישות רציונליסטיות הוא [[הרמב"ם]]. כמעט כל הגותו של הרמב"ם שוללת הסברים מיסטיים ומחייבת הסברים לוגיים לעקרונות היהדות ולתופעות הטבע. הרמב"ם פעל בצדם של מוסלמים חסידי האסכולות [[מועתזילה]] ו[[כלאם]] והושפע מהם במידה רבה. הוא ניסה להשתמש בשיטתם כדי לנסח את עקרונות היהדות, למשל בספרו [[מורה נבוכים]]. אף כי שיטתו של [[הגאון מווילנה]] הייתה דומה לשיטתו של הרמב"ם בכך שהשתמש בטיעונים לוגיים וסלד מהסברים מיסטיים לעקרונות היהדות, הוא התנגד לדעותיו של הרמב"ם בספר "מורה נבוכים", ואף כתב כי "הפילוסופיה היטתה את לבבו". מגמה דומה רווחה בקרב אנשי הלכה ופוסקים בארצות [[אגן הים התיכון]], מהיעב"ץ בפאס ועד ר' [[חיים פלאג'י]] באימפריה העות'מאנית.