הבדלים בין גרסאות בדף "שושלת האן המערבית"

נוספו 1,471 בתים ,  לפני שנתיים
עם הכרזתו לקיסר, חילק ליו באנג את הקיסרות לשני חלקים - המערבי, בו שלט ישירות באמצעות מנגנון פקידותי, והמזרחי, שחולק למדינות אוטונומיות בראשות הנסיכים שסייעו לו להביס את סיאנג יו; החלשה מתמדת של הנסיכים ורצח החזקים מביניהם מנעה מהנסיכויות להפוך לגורם המסכן את השלטון. למרות זאת, הנסיכים שמרו על כוחם: הם נהנו מאוטונומיה רבה, שמרו את הרוב המוחלט של המיסים שאספו לעצמם, והנפיקו מטבעות משלהם. עלייתו של הקיסר ג'ינג די לכס השלטון ב-157 לפנה"ס סימנה את תחילתם של צעדים נוספים להחלשת הנסיכים; שבעה מאלו פתחו בתגובה ב"מרד שבע המדינות" ב-154 לפנה"ס, שנכשל, והביא להגבלות על גודלן וכוחן של המדינות אך לא לביטולן.
 
ראשוני קיסרי חאן נקטו במדיניות "אי העשייה", שהתבטאה בהתערבות מינימלית בכלכלה (הסרת המונופולים על הטבעת המטבעות, הברזל והמלח וביטול הפיקוח על המחירים), הימנעות מעבודות ציבוריות בהיקף נרחב, בריכוך העונשים הדרקוניים שמקורם בתקופת צ'ין, ובחוסר ההסתמכות על מערך פקידותי פעיל. שיטה זו הביאה, מצד אחד, להיווצרות מעמד "בעלי קרקעות" שהעסיקו רבים מהאיכרים כצמיתים וסיכנו את מעמדו של השלטון; ומצד שני, למילוי קופת המדינה בשל ההימנעות מפרויקטים ראוותניים ובזבזניים.
===הקיסר ווּ דִי ===
 
מדיניות "אי העשייה" התבטאה גם ביחס כלפי שבטי ה[[שיונגנו]]; בשנת 202 לפנה"ס, לאחר שתמכו במורדים כנגדו, ליו באנג קבע עם השיונג-נו את הסכם ה"חה-צ'ין" ("שלום ונישואין"), לפיו ראש השיונג-נו, הצ'אן-יו, יישא נסיכה מבית המלוכה, ויסופקו לשבטי השיונגנו סחורות ("מתנות") כגון משי, בגדים, מזון ויין מדי פרק זמן קבוע. פשיטות של השיונגונו על שטחי האן הובילו עם הזמן להקצנת תנאי ההסדר.
 
=== הקיסר ווּ דִי ===
הקיסר ווּ דִי, שהיה הקיסר השביעי של האן, ושלט בה 53 שנה, במהלך שלטונו הורחבה הקיסרות עד קוריאה בצפון, עד אסיה המרכזית במערב (נוצר קשר עם רומא), עד וייטנאם של היום בדרום, ועד ים סין בדרום מזרח.{{ש}}הקיסר נלחם והדף את ה"שׂיוֹנג-נוּ" (ההונים) אל תוך מונגוליה של ימינו, תוך שהוא מספח לממלכתו את השטחים בהם ישבו שבטים אלו.{{ש}} שטחים חדשים אלו אפשרו לסין לראשונה לפתח קשר מסחר עם המערב ב[[דרך המשי]] ול[[מרכז אסיה]], ואף ליצור קשרים עם [[האימפריה הרומית]].