פתיחת התפריט הראשי

שינויים

הוסרו 2 בתים ,  לפני שנתיים
מ
בוט החלפות: \1מרבי, אורתודוקס
בשנת [[1251]] הטיל הח'אן הגדול [[מונגקה חאן|מונגקה]] (נכדו של [[ג'ינג'יס חאן]]) על אחיו [[הולגו חאן]] להמשיך את התפשטות [[האימפריה המונגולית]] מ[[איראן|פרס]] לכיוון [[מסופוטמיה]] והחוף המזרחי של [[הים התיכון]]. ב-[[1258]] כבש צבאו של הולגו את [[בגדד]], ערך טבח באוכלוסיית העיר והוציא להורג את ה[[ח'ליף]] האחרון מ[[בית עבאס]] [[אל-מסתעצם הראשון|אל-מסתעצם]]. התקדמות הצבא המונגולי גרמה לבריחה המונית של האוכלוסייה המוסלמית מ[[סוריה]] דרומה. בינואר 1260 נפלה [[חלב (עיר)|חלב]] בידי המונגולים, ובמרץ נכבשה גם [[דמשק]].
 
הולגו, שאמו ואשתו היו נוצריות [[נסטוריאניזם|נסטוריאניות]], ניסה להתקרב אל הנוצרים במזרח התיכון, ולשתף איתם פעולה במלחמתו במוסלמים. הוא זכה לשיתוף פעולה של כוחות נוצריים מ[[ארמניה]] ומ[[נסיכות אנטיוכיה]] שסייעו לו בכיבוש סוריה. אולם [[ממלכת ירושלים]] החדשה הקתולית, (שבאותה עת מרכזה היה ב[[עכו]]) גילתה יחס חשדני כלפי הפולשים הברבריים מהמזרח. בין השאר, משום שנסיכות אנטיוכיה נאלצה לקבל על עצמה פטריארך [[יוונים אורתודוכסיםאורתודוקסים|יווני אורטודוכסי]] תחת השלטון המונגולי.
 
הכוח המרכזי שעמד למול המונגולים היה השלטון הממלוכי החדש במצרים. הולגו שלח משלחת לסולטאן [[קוטוז]] ב[[קהיר]] בדרישה לכניעתו. בקרב הממלוכים היו רבים שתמכו בקבלת המרות המונגולית, אולם קוטוז, בתמיכת האמיר [[ביברס|בַּיְבַּרְס]], החליט להתמודד כנגדם בשדה הקרב. קוטוז הורה להוציא להורג את השליחים המונגולים ולהציג את ראשיהם בשערי קאהיר. בעוד הממלוכים מתכוננים למלחמה, קיבל הולגו ידיעה על מותו של השליט העליון של האימפריה המונגולית, [[מונגקה חאן]]. בעקבות קבלת הידיעה מיהר הולגו לשוב מזרחה עם החלק הארי של צבאו, כדי להשתתף ב[[קורילטאי]], שעתיד היה לקבוע את יורשו של מונגקה. הוא השאיר אחריו בסוריה כוח בסדר גודל של [[טומן]] אחד (כ-10,000 חיילים) בפיקוד המצביא קיטבוקה (או כתבוגא) נויון.
 
על גודל הכוחות נכתב רבות במקורות שונים. הכוח המונגולי היה מורכב מהטומן, שהולגו השאיר אחריו בפיקודו של כתבגא, שתוגבר על ידי חיילות עזר מארמניה, אנטיוכיה וסוריה. רוב ההערכות לגבי גודלו של הצבא המונגולי נעות סביב 10,000 עד 12,000 חיילים, כאשר לפי המקורות הצבא הממלוכי כלל כ-15,000 חיילים. הגודל המירביהמרבי של הצבא הממלוכי היה 22,000 לוחמים בתקופה האיובית וכ-40,000 בתקופת שלטונו של ביברס (אחרי 1260 לספירה). הפרשים היוו בדרך כלל בין חצי לרבע מהרכב הצבא הממלוכי, בעוד שהצבא המונגולי הורכב ברובו המכריע מ[[חיל פרשים]]. מבחינת המקורות, המתארים את השינויים שהתרחשו במספר הפרשים בצבא הממלוכי, עולה ש[[איובים|בתקופת השלטון האיובי]] (עד 1250) כלל הצבא כ-10,000 פרשים, וצבאו של ביברס, שעלה לשלטון אחרי הקרב, כלל כ-16,000 פרשים. מכאן ניתן להעריך, שערב קרב עין ג'אלות היו לממלוכים כ-15,000 פרשים.
 
הצדדים היריבים ביקשו את תמיכת ממלכת ירושלים הצלבנית. ניתן היה להניח, שהצלבנים יעשו יד אחת עם המונגולים כנגד האויב המוסלמי המשותף, אך הם היו חשדניים כלפי המונגולים. אחד הגורמים לכך היה כיבוש העיר [[צידון]] על ידי המונגולים וטבח תושביה, כנקמה על מות אחיינו של המצביא המונגולי קיטבוקה, במהלך היתקלות בין כוח צלבני מאזור צידון, שפשט על כפרים מוסלמיים באזור שנכבש על ידי המונגולים, לבין כוח מונגולי. קוטוז שלח לעכו משלחת על מנת לבקש עזרה כנגד המונגולים. רוב ההנהגה הצלבנית תמכה בהענות לבקשה הממלוכית. אך בהשפעת [[המסדר הטבטוני]], שחשש מבגידה מוסלמית, הוחלט לשמור על נייטרליות – אם כי נייטרליות אוהדת לצד ממלוכי.