מטרד ליחיד – הבדלי גרסאות

בניגוד לדעה במספר פסקי-דין מקומיים (לדוגמה ע"א 44/76 אתא חברה לטקסטיל בע"מ נ' שוורץ) נראה שאחריות בגין מטרד ליחיד אינה יכולה לקום בלי נזק, כפי שהוגדר בס' 2 לפקודת הנזיקין. נזק זה יכול להתבטא בין השאר בנזק פיסי למקרקעין או אי נוחות (ובכללה [[נזק גוף]]), ולפי דעת קרצ'מר לא מן הנמנע שהנזק יהיה חד-פעמי. מנגד, דעת פרופ' טדסקי היא שמטרד ליחיד היא פעולת נזק המשכית. הסעיף נוקט לשון עמומה בביטוי "הפרעה של ממש", אולם מן הדין הוא שהפרעה הינההיא תוצאת פועלו של פלוני כלפי אדם אחר, ואיננה קלת ערך (ואינה מהווה חלק אינטגראלי של החיים בחברה). נובע מכך שהפרעה נמדדת בקיומה, מידתה ועצמתה תוך זיקה לאדם האחר. ככלל, לסוג ההפרעה ישנה חשיבות (אך זהו אינו שיקול יחיד) – ביהמ"ש נכון היה להכיר בשלל מקרים ברעש (לדוגמה הלכת קליין), הפצת ריחות (ע"א 302/63 רייס נ' קופף) והסתרת [[חלון ראווה]] (ת"א 395/72 נכסי משפחת בלקינד בע"מ נ' החברה הכללית להספקה) כהפרעות להנאה סבירה ממקרקעין המקימות עקרונית זכות תביעה – אך טרם נטה להכיר בפגיעה במראה הנוף (ע"א 17/62 לטוביצקי נ' לפלר ) או [[פגיעה בפרטיות]] (ע"א ב"ש 35/73 שוורץ נ' נחום).

עצם העובדה שהמטרד היה קיים לפני שהתובע תפס או רכש את המקרקעין, יכולה להיות שיקול רלוונטי בבחינת שאלת הסבירות – אך כשלעצמה אין בה הגנה מפני מטרד (כפי שנקבע בס' 46 לפקודת הנזיקין). הרעיון העומד מאחורי הלכה זו היא שאין להתיר לאדם המגיע ראשון לאזור מסוים לקבוע או להגביל את ההנאות והשימושים שיוכלו לעשות במשאבי המקרקעין הבאים אחריו. זאת, מכיוון שמשאבי הקרקע בעולם הינםהם מוגבלים. הלכה זו באה לידי ביטוי בפרשת עזרי נ' קליין, כאשר ביהמ"ש (הן השופט ויתקון והן השופט ברנזון) הכריע כי הפעלת שלוש משמרות בבית מלאכה הינןהן מטרד, אך לו היה מדובר בתופעה הנמשכת שנים רבות אז ייתכן והיה מחליט אחרת. מכיוון שלא היה זה המצב (הופר הסטטוס קוו על ידי הוספת המשמרות), ניתן צו מניעה נגד הנתבעים (בית המלאכה).