מפא"י – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
אין תקציר עריכה
מ clean up, replaced: הינה ← היא (2), הינם ← הם, הינן ← הן באמצעות AWB
שורה 59:
בד בבד חישלה מפא"י את כוחה הצבאי. אנשיה עמדו בראש תנועת [[ההגנה]], ואף הסדירו את הגיוס אל [[הבריגדה היהודית]] לפי מכסות. גם ה[[פלמ"ח]], אשר פעיליו העיקריים היו מבני המשקים, נשלט על ידי אנשי מפא"י.
 
[[דוד בן-גוריון]], אשר עמד בראש ההסתדרות עד לשנת [[1935]], נבחר בשנת [[1935]] ליו"ר הנהלת הסוכנות היהודית. בכך היה למנהיגו של היישוב ומוביל דרכו המדינית והצבאית, תוך שהוא דוחק את רגליו של [[חיים ויצמן]] כמנהיגה של התנועה הציונית. אמרתו של דוד בן-גוריון בשנים אלו "נילחם בספר הלבן כאילו אין מלחמה באירופה ונלחם בגרמנים כאילו אין ספר לבן" כמו גם "[[תוכנית בילטמור]]" שהגו ויצמן ובן-גוריון בשנת [[1942]], הצעות אשר זכו לביקורת הן מימין והן משמאל, הן מקרב תומכי שלמות הארץ, והן מקרב תומכי המדינה הדו לאומית, הינןהן דוגמאות לפרגמיטזם המדיני של מפא"י בשנים אלו.
 
===סיעה ב'===
שורה 85:
בן-גוריון הוביל מדיניות פרגמטית, השואפת להקים מדינה עצמאית, ולו על שטח כלשהו מאדמת [[ארץ ישראל]], ולבסס את תמיכתן של המעצמות במדינה זו. כך, למשל, ניהל משא ומתן חשאי, באמצעות [[גולדה מאיר]] עם [[עבדאללה הראשון, מלך ירדן|עבדאללה מלך ירדן]], וזאת מתוך ראייתה של ירדן, שהייתה באותו הזמן תחת השפעה בריטית חזקה וצבאה הונהג בידי הקצין הבריטי [[ג'ון באגוט גלאב|גלאב פאשה]], כבת ברית אפשרית עתידית. חוגים אחרים, כאנשי [[מפ"ם]] היו בעלי נטייה לטובת [[ברית המועצות]] וראו בירדן יציר "האימפריאליזם המערבי", ובחלקם אף חפצו מתוך ראיה אקטיביסטית לכבוש את כל ארץ ישראל שממערב לנהר הירדן.
 
אך הבעיה העיקרית בפניה עמד בן-גוריון לקראת הקמת המדינה, ובפניה עמדה מפא"י, הינההיא המעבר מ"יישוב" למדינה. היישוב הסתמך על מסגרות שהיו בסופו של דבר וולנטריות, והתבססו על תמיכה אידאולוגית של הפרט. ויתרה מכך - האתוס השליט היה זה של התנגדות לשלטון. במשך שנים עסק היישוב, על כל פלגיו, בהתנגדות לשלטון. בהתיישבות, עליה, והקמת כוח מגן, כנגד רצון הממשלה הרשמית, היא ממשלת המנדט הבריטי. המעבר ממצב זה, למצב בו המוסדות הרשמיים של המדינה העצמאית החדשה כופים את דעתם, ומחייבים את תושבי המדינה, לא היה מעבר קל. צבאות פרטיים כגון ה[[אצ"ל]], ה[[לח"י]] [[ההגנה|וההגנה]], מערכות חינוך נפרדות, מסגרות כלכליות וחברתיות נפרדות, ואורח מחשבה שמקומו לא יכירנו במדינה ריבונית, היו הבעיה שהיה צריך להתמודד עמה. בן-גוריון [[תחדיש|טבע]] את המונח "[[ממלכתיות]]" לתיאור התהליך בו עוברים המוסדות הפרטיים והוולונטריים, שהוקמו מתוך ראייה מגזרית צרה, למסגרות רחבות, המנוהלות בידי הממשלה, מתוך ראיית צורכי המדינה ככלל. במאבק זה הייתה מפא"י הכלי העיקרי באמצעותו השתמש בן-גוריון לשליטה פוליטית במוסדות המדינה הנבחרים.
 
הגישה נתנה למעשה ביטוי אידאולוגי להעברת מרכזי השליטה במדינה מהחברה לממשלה ולביסוס ריבונותה של המדינה. שורשיה של הגישה נעוצים בתפיסה שדגלה במעבר "ממעמד לעם" והדגישה את תפקידיה הלאומיים של מפא"י על חשבון תפקידיה התנועתיים. פירוק ה[[פלמ"ח]], ביטול [[זרם העובדים]] בחינוך והלאמת [[שירות התעסוקה#היסטוריה|לשכות העבודה]] נתנו ביטוי למעבר מתנועתיות לממלכתיות.
שורה 105:
המשימות המוטלות על ממשלה זו היו גדולות וקשות. את המלחמה היה צורך לסיים, ותוך שמירה על ההשגים. היה צורך בקליטת מאות אלפי עולים, פליטי [[השואה]], ויוצאי ארצות ערב, ולבסס את מוסדותיה השלטוניים של המדינה החדשה.
 
ממשלה זו התקיימה עד התפטרותו של דוד בן-גוריון, בחודש פברואר [[1951]] על רקע משבר [[החינוך האחיד]]. ברקע המשבר ניסיונו של בן-גוריון להקים שיטת חינוך אחידה לעולים. כאן ניכרת התפיסה ה"ממלכתית" כאשר לצידה תפיסה מפלגתית ברורה. היה ברור כי מפא"י שהינהשהיא בעלת השליטה במוסדות הקולטים, מכינה לעצמה עתודה אנושית של מצביעים לדור הבא.
 
במאי [[1951]] פרץ במלוא עוזו משבר נוסף, הוא [[הפילוג בקיבוץ המאוחד]]. הקרע עם אנשי מפ"ם הביא לגירושם של אנשי מפא"י מקיבוץ [[נען]] עד מהרה פשטה בתנועה הקיבוצית כשלהבת רוח הפילוג, ושלושים קיבוצים הודיעו על פרישתם מהקיבוץ המאוחד.
שורה 157:
בשנת [[1964]] החלו מגעים לאיחודה של מפא"י עם אנשי [[אחדות העבודה - פועלי ציון]]. תנועה זו שהייתה חלק ממפ"ם, יצאה לדרך עצמאית, עשר שנים קודם לכן, והייתה קרובה מאוד בעמדותיה לאנשי מפא"י. בשלב זה איימו מספר מאנשי לבון, שיצרו חוג רעיוני בשם "מן היסוד" לפרוש מן המפלגה אם לא יוחזר לבון לתפקידיו מהם הודח בשנת [[1961]]. אנשי אחדות העבודה תמכו בהם בצעדים אלו. היה ברור כי אם יסכים אשכול לדרישות אנשי "מן היסוד" ודרישות אחדות העבודה, ייגרם קרע בינו ובין בן-גוריון.
 
בפברואר [[1965]] התכנסה ועידת מפא"י שנועדה להכריע בשאלת הקמת ועדת חקירה משפטית, ובשאלת האיחוד עם [[אחדות העבודה]]. כבר עם כינוס הוועידה התברר כי אנשי בן-גוריון נמנים עם מחנה "המיעוט", ואילו אנשי אשכול הינםהם "הרוב". מאמציו של "ממליך המלכים" במפלגת העבודה, [[שרגא נצר]], להביא לכדי פשרה בין הניצים, נתקלו בחומה של סירוב מטעם אנשי הרוב, שראו הזדמנות להסיט מדרכם את מתנגדיהם. אנשי המיעוט, ביניהם [[משה דיין]], [[שמעון פרס]], [[יוסף אלמוגי]], [[אבא חושי]] ואחרים. כמה מן הבולטים במחנה "הצעירים" לא עמדו לצידם, כ[[אבא אבן]], [[אריה אליאב]], [[אברהם עופר]] ו[[אשר ידלין]]. בפגישה דרמטית במלון "שרתון" בתל אביב, עשה אף נשיא המדינה, [[זלמן שזר]], מאמץ להביא לפיוס בין אשכול ובין בן-גוריון, אך נכשל בכך.
 
בוועידה עצמה נשאו אישים מרכזיים במפלגה דברים חריפים ביותר כנגד בן-גוריון. [[משה שרת]], אשר היה על ערש דווי, הגיע על כיסא גלגלים, ונשא נאום חריף נגד המנהיג בן ה-79. בסיום הנאום נשקה לו [[גולדה מאיר]] על מצחו, ולאחר מכן נשאה נאום חריף עוד יותר. בסיומה של הוועידה נשא אשכול נאום שבו קרא להפסיק את העיסוק ב"פרשה" ולהקים את [[המערך הראשון|המערך]] החדש. הוא קרא לבן-גוריון - "תן לי אשראי!" בסיום הוועידה הצביעו רוב הצירים כנגד הצעת בן-גוריון לבירור "הפרשה" בוועדת חקירה משפטית. הוועידה עסקה אף בעניין המשא ומתן עם [[אחדות העבודה - פועלי ציון|אחדות העבודה]]. הצעת אנשי המיעוט הייתה כי המשא ומתן ינוהל בתנאי שתהיה הסכמה כי הדבר לא יפגע ביוזמה לשינוי שיטת הבחירות. גם הצעה זו נדחתה ברוב קולות.