המוזיקה הקלאסית בתקופה הרומנטית – הבדלי גרסאות

כמו כן, ברומנטיקה היה המאבק ה"נצחי" בין ה"שמרנים" ([[ברהמס]], [[שוברט]], [[פליקס מנדלסון-ברתולדי|מנדלסון]]), אשר העדיפו לדבוק במסורת הכתיבה על פי צורה, ל"חדשנים" ([[ברליוז]], [[ואגנר]], [[פרנץ ליסט|ליסט]]) אשר העדיפו להתיר את כל ה"כבלים" שהיו נהוגים במוזיקה עד אז לטובת רעיונותיהם בתחום הביטוי האישי. אלה האחרונים דגלו בשילוב אמנויות ולכן כתבו בעיקר [[מוזיקה תוכניתית]] (דוגמאות: ה[[אופרה|אופרות]] של ואגנר, "הסימפוניה הפנטסטית" מאת ברליוז), וכמו כן חידשו רבות בתחום ה[[הרמוניה]] וה[[תזמור]]. מלחין אשר כתיבתו הייתה בין זו השמרנית לזו החדשנית היה [[רוברט שומאן]], שאמנם חיבר גם מוזיקה רבה על פי הצורות המסורתיות ([[סונאטה |סונאטות]], [[סימפוניה|סימפוניות]], [[קונצ'רטו|קונצ'רטי]]), אך עם זאת, הוסיף למוזיקה רבדים נוספים של עומק, פיתח את האידאלים של "מלודיה בלתי-נגמרת" ו"הרמוניה משוטטת" (אידאלים שהושגו במלואם רק על ידי ואגנר). שומאן אף תרם רבות ל[[ליד]] בכך ששינה את "מאזן הכוחות" של הפורום המבצע (זמר ופסנתרן) ונתן לפסנתר תפקיד חשוב לא פחות מזה של הזמר (תפקיד הפרשן, התת-מודע). בנוסף לרוברט שומאן גם שופן שילב במוזיקה שלו את העומק וההבעה אף יותר משומאן. שופן הגיע לשיא ההומופוניה ארפג'י שבור ביד שמאל לעומת מנגינה מלודית ובעלת עומק ביד ימין.