ויקטור פראנקל – הבדלי גרסאות

בתקופת [[השואה]], אף שפראנקל יכול היה לעזוב את [[וינה]] ו[[הגירה|להגר]] ל[[ארצות הברית]] לאחר שקיבל אשרת כניסה אליה, הוא בחר להישאר שם ולגונן על הוריו, בתוקף תפקידו כראש המחלקה ל[[נוירולוגיה]] ב[[בית חולים|בית החולים]] היהודי. בספרו "השאיפה למשמעות"{{הערה|עמ' 72.}} הוא מספר שלאחר היסוסים רבים מה שחיזק אותו לקבל את ההחלטה הרת הגורל לא להותיר את הוריו מאחוריו, היה שבר שיש של [[עשרת הדיברות]], שאביו מצא בבוקר בו קיבל את אשרת הכניסה, במקומו של [[בית הכנסת]] שנשרף, שבו חרוטה האות המסמלת את הדיבר של [[כיבוד אב ואם|כיבוד הורים]].

 

 

פראנקל שרד את השואה, אך כמעט כל משפחתו, פרט לאחותו, הושמדה. סבלו במחנות הריכוז וההשמדה העצים את תפיסתו המוקדמת שהתפתחה כבר בגיל הנעורים, כי כל אחד זקוק ליעד מרכזי בחיים, מציאת משמעות לחייו, כדי להתגבר על טראומות ומצבים קשים. בספרו המפורסם ביותר "'''האדם מחפש משמעות'''" מספר פראנקל כי כדי לשמור על [[שפיות]]ו האישית בתנאים הקשים, היה צועד לעתים מחוץ למרפאתו ונותן הרצאה לקהל דמיוני על "החוויות הפסיכותרפיות במחנות ריכוז". כדי להמחיש שהמתיחות שבין שאיפה להגשמה חיובית, סיפר כי מה שהחזיק אותו בחיים במחנה הריכוז ועזר לו להתגבר אף על מחלת הטיפוס, היה הרצון העז לשחזר ולפרסם כתב יד של ספרו "הרופא והנפש: מבוא ללוגותרפיה" שאבד באושוויץ{{הערה|'''האדם מחפש משמעות''', עמ' 127.}}. לטענתו בני האדם הם חופשיים בבסיסם, ועל אף שהנאצים יכלו לשלוט בגופו, הם לא יכלו לשלוט בנפשו, שאת החופש שלה לא יכלו לשלול ממנו.