שלום אלבק – הבדלי גרסאות

מחקריו של שלום אלבק מיוסדים על התפישה אותה הציג בספרו "מבוא למשפט העברי בימי התלמוד" (1999), כי ה[[תלמוד]] הוא יסוד ה[[תרבות]] ה[[יהודי]]ת, וה[[הלכה]] היא עיקרו של התלמוד. מכאן נובע עיקר תפישׂתו כי בהבניית העקרונות של ההלכה, הסדר והשיטה שבה – מתבררות תפישׂות-היסוד העיקריות שבתלמוד, כמו גם יחסו ל[[חברה (סוציולוגיה)|חברה]] שבה הוא פועל. לשם בירור תפישׂות אלה התחקה אלבק אחר הקשר בין המושגים והעקרונות המופשטים לבין התפרטות הדינים והמשפטים במציאות המשתנה. בכתביו חשף את העיקרון המשפטי כי [[משפט ציבורי|המשפט הציבורי]] בַּתלמוד, העוסק בהלכות חברה ושלטון, ביחסם ליחיד ובסמכויותיהם של בתי הדין, אינו אלא חלק מן המשפט הפרטי הנוגע ל[[דיני ממונות|דיני הממונות]] של היחיד, והוא עולה מתוך דיני השותפים. לפיכך, סמכויותיהם של [[בית דין|בתי הדין]] אף הן אינן אלא סמכותו של היחיד לאכוף את התנהגותם הראויה של חבריו היחידים, כפי בענייני [[איסור]]ים יכול כל יחיד למנוע את חברו מלעבור [[עבירה]]. [[פסק דין|פסקי הדין]] של ה[[דיין (הלכה)|דיינים]] הם הוראות של מומחה כיצד חייב [[אדם]] לנהוג, ובתי הדין אינם אלא בוררים שבני אדם מקבלים על עצמם.

בחיבוריו "דיני הממונות בתלמוד" (תשל"ו), ו"יסודות דיני הממונות בתלמוד" (תשנ"ד) עמד על העיקרון היסודי לפיו דיני הממונות, כשאר ההלכות והדינים, אינם באים בעיקרם לשם שלום הציבור ותקנת ה[[חברה (סוציולוגיה)|חברה]], אלא לעשות את היחיד מישראל לטוב יותר, ואין הבדל בין ה[[דין]] לבין ה[[מוסר|מוּסר]] וההנהגה לפנים משורת הדין. אלא שהאחרונים מיועדים ליחידים שמטבעם מחמירים על עצמם יותר, או למעשים מסוג מיוחד.