איזבל, נסיכת אורליאן (1878–1961) – הבדלי גרסאות

איזבל הייתה בחורה יפה והיו לה כמה מחזרים, אולם למרות שהועלתה הצעה לחתנה עם [[אלברט הראשון, מלך הבלגים|אלברט, נסיך בלגיה]], ההצעה לא יצאה אל הפועל, משום ש[[לאופולד השני, מלך הבלגים]] חשש מתגובות [[ממשלת צרפת]]. ב-[[30 באוקטובר]] [[1899]] התחתנה איזבל עם בן דודה [[הנסיך ז'אן, דוכס גיז]], ממנו נולדו לה 4 ילדים. בשנת [[1909]] עברו בני המשפחה ל[[לראצ'ה]], [[מרוקו]], אולם לאחר שמרוקו הפכה לפרוטקטורט צרפתי בשנת [[1912]], נותר ביתם חלק מ[[מרוקו הספרדית]], ואילו שדותיהם נהיו חלק מ[[מרוקו הצרפתית]]. עם פרוץ [[מלחמת העולם הראשונה]] בשנת [[1914]] ביקש בעלה ז'אן להילחם לצד הצרפתים, אולם נדחה על ידי צרפת, [[בלגיה]] ו[[בריטניה]], ומשום כך הצטרף ל{{ה|צלב האדום}}, ואף קיבל על שירותו את עיטור [[צלב המלחמה]]. לאחר המלחמה חזר ז'אן למרוקו, ובשנת [[1924]] קיבל את התואר [[דופן (תואר אצולה)|דופן]] צרפת בעקבות מותו של בן דודו - אחיה [[פרדינן, דוכס מונפנסייה]]. בשנת [[1926]] מת גם בן דודו - אחיה [[פיליפ, דוכס אורליאן (1869–1926)|פיליפ, דוכס אורליאן]] ללא ילדים, ובעקבות כך הפך בעלה ז'אן לראש [[בית אורליאן]] ולתובע לכתר הצרפתי מטעם האורליאניסטים. בעקבות כך נאסר על בני המשפחה להתגורר בצרפת, ובשל כך הם חיו במרוקו. בשנת [[1940]] מת בעלה [[הנסיך ז'אן, דוכס גיז]], ובנה [[אנרי, רוזן פריז (1908–1999)|אנרי, רוזן פריז]] ירש את תאריו. איזבל שמרה על יחסים טובים עם בני משפחת המלוכה המרוקנית, ומשום כך גם לאחר שהותר לבני המשפחה לחזור לצרפת בשנת [[1950]], ואף לאחר שמרוקו קיבלה את עצמאותה, המשיכה איזבל לחיות שם עד למותה ב-[[21 באפריל]] [[1961]].