חוק שעות עבודה ומנוחה – הבדלי גרסאות

|נוסח מלא=[[s:חוק שעות עבודה ומנוחה{{סחפ|אתר||החוק באתר ויקיטקסט]]}}

{{סחפ||פרק 7|הפרק השביעי בחוקלחוק}} קובע על מי חל החוק ומי הם יוצאי הדופן שהחוק אינו חל עליהם, כגון עובדי מדינה מסוימים, [[שוטר]]ים, [[דייג]]ים, אנשי [[צוות אוויר]] ועובדים בתפקידי הנהלה בכירה (החוק כנראה כן חל על מנהלים זוטרים ומנהלים בדרג ביניים. [http://www.glima.info/verdicts/28-11-2010.pdf ראה פסיקה]) תפקידים הדורשים מידה מיוחדת של אמון אישי, ועובדים שלמעבידם אין אפשרות לפקח על שעות עבודתם.

* '''שעות העבודה''': {{סחפ||סעיף 1}} מגדיר שעת עבודה "הזמן שבו עומד העובד לרשות העבודה, לרבות [[הפסקה|הפסקות]] קצרות ומוסכמות הניתנות לעובד להחלפת כוח ואוויר". בסעיףב{{סחפ||סעיף 2 בחוק}} מוגדר כי יום עבודה לא יעלה על שמונה שעות עבודה, ובסעיףוב{{סחפ||סעיף 3}} כי בשבוע לא יהיו יותר מארבעים וחמש שעות עבודה.

* '''שעות נוספות''': {{סחפ||סעיף 6}} בחוקלחוק אומר כי אסור להעסיק עובד בשעות נוספות אלא אם הותר על פי האמור בסעיףב{{סחפ||סעיף 10}} או {{סחפ||סעיף 11|או 11}}. סעיף 10 שתוקן בשנת תשנ"ג מתיר העסקה בשעות נוספות במקרים מיוחדים המחייבים עבודה בשעות נוספות כמו מאורע בלתי צפוי או תאונה, הכנת מאזן שנתי, רישום מלאי, במכירה שלפני חג, ובעבודה במשמרות. סעיף 11 מוסיף כי לשר העבודה יש את הסמכות לאשר עבודה בשעות נוספות במצבים מסוימים.

על פי {{סחפ||סעיף 7|סעיף 7 לחוק}}, על המנוחה השבועית להימשך לפחות 36 שעות רצופות. ל[[יהודי]] תכלול המנוחה השבועית את ה[[שבת]], ומי שאינו יהודי רשאי לבחור את אחד הימים; שבת, [[יום ראשון]] או [[יום שישי]] לפי מה שמקובל עליו{{הערה|1=פסיקה לפיה עובד שאינו יהודי, חייב לבחור יום מנוחה שבועי קבוע, ואינו רשאי לשנות את בחירתו במהלך תקופת עבודתו, ניתנה ב[[בית הדין הארצי לעבודה]] ב[http://www.glima.info/verdicts/5-2-2014.pdf ע"פ 46825-02-13, מדינת ישראל נ' זיכיון אופנת רנואר בע"מ ואח'; ביום 5.2.14].}} כיום מנוחה. {{סחפ||סעיף 9}} אוסר להעביד עובד ביום מנוחתו השבועית אלא אם הותר על פי האמור בסעיףב{{סחפ||סעיף 12|סעיף בחוק12 לחוק}}. כמו כן, כדי למנוע אפליה, החוק אוסר על מעביד לסרב להעביד אדם בגלל שאינו מוכן לעבוד ביום המנוחה שלו כפי שמחייבת אמונתו. בסעיף 12 נכתב כי ל[[שר העבודה]] יש סמכות להתיר העבדת עובד ביום המנוחה במקרים שבהם הפסקת העבודה ביום המנוחה תביא לפגיעה קשה בענייני הגנת המדינה, ביטחון הגוף או הרכוש או פגיעה חמורה בכלכלה.

{{ציטוט| תוכן=אכן, איסור העבודה בשבת פוגע בחופש העיסוק, כפי שהוא מוגדר בסעיף 3 לחוקב{{סחפ|חוק-יסוד: חופש העיסוק|סעיף 3}}, שבו נקבע שכל אזרח או תושב של המדינה חופשי לעסוק בכל עיסוק, מקצוע או משלח-יד. ברם, חוק-היסוד - ב"פסקת ההגבלה" שבסעיףש{{סחפ|חוק-יסוד: חופש העיסוק|סעיף 4|בסעיף 4}} - מתיר פגיעה בחופש העיסוק, בחוק ההולם את ערכיה של המדינה, שנועד לתכלית ראויה ובמידה שאינה עולה על הנדרש, או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו. בענייננו, חוק המנוחה מקיים את כל התנאים המנויים בפסקת ההגבלה. … קביעת יום המנוחה ליהודים בשבת מגשימה את ערכיה של המדינה כמדינה יהודית ודמוקרטית. שני ערכים אלה משתלבים בהרמוניה מלאה בחוק הנדון. ליום מנוחה לעובדים מטרה סוציאלית וחברתית, ואילו היהדות, שהנחילה לאנושות את הקונספציה של יום המנוחה השבועי, קידשה את יום השבת כיום המנוחה של בני העם היהודי. יום השבת הוא ערך לאומי לא פחות מאשר ערך דתי.|מקור=[[דליה דורנר]]}}

{{סחפ||סעיף 25|סעיף 25 לחוק}} קובע: "מעביד חייב לנהל פנקס בדבר שעות עבודה, שעות מנוחה שבועית, שעות נוספות, גמול שעות נוספות וגמול עבודה במנוחה השבועית". דרך המלך לרישום זה היא "באמצעים מכניים, דיגיטליים או אלקטרוניים", אך מותר גם רישום ידני שייערך מדי יום בידי העובד ויחתם בידי האחראי לכך.