איימון דה ואלירה – הבדלי גרסאות

באוגוסט [[1921]] שינה דה ואלירה את חוקת הדאל על מנת לשדרג את תפקידו מראש ממשלה (או יושב-ראש הקבינט) לנשיא של הרפובליקה, וכך להיות שווה במעמדו למלך [[ג'ורג' החמישי]], כראש המדינה האירית. כנשיא, טען דה ואלירה, עליו להיעדר משיחות השלום שהתקיימו באוקטובר [[1921]], שכן המלך ג'ורג' נעדר מהן. בשיחות אלו הוסכם על חלוקתה של אירלנד. 26 מתוך 32 המחוזות של המדינה קיבלו עצמאות חלקית. המחוזות הדרומיים נקראו "[[המדינה האירית החופשית]]" ואילו ששת המחוזות הצפוניים נותרו בשליטתה של בריטניה וכונו "[[צפון אירלנד]]". מבחינה טכנית הוסכם כי המחוזות הצפוניים יהיו חלק מן המדינה האירית החופשית, אך ניתנה להם אפשרות לפרוש, ומחוזות אלו, שרוב תושביהם [[פרוטסטנטים]] (בניגוד לרוב הקתולי באי כולו) ניצלו מיד את האפשרות. הסדר זה נראה לנציגי אירלנד בוועדה כה בלתי סביר (שכן הם סברו כי "צפון אירלנד" הינההיא מדינה קטנה, וכי היא תתמוטט מיד מבחינה כלכלית וחברתית), עד כדי כך שקיבלו אותו, שכן סברו שלא יאריך ימים. ההסכם נחתם ביום [[6 בדצמבר]] [[1921]].

באפריל [[1923]] הורה דה ואלירה לתומכיו להניח את נשקם, ופנה לשיטות פוליטיות על מנת להשיג את מטרותיו. מאוכזב מהתנהגותם של רוב אנשי מפלגת שין פיין, פרש דה ואלירה מן המפלגה במרץ [[1926]] והקים מפלגה חדשה "[[פיאנה פול]]" (חיילי הגורל). המפלגה זכתה בהישגים בקלפי, אך חבריה סירבו להישבע אמונים למלך האנגלי,{{הערה|שם=דבר29}}{{הערה|{{דבר||אנשי דה ואלירה נשארו מחוץ לדייל|1927/06/26|00101}}}} והחל מאבק משפטי בנוגע לשאלה זו. עד מהרה הביא המאבק לרצח סגן ראש הממשלה [[קווין או'היגינס]], ומכיוון שכך, ראש הממשלה [[ויליאם תומאס קוסגרייב]] העביר הצעת חוק המחייבת את כל המועמדים לפרלמנט להצהיר כי אם ייבחרו, יישבעו אמונים למלך. משנדחק כך לפינה הכריז דה ואלירה כי השבועה הינההיא "נוסחה ריקה מתוכן", ונשבע אמונים למלך באוגוסט [[1927]].{{הערה|{{דבר||דה ואלירה מוותר כדי להיות לכח|1927/08/12|00102}}}}