טומאה וטהרה – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ ←דרכי ההיטמאות: קישורים פנימיים |
|||
שורה 36:
===הטומאה כרעיון סמלי===
גישה שנייה סוברת, שאין צורך להניח את דבר קיומה הממשי של רוח טומאה, ועניין הטומאה הוא ריחוק, לרוב כ[[סמל|ביטוי סמלי]] של רעיון כלשהו. כך סבר ה[[רמב"ם]], שהטומאה איננה [[ישות]] רוחנית מציאותית, אלא הגדרה הלכתית גרידא, וכפי שכתב בסיום "ספר טהרה" בחיבורו הגדול [[משנה תורה]]: {{ציטוטון|דבר ברור וגלוי שהטומאות והטהרות גזירות הכתוב הן, ואינן מדברים שדעתו של אדם מכרעת אותן, והרי הן מכלל החוקים. וכן הטבילה מן הטומאות - מכלל החוקים היא, '''שאין הטומאה טיט או צואה שתעבור במים''', אלא גזירת הכתוב היא... כיוון שטבל - טהור, '''ואף על פי שלא נתחדש בגופו דבר'''.|{{רמב"ם|טהרה|מקואות|יא|יב}}}}
ב[[ספרות חז"ל]] קיים מקור קדום לתפיסה עקרונית זו על מהות הטומאה, בשמו של [[רבן יוחנן בן זכאי]]:
שורה 76 ⟵ 75:
את החולין מותר לאכול בטומאה, אך את שאר מיני המזון חובה לאכול בטהרה (לשם כך יש להקפיד גם על טהרתו של האדם האוכל וגם על טהרת המזון עצמו). היו אנשים שהקפידו לאכול גם את החולין בטהרה, במידת האפשר (בלשון חז"ל: "[[חולין על טהרת הקודש|אוכל חולין בטהרה]]", וראו להלן). גם מי שנוהג כך, רשאי לשמור את המזון שנטמא לימים שבהם האדם עצמו יהיה טמא, ולא תהיה לו ברירה אלא לאכול אוכל טמא{{הערה|{{בבלי|גיטין|נד|א}}: "מידי דחזי ליה בימי טומאתו".}}.
מי שהיה טמא, וטבל במקווה - נטהר, אבל עדיין קיימת בו טומאה מסוימת עד סוף היום (אדם זה נקרא '''[[טבול יום]]'''). במצב זה של טומאה קלה, רשאי הוא לאכול מעשר שני, אך לא תרומה. בסוף היום - יהיה מותר לו גם לאכול תרומה. לגבי רוב הטמאים, סוף היום משלים לגמרי את טהרתם, והם רשאים גם לאכול קודש, אבל ישנם כמה מן הטמאים ([[זב (טמא)|זב]], [[זבה]], [[טומאת יולדת|יולדת]] ו[[נגעי אדם|מצורע]]. ראו להלן: [[טומאה וטהרה#הדברים המטמאים|הדברים המטמאים]]) שקבעה התורה שעליהם להביא קרבן להשלמת טהרתם. עד הבאת קורבנם הם מוגדרים כ'''[[מחוסר כיפורים]]''', ואסורים לאכול קרבן או להיכנס לבית המקדש.{{הערה|{{משנה|נגעים|יד|ג}}}}
התורה מחשיבה מאד את טהרת המקדש והקרבנות, ואדם שנכנס למקדש במזיד או אכל קדשים (=קרבנות) בהיותו טמא – חייב [[כרת]]. עוון זה נקרא ב[[לשון חז"ל]] "'''[[טומאת מקדש וקדשיו]]'''" (קודשיו = הקרבנות). מי שעבר על איסור זה בשוגג - מביא [[קורבן חטאת]].{{הערה|{{תנ"ך|ויקרא|ה|ב}} וברש"י.}} מלבד זאת, קבעה התורה שהציבור צריך להביא קרבנות חטאת בתאריכים קבועים, כדי לכפר על טומאות שהתרחשו במקדש.
שורה 98 ⟵ 97:
==הדברים המטמאים==
[[קובץ:טבילת כלים במקווה.jpg|שמאל|ממוזער|150px|טבילת כלים במקווה]]
מקורות הטומאה מתחלקים לארבעה סוגים עיקריים: אדם או בעלי חיים שמתו, טומאות היוצאות מגוף האדם, [[צרעת]], ו[[קורבן חטאת|חטאות]]. דברים אחרים שנטמאים ממקורות הטומאה הללו (כמו כלים, או אוכל, ראו להלן: [[טומאה וטהרה#הדברים הנטמאים|הדברים הנטמאים]]) הופכים גם הם לדברים מטמאים, אם כי ברמת טומאה נמוכה יותר (ראו להלן: [[טומאה וטהרה#דירוג הטומאות|דירוג הטומאות]]).
מבחינת חומרת הטומאה, הדברים הטמאים ומטמאים מתחלקים לשני סוגים עיקריים: '[[אב הטומאה]] (במובן של מקור טומאה, שעשוי להוליד טומאות נוספות) ו[[ולד הטומאה]], או '''ראשון לטומאה''', שנוצר ממגע ב"אב הטומאה". ההבדל המרכזי ביניהם הוא, שדבר טמא ברמה חמורה של [[אב הטומאה]] מסוגל לטמא גם אדם וכלים הנוגעים בו, ואילו [[ולד הטומאה]] מטמא באופן עקרוני רק אוכל ומשקה שנוגעים בו, אך לא אדם וכלים.
שורה 105 ⟵ 104:
התורה פירטה דברים רבים הגורמים לטומאה. רובם טמאים "טומאת ערב" - ניתן לטבול במקווה מיד באותו יום ולהיטהר לחלוטין בסוף היום, אך חלקן טומאות ממושכות יותר:
* '''[[טומאת מת]]''' - אדם שמת מטמא את כל הנוגע בו או נושא (מרים או מזיז) אותו, בין אם המת היה איש או אישה, גוי או יהודי, ואפילו עובר (שהריונו נמשך לפחות ארבעים יום). מלבד אדם, טומאת מת מטמאה אוכלין, משקין וכלים. קיים אופן נוסף בו המת מטמא את השוהים בקרבתו, והוא [[טומאת אהל]] - כאשר האדם נמצא עם המת תחת אותה קורת גג, המת נמצא באוויר שמעל האדם או האדם נמצא באוויר שמעל למת (ראו להלן: [[טומאה וטהרה#דרכי ההיטמאות|דרכי ההיטמאות]]). גם קברו של המת מטמא את הנוגע בו או מאהיל עליו, גם אם לא האהיל מעל גופת המת שבתוכו. כל הטומאות הללו נמשכות שבעה ימים מיום ההיטמאות עצמה ("טומאת שבעה"), ובמהלך שבעת הימים מזים על הטמא מ[[אפר פרה אדומה]], ביום השלישי לספירה וביום השביעי. אדם וכלים שנטמאו ממת נקראים "טמא מת", ונעשים בעצמם "אב הטומאה", המטמא אדם, כלים ואוכלין.
* '''[[טומאת נבלה]]''' - בשר חיה ובהמה שמתה ללא [[שחיטה]] כהלכתה מטמא את מי שנוגע בו או נושא אותו טומאת ערב - טומאה ליום אחד, אבל לא מטמא טומאת אוהל, כגון מי שנמצא איתו באותו אהל. דין מיוחד קיים ב[[טומאת נבלת עוף טהור|נבלת עוף טהור]] המטמא רק את מי שאוכל אותו.
שורה 137 ⟵ 136:
==הדברים הנטמאים==
היכולת הפוטנציאלית של אדם או חפץ מסוים להיטמא, אם וכאשר יווצר מגע בינו לבין גורם מטמא, נקראת '''קבלת טומאה'''{{הערה|1=דוגמה ב{{משנה|סוכה|א|ד}} ומשנה יא.}}, כלומר: '''ראוי''' לקבל טומאה, עוד בטרם נטמא בפועל. לעומת זאת, דבר ש'''אינו מקבל טומאה''' הוא דבר שגם אם יגע בגורם מטמא - ישאר טהור. הדברים המקבלים טומאה הופכים, לאחר קבלת הטומאה, למטמאים אחרים, אם כי, ברמת טומאה נמוכה יותר מזו שקיבלו (ראו להלן: [[טומאה וטהרה#דרגות הטומאה|דרגות הטומאה]]). במאכלים קיים הבדל בין קבלת הטומאה לבין היכולת לטמא: אוכל מקבל טומאה בכל שיעור שהוא, אבל מטמא אחרים רק אם יש בו שיעור [[כביצה]].{{הערה|{{משנה|טהרות|ב|א}}; {{בבלי|פסחים|לג|ב}} ורש"י שם ד"ה "בכביצה נמי", וכן תוספות ד"ה "לאימת".}}
הדברים המקבלים טומאה מתחלקים לארבעה סוגים:
* '''טומאת אדם''' - האישים המקבלים טומאה מן התורה הם יהודים בלבד (אף שלאחר מותם גם גופה של [[גוי]] מטמאה בטומאת מת), בין איש ובין אשה, ובכל גיל שהוא{{הערה|{{משנה|נידה|ה|ג}}}}. אדם שנטמא - יכול להיטהר מטומאתו (ראו להלן: [[טומאה וטהרה#דרכי ההיטהרות מטומאה|דרכי ההיטהרות מטומאה]]), אלא שאם הטומאה נובעת ממחלה מסוימת (זיבה, או צרעת, ראו לעיל: [[טומאה וטהרה#הדברים המטמאים|הדברים המטמאים]]) - עליו להתרפא תחילה ממחלתו, ורק אז יוכל להיטהר.
*'''[[טומאת כלים]]''' - הכלים המקבלים טומאה מן התורה הם העשויים משבעה סוגי חומרים שפירטה התורה: כלי עץ, בגדים, כלי עור, שק, כלי חרס, מתכות, וכלים העשויים מעצמות. חכמים קבעו שגם כלי [[זכוכית]] מקבלים טומאה. חפצים הקבועים בקרקע (דלתות, ברזים, רהיטי עץ גדולים) - אינם מקבלים טומאה. כל החומרים הללו מקבלים טומאה רק אם הם כלי קיבול (שניתן לתת בתוכם נוזלים, למשל, ולא ישפכו), פרט למתכת, שמקבלת טומאה גם אם היא כלי שטוח ("פשוטי כלי מתכת"). בכלי חרס יש כמה דינים ייחודיים: א. הוא לא מקבל טומאה במגע של דבר טמא בצד החיצוני של הכלי ("מגבו") אלא רק מתוכו, ולכן כאשר הוא אטום ("מוקף צמיד פתיל") הוא לא נטמא בהיותו באוהל המת, ואף מגן על מה שבתוכו מלהיטמא. ב. הוא נטמא מאווירו - כאשר דבר טמא נכנס לחלל הכלי, ואפילו לא נגע בכלום, הכלי נטמא. ג. כלי חרס לעולם איננו נעשה "אב הטומאה", גם אם הוא נטמא ממת, אלא נעשה "ראשון לטומאה". [[חומרא]] נוספת היא שלאחר שכלי חרס נטמא - אי אפשר לטהר אותו, והוא חסר תקנה עד שישבר ויטהר.
* '''[[טומאת אוכלין]]''' - המאכלים המקבלים טומאה הם כל סוגי המזון, ובתנאי שהורטבו אי פעם לאחר שנקטפו מהעץ או השדה. הרטבה זו נקראת [[הכשר לטומאה]], מפני שהיא מכשירה ומאפשרת לאוכל להיטמא. לאחר ההכשר, גם אם הנוזל שהרטיב את המזון כבר התייבש - האוכל יקבל טומאה מכל גורם מטמא שיגע בו. המאכלים מתחלקים, מבחינת דרגת קדושתם הנוגעת להלכות הטומאה והטהרה, לארבעה סוגים, מן הקל אל החמור והמקודש: "חוּלִין" (אוכל רגיל), "[[מעשר שני]]", "[[תרומות ומעשרות#תרומה|תרומה]]", שניתנת לכהן ו"קודש" (בשר ה[[קורבן|קרבנות]]). ככל שהאוכל קדוש יותר - כך הוא "רגיש" יותר לטומאה, ונטמא גם מטומאה בדרגות נמוכות יותר - ראו על כך [[#דרגות הטומאה|להלן]].
שורה 152 ⟵ 151:
* '''[[טומאת מגע]]''' - נגיעה פיזית של הדבר הנטמא בדבר המטמא. זוהי הדרך הפשוטה ביותר להיטמא, הקיימת ברוב ככל אבות הטומאות ובכל מיני הנטמאים.
* '''[[טומאת משא]]''' - הרמת החפץ הטמא או הזזתו מטמאת את האדם שהרים או הזיז אותו, גם אם לא נגע בו. דרך זו להעברת הטומאה קיימת רק באדם, ורק באבות הטומאות החמורים, כמו מת, נבלת חיה ובהמה, ואבות הטומאות שטומאתם יוצאת מגופם, אבל לא באבות הטומאות הקלים, כמו נבלת שרץ.
* '''טומאת היסט''' - הזזת הדבר הטהור על ידי האדם הטמא או אדם טהור המזיז את הטמא גם ללא קשר ישיר ביניהם, כגון בשני כפות של [[מאזניים]] או ב[[נדנדה תלויה|נדנדה]]{{הערה|{{משנה|זבים|ג|א}}}}. טומאה זו קיימת רק ב[[זב (טמא)|זב]] והטמאים הדומים לו: נידה זבה ויולדת,{{הערה|{{בבלי|שבת|פג|ב}}}} ויש אומרים שגם המצורע.{{הערה|1=ראו {{בבלי|פסחים|סז|ב}} ובתוספות ד"ה שכן}}
* '''[[טומאת אוהל|אוהל המת]]''' - כולל שלושה אופנים אפשריים: נוכחות האדם או החפץ הנטמא באאויר שמעל המת המטמא; נוכחות המת באוויר מעל הדבר הנטמא; נוכחות המטמא והנטמא תחת אותה קורת גג. היטמאות בדרך זו אפשרית רק בטומאת מת, ואילו שאר אבות הטומאות אינם מטמאים באוהל.
* '''[[טומאת מדרס|מושב ומשכב הזב]]''' - הישענות של אדם טמא על רהיט המיועד לכך מטמאת את הרהיט גם ללא נגיעה בו.{{הערה|{{משנה|זבים|ב|ד}}}} דין זה קיים רק בזב והדומים לו.{{הערה|{{משנה|זבים|ד|ו}}}}
* '''אכילת [[טומאת נבלת עוף טהור|נבלת עוף טהור]]''' - אדם טהור האוכל מנבלת העוף הטהור - נטמא. דין זה אינו קיים בשאר הדברים המטמאים, אם כי, בדרך כלל אדם שאוכל דבר גם נוגע בו, בידיו או בשפתיו ולשונו, וכך הוא נטמא במגע.
* '''עיסוק''' - יש מצוות שמטמאות את האדם העוסק בקיומם: המשלח את ה[[שעיר לעזאזל (מצווה)|שעיר לעזאזל]], המוציא מהר הבית והשורף את החטאות הפנימיות, והשורף את [[פרה אדומה|הפרה האדומה]] או האוסף את אפרה.
* '''
בכל אלה, אין כל הבדל בשאלה האם הקשר בין הנטמא למטמא היה בכוונה או לא, והאם קשר זה היה יזום על ידי הגורם המטמא או על ידי הנטמא.{{הערה|1=כפי שנאמר בתורה על הנזיר: "וכי ימות מת עליו '''בפתע פתאום''' - וטימא ראש נזרו" {{תנ"ך|במדבר|ו|ט}}.}}
שורה 168 ⟵ 167:
אלו הן דרגות הטומאה, מן החמור אל הקל:{{הערה|{{משנה|טהרות|ב|ב}}-ד'; {{משנה|חגיגה|ג|ב|ללא=שם}}}}
* '''[[אבי אבות הטומאה]]''' - המת נקרא כך, משום שגם אלה הנטמאים ממנו הם "אב הטומאה" המטמא אדם וכלים. הכינוי הזה מופיע לראשונה בדברי רש"י,{{הערה|כגון בפירושו ל{{תנ"ך|במדבר|יט|כב}}}} ואינו מופיע בדברי חז"ל. לעתים, כלי הנטמא מן המת יכול להפוך אפילו ל"אבי אבות הטומאה" ולטמא אדם וכלים הנוגעים בו ולעשותם "אב הטומאה" (דין זה נקרא "חרב הרי הוא כחלל").
* '''[[אב הטומאה]]''' - כך נקראים המקורות לטומאה (פורטו לעיל: [[טומאה וטהרה#הדברים המטמאים|הדברים המטמאים]]), כמו [[טומאת שרץ|שרץ]] ו[[טומאת נבלה|נבלת בהמה]], וכן אלו הנטמאים מן המת.{{הערה|{{משנה|כלים|א|א}}}} הם מטמאים אדם וכלים, ועושים אותם ל"ראשון לטומאה".
* '''[[ראשון לטומאה]]''' - הנטמא מאב הטומאה, כמו אדם או [[טומאת כלים|כלי]] או [[טומאת אוכלין|אוכל]] שנגעו בשרץ. ראשון לטומאה הנוגע באדם או כלי - אינו מטמא אותו, ואם נגע באוכל - נעשה האוכל "שני לטומאה".
* '''[[שני לטומאה]]''' - הנטמא מראשון לטומאה. מן התורה טומאה זו קיימת רק באוכל ומשקה ואילו אדם או כלי אינם מקבלים טומאה מראשון לטומאה שנוגע בהם.
שורה 179 ⟵ 178:
'''[[טומאת ידיים]]''' - מהתורה אין מצב בו נטמא רק חלק מגופו של האדם. חכמים גזרו במקרים מסוימים טומאה רק על ידיו של האדם - טומאת ידיים. גם כדי להיטהר מטומאה זו נדרשת רק נטילת או טבילת הידיים. הלכות טומאת ידיים ודרכי הטהרה ממנה מפורטים ב[[מסכת ידיים]].
'''כלי זכוכית''' - בתורה הוזכרו מיני כלים שונים המקבלים טומאה (חרס, עץ, מתכת, ועוד. ראו לעיל: [[טומאה וטהרה#הדברים הנטמאים|הדברים הנטמאים]]). מיני הכלים שלא הוזכרו בתורה, כמו כלי אבן, לא נטמאים. יוצאים מכלל זה כלי זכוכית, שעליהם גזרו חכמים שיקבלו טומאה.
'''[[טומאת כתבי הקודש]]''' - ספרי ה[[מקרא]], כשהם כתובים על קלף ובדיו, מטמאים את המזון או את הידיים שנגעו בהם. הסיבה לכך פרקטית לגמרי: היו אנשים שנהגו לאחסן את ה[[תרומות ומעשרות|תרומה]] שברשותם ליד כתבי הקודש (מתוך מחשבה שראוי לשמור דבר מקודש במחיצת כתבי הקודש), וכתוצאה מכך באו עכברים אל האוכל, ואגב כך הזיקו לספרים. מאחר שקבעו שיש בספרים טומאה - נמנעו מלהניח לידם את המזון, וכך נמנע הנזק לספרים.{{הערה|שם=הערה_ג|1={{בבלי|שבת|יד|א}}}} במשנה מסופר, שנושא זה היה עילה לוויכוח עם ה[[צדוקים]].{{הערה|{{משנה|ידים|ד|ו}}}}
'''[[טומאת משקין]]''' - מן התורה, משקה (מ"שבעת המשקים" שהוזכרו לעיל: הדברים הנטמאים: משקים) אינו יכול להיות "אב הטומאה", אלא אם נטמא מ"אב" - נעשה "ראשון", ואם נטמא מ"ראשון" - נעשה "שני לטומאה". משקה של חולין שנגע ב"שני לטומאה" - אינו נטמא כלל (ראו לעיל: [[טומאה וטהרה#דירוג הטומאות|דירוג הטומאות]]). לפי זה יוצא, שמשקה אינו יכול לטמא כלי, שהרי כלי מקבל טומאה רק מ"אב הטומאה" (ראו לעיל: הדברים הנטמאים: כלים). חכמים החמירו בטומאת משקין, וקבעו שני דברים: א. כל משקה (אפילו של חולין) שנגע בו ראשון או אפילו שני לטומאה - נטמא, ונעשה "ראשון לטומאה" (בניגוד למקובל, שגורם מטמא יוצר טומאה ברמה נמוכה ממנו). ב. משקה טמא שנגע בכלי - מטמא אותו. הסיבה ל[[חומרא]] זו: קיימים נוזלים מסוימים שהם "אב הטומאה", והם ההפרשות מזב וכיוצא בו, ונוזלים אלה מטמאים כלים מן התורה. כדי שאנשים לא יטעו להקל בנוזלים אלה, החמירו חכמים על כל מיני הנוזלים, ונתנו להם מעין מעמד של "אב הטומאה", המטמא כלים.{{הערה|{{משנה|פרה|ח|ז}}; {{משנה|זבים|ה|יב|ללא=שם}}; {{בבלי|שבת|יד|ב}}; {{רמב"ם||שאר אבות הטומאות|ז|א}}-ב'.}}
'''האוכל ושותה מאכלים טמאים''' - מכיוון ש[[טומאת אוכלין|אוכל]] ומשקה אינם נעשים "אב הטומאה", מן התורה אין הם מטמאים אדם. חכמים החמירו, שהאוכל או שותה דברים טמאים (דבר מותר כשלעצמו, כפי שהתבאר) נעשה בכך טמא טומאה קלה, במדרגת "שני לטומאה", והוא אסור לאכול תרומה או לנגוע בה עד שיטבול במקווה.{{הערה|{{משנה|זבים|ה|יב}}}} הסיבה לכך: החשש שאדם שאוכל תרומה יאכלנה תוך כדי אכילת חולין טמאים, ואפשר שחלקי המזון יגעו זה בזה בתוך פיו והתרומה תיטמא.{{הערה|שם=הערה_ג}}
[[קובץ:מים שאובים (1).JPG|שמאל|ממוזער|250px|מים האסופים תוך הכלי נחשבים כ'''מים שאובים''']]
'''הרוחץ ב[[מים שאובים]]''' - מי שטובל את רוב גופו במים שאובים (הפסולים ל[[מקווה]]), או שופך על רוב גופו מים (בכמות של שלושה [[לוג (יחידת מידה)|לוגים]], ליטר אחד בערך) - נטמא טומאה קלה, במדרגת "[[שני לטומאה]]", ואסור לו לאכול תרומה או לנגוע בה, עד שיטבול במקווה כשר. הסיבה לכך: כדי שאנשים לא יחשבו שרחיצה במים
על פי התלמוד, ארבע הגזירות האחרונות הם חלק מקבוצת הלכות מיוחדת המכונה [[שמונה עשר דבר]], שמונה עשרה גזירות שנקבעו במעמד מיוחד של בית שמאי ובית הלל.{{הערה|{{בבלי|שבת|יג|ב}}}}
שורה 196 ⟵ 195:
בגלל מורכבות הנושאים והקשרים הפנימיים ביניהם, נציין כמה דוגמאות שכיחות כיצד מתיישמות ההלכות הנ"ל בפועל:
א. אדם טהור הולך ברחוב ונעלו פוגעת בעכבר מת. העכבר הוא "אב הטומאה", ומטמא את הנעל שנגעה בו והופך אותה ל"ראשון לטומאה". האדם נשאר טהור, כי גם אם הזיז את העכבר - הרי שרץ אינו מטמא במשא, אלא רק בנגיעה בו. גם הנעל הטמאה איננה מטמאת את האדם הנוגע בה, כי אדם מקבל טומאה רק מ"אב הטומאה", והנעל, כאמור, היא רק "ראשון". אילו היה זה חתול מת - האדם היה נטמא, כי הזזה קלה של נבלת החתול נחשבת כ"משא". מאידך, אם הייתה זו צפרדע - גם הנעל הייתה טהורה, כי בשרצים הקטנים טימאה התורה רק שמונה מינים מסוימים (לעיל: [[טומאה וטהרה#הדברים המטמאים|הדברים המטמאים]]).
ב. סיפור שמופיע בתלמוד:{{הערה|{{בבלי|יומא|מז|א|ללא=שם}}}} פעם נאלץ ה[[כהן הגדול]] לצאת מ[[בית המקדש]] בעיצומה של [[עבודת יום הכיפורים]], כדי לשוחח עם "הגמון אחד", שאינו יהודי. במהלך השיחה ניתז רוק מפיו של ההגמון על בגדי הכהן הגדול, ולכן מינו לאלתר כהן גדול אחר, שימשיך להקריב את קרבנות יום הכיפורים. הסיבה: גוי נחשב כזב (מדרבנן), והרוק שלו הוא אב הטומאה. הבגד שעליו ניתז הרוק נטמא באופן ישיר ממגעו של הרוק, אבל גם הכהן הגדול עצמו נטמא, על אף שהרוק לא נגע בו, כי הוא '''נשא''' את הרוק. גם אם הכהן הגדול יטבול מיד - לא יטהר לגמרי עד שקיעת החמה (ראו להלן: [[טומאה וטהרה#דרכי היטהרות|דרכי היטהרות]]), ולכן לא היה מנוס מלהחליפו.
ג. אשה [[נידה]] יושבת על כיסא, ואחר כך קמה ובעלה ישב עליו. הכיסא הוא "אב הטומאה", כדין "משכב ומושב" (לעיל: [[טומאה וטהרה#דרכי הטומאה|דרכי הטומאה]]: משכב ומושב הזב). הבעל נטמא בישיבתו על הכיסא, אפילו אם גופו לא נגע בכיסא, וגם בגדי הבעל נטמאו, אפילו אם לא נגעו בכיסא, כדין היושב על משכב, שנטמא הוא וכל כלי שיגע בו באותה שעה (ראו לעיל: [[טומאה וטהרה#דרכי היטמאות|דרכי היטמאות]]: טומאה בחיבורין).
ד. שרץ נפל לתוך כלי חרס, ובו מאה תפוחים, והשרץ נגע באחד התפוחים ולא נגע בדפנות הכלי - כל התפוחים טמאים, בדרגת "שני לטומאה". הסיבה: השרץ הוא אב הטומאה, וכלי חרס מיטמא בכניסת טומאה לחללו ("אויר כלי חרס") ונעשה "ראשון לטומאה", והכלי גם מטמא את כל האוכל שבתוכו, גם אם לא נגע בדפנותיו. אילו היה זה כלי מתכת או עץ - הכלי היה טהור, ורוב התפוחים היו טהורים. רק התפוחים שנגעו פיזית בשרץ היו "ראשון לטומאה", והתפוחים שנוגעים בהם היו "שני לטומאה", ובזאת הייתה מסתיימת שרשרת הטומאה (אלא אם כן מדובר בתפוחים של תרומה, בהם השרשרת מתארכת עוד שלב. ראו לעיל: [[טומאה וטהרה#דירוג הטומאות|דירוג הטומאות]]). אם התפוחים לא נשטפו מעולם - הם טהורים, כי לא הוכשרו לקבל טומאה (ראו לעיל: [[טומאה וטהרה#הדברים הנטמאים|הדברים הנטמאים]]: מאכלים).
ה. אדם טהור שלא הקפיד לשמור את ידיו מלנגוע בדברים טמאים, ונגע בתפוח של חולין - התפוח טהור, מפני שידים אלו, שלא נשמרו לגמרי, נחשבות כ"שני לטומאה", וטומאה קלה בדרגה זו איננה מטמאת אוכל של חולין. ברם, אם התפוח היה רטוב בשעת הנגיעה בו - התפוח נטמא, ואם היו ערימת תפוחים רטובים - כולם טמאים, כי הידיים ה"שניות לטומאה" מטמאות משקה, והמשקה נהיה "ראשון לטומאה" (ראו לעיל: [[טומאה וטהרה#הלכות טומאה נוספות שקבעו חכמים|הלכות טומאה נוספות שקבעו חכמים]]: טומאת משקין), והמשקה שעל התפוח נטמא מידי האדם וטימא את התפוח ועשאו "שני", ותפוח זה טימא את המשקה שעל התפוח שלצידו ועשאו "ראשון", ומשקה זה טימא את התפוח הבא ועשאו "שני", וחוזר חלילה.{{הערה|1=מקרה זהה ב{{משנה|טהרות|א|ז}}}}
==דרכי ההיטהרות מטומאה==
שורה 250 ⟵ 249:
לטהרה מטומאת מת השתמשו ישראל באפר [[פרה אדומה]] שלקחו עמם למשמרת בבבל,{{הערה|1=תוספתא מסכת פרה פרק ג הלכה ה, ושם מחלוקת בדבר.}} ומלבד זאת נעשו בימי הבית השני שמונה פרות אדומות, הראשונה שבהן בפיקוחו של [[עזרא הסופר]].{{הערה|{{משנה|פרה|ג|ה}}}}
ברבות השנים, הקושי בקיומן של הלכות טומאה וטהרה יצר הבדלי מעמדות בין ה'''חברים''' לבין '''עמי הארץ''': ה"חברים" הקפידו על קיום הלכות הטהרה במלואן, ואף חלקם השתדלו לאכול את מזונם הרגיל ("חולין") בטהרה, בעוד עמי הארץ שמרו על דברים בסיסיים בלבד. הדבר גרם לכך שהחברים נאלצו שלא לנגוע בבגדיו של עם הארץ, מחשש שנטמאו כ"משכב ומושב" (ראו לעיל: [[טומאה וטהרה#דרכי ההיטמאות|דרכי ההיטמאות]]: משכב ומושב הזב),{{הערה|{{משנה|דמאי|ב|ג}}; {{משנה|חגיגה|ב|ז|ללא=שם}}; {{בבלי|בכורות|ל|ב}}}}, והיו מהלכים בצידי הרחוב, כדי שלא להתחכך בעוברים ושבים.{{הערה|{{משנה|שקלים|ח|א}}}} ריחוק זה היה בין הגורמים לשנאה כלפי ה"חברים", שנחשדו בהתנשאות.{{הערה|{{בבלי|פסחים|מט|ב}} ו[[תוספות]] ב{{בבלי|כתובות|סב|ב}} ד"ה "דהוה צניע".}} על חומרת הטומאה שיוחסה לעמי הארץ חלוקות הדעות,{{הערה|1=ראו דעות שונות בפירוש רבנו [[שמשון משאנץ]] ל{{משנה|טהרות|ז|ה}}, ובתוספות רי"ד ב{{בבלי|נדה|לג|ב}}.}} וככל הנראה לא החמירו להחשיבם כ"אב הטומאה" המטמא אדם במגעו.{{הערה|1=ב{{משנה|טהרות|י|ג}} נאמר, שאדם השוכר פועלים עמי הארץ לצורך מלאכה הדורשת טהרה (כגון בציר ענבים) מבקש מהם לטבול במקווה ולהיטהר. מכאן שעמי הארץ לא נחשבו כזבים, שצריכים מים חיים, ואף לא כטמאי מתים, הטעונים הזאה, והטומאה שיוחסה להם היא כזו שניתן להיטהר ממנה בו ביום.}}
בזמן ה[[עליה לרגל]] הקלו חכמים להחשיב את עמי הארץ כטהורים, הן משום שעמי הארץ אכן השתדלו יותר להיטהר לקראת העלייה למקדש,{{הערה|{{רמב"ם||מטמאי משכב ומושב|יא|ט}}}} והן כדי לשמור על אחדות האומה, "'''כדי שלא יהא כל אחד ואחד הולך ובונה [[במות|במה]] לעצמו, ושורף [[פרה אדומה]] לעצמו'''".{{הערה|{{בבלי|חגיגה|כב|א}}, כנימוק לנאמנותם של עמי הארץ על טהרת הקורבנות בכל ימות השנה.}} כמליצה אמרו חז"ל: "ירושלים הבנויה, כעיר שחוברה לה יחדיו - עיר שהיא עושה כל ישראל חברים", כלומר, מחשיבה את כולם כמעמד של "חברים".{{הערה|{{ירושלמי|חגיגה|ג|ו}}}} מכל מקום, לאחר הרגל היו הכהנים מטהרים את כל כלי המקדש, מחשש שנטמאו במהלך החג.{{הערה|{{משנה|חגיגה|ג|ז}}-ח'}} ה[[צדוקים]] לגלגו על כך, כמסופר בתלמוד הירושלמי: "פעם אחת הטבילו את המנורה. אמרו צדוקים: ראו פרושים מטבילין גלגל חמה!".{{הערה|{{ירושלמי|חגיגה|ג|ח}}}}
שורה 261 ⟵ 260:
===אחרי חורבן הבית השני===
לאחר חורבן [[בית המקדש]] (70 לספירה) וביטול עבודת ה[[קורבן (יהדות)|קרבנות]], פחתה בהדרגה השמירה על הלכות הטהרה. אמנם עדיין היה צורך להיטהר לצורך קיום מצוות התרומות והמעשרות (ראו לעיל: [[טומאה וטהרה#חובת הטהרה|חובת הטהרה]]), אבל בהדרגה הידלדל מאגר אפר ה[[פרה אדומה|פרה האדומה]], ובהיעדר מקדש - לא ניתן היה לעשות [[פרה אדומה]] נוספת. תהליך זה לא היה חד ומהיר, אלא התמשך כמאתיים שנה לפחות. בזמן ה[[תנאים]] שלאחר החורבן עדיין נשמרה הטהרה בקפדנות רבה, ואף הוסיפו בה סייגים.{{הערה|{{בבלי|שבת|טו|א}}}} במקורות מסופר על אישים מרכזיים ששמרו על הלכות הטהרה בביתם ואף עסקו בהוראה למעשה לזולתם, כמו [[רבן גמליאל]],{{הערה|{{משנה|ידים|ג|א}}; תוספתא כלים בבא מציעא פרק יא הלכה ב; תוספתא כלים בבא בתרא פרק ב הלכה ד; {{בבלי|נדה|ו|ב}}.}} [[רבן שמעון בן גמליאל הזקן]]{{הערה|1=תוספתא מסכת פרה פרק יב הלכה יב}} ורבי [[יהודה הנשיא]].{{הערה|{{בבלי|נדה|ו}}}}
גם בזמן ה[[אמוראים]] הננו מוצאים שמירת טהרה, אם כי הייתה כנראה נחלתם של יחידים בלבד: [[רבי אמי]] ו[[רבי אסי]], שהיו כהנים, היו אוכלים [[תרומות ומעשרות|תרומה]].{{הערה|{{בבלי|חולין|קו|ב}}}} בתלמוד הירושלמי נאמר, ש[[רבי חייא]] הורה ל[[רב (אמורא)|רב]], אחיינו: "אם אתה יכול לאכול במשך כל השנה חולין בטהרה - אכול, ואם לא, תהא אוכל שבעה ימים בשנה".{{הערה|{{ירושלמי|שבת|א|ג}}}} על פי הפרשנות המקובלת, הכוונה לשבעה ימי חול בין [[ראש השנה]] לבין [[יום הכיפורים]], מלבד הזהירות בטהרה בראש השנה ויום הכיפורים עצמם ({{טור|אורח חיים|תרג}}). ב"משך חכמה" לרבי [[מאיר שמחה מדווינסק]] ({{תנ"ך|ויקרא|כג|מב}}) סובר שהכוונה לשבעה [[יום טוב|ימים טובים]] בשנה. העדות המאוחרת ביותר על קיום הלכות הטהרה היא זו של האמורא [[עולא]] (המאה השלישית), המספר על כך שבזמנו עדיין "ה"חברים" (שומרי הטהרה, ראו לעיל) מטהרים בגליל",{{הערה|{{בבלי|נידה|ו|ב}}}} כנראה באמצעות אפר הפרה האדומה שנשמר בידי [[כהן|כהנים]] תושבי הגליל.{{הערה|1=למקורות רבים ודיון נרחב על קיום הלכות הטהרה לאחר החורבן ראו שו"ת ה[[ישעיה דטראני|רי"ד]] סימן כה.}}
שורה 280 ⟵ 279:
השלכה צדדית מהלכות נידה נוגעת להלכות כלים המקבלים טומאה. על פי הדין, אשה שמוצאת כתם החשוד כדם שיצא מגופה - נחשבת כנידה, בתנאים מסוימים, ובהם התנאי, שכתם זה יתגלה על דבר שמקבל טומאה. אם נמצא הכתם על דבר שאינו מקבל טומאה - האשה טהורה.{{הערה|{{שולחן ערוך|יורה דעה|קצ|י}}}} סביב זה דנו הפוסקים על אביזרי היגיינה וריהוט הקיימים בימינו, האם הם מקבלים טומאה.{{הערה|1=ראו "טהרת הבית" לרב [[עובדיה יוסף]], חלק א' עמ' תה-תט.}}
'''טומאת כהנים''' - כאמור (לעיל: [[טומאה וטהרה#חובת הטהרה|חובת הטהרה]]), התורה אסרה על [[כהן|הכהנים]] להיטמא למת. איסור זה אינו תלוי דווקא בהיותם עובדים בפועל בבית המקדש, ולכן הוא נוהג גם בימינו (גם כהן שכבר נטמא וטרם נטהר - אסור להיטמא שנית{{הערה|{{בבלי|נזיר|מב|ב}}}}). לכן, כהנים נמנעים מלהיכנס ל[[בית קברות]]. בעקבות זאת, מקובל לקבור כהנים בחלקה מיוחדת שמאפשרת גישה נוחה של בני המשפחה עד סמוך לקבר. כניסתם ל[[בית חולים|בתי חולים]] מעוררת בעיה, מפני שכיחות הנפטרים בהם, והפסיקה ההלכתית המקובלת היא שעל הכהנים להשתדל להימנע מכניסה לבית חולים שלא לצורך.{{הערה|1=ראו בספר 'טהרת הכהנים כהלכתה' מאת הרב חיים הלוי, בית שמש תשס"ב, פרק יד}} בבתי חולים שונים קיימים הסדרים מיוחדים או למתן התראה לכהנים על נוכחותו של מת, או לחציצה בפני הטומאה: אם יש מת בבניין, והכהן נמצא בחדר פנימי (שהמת לא אמור לעבור דרכו בהוצאתו אל מחוץ לבניין) שדלתו סגורה - הכהן לא נטמא; בכמה בתי חולים הותקנו במסדרונות דלתות כפולות, כדי לוודא שתמיד אחת מהן תהיה סגורה. שאלה מיוחדת התעוררה על טיסה של כהנים, בגלל מעבר המטוס מעל בתי קברות או בגלל הובלת נפטרים בתא המטען.{{הערה|1='טהרת הכהנים כהלכתה' הנ"ל, פרק יא}}
'''נטילת ידיים''' לסעודה - לפני אכילת לחם קיימת חובה [[נטילת ידיים|ליטול ידיים]], כלומר, לשפוך מים מכלי על כפות הידיים. הלכה זו במקורה נועדה ל[[כהן|כהנים]] האוכלים [[תרומות ומעשרות|תרומה]], והידים הטמאות מטמאות את התרומה, ולפיכך עליהם לטהר את הידיים לפני האכילה (ראו לעיל: הלכות שהוסיפו חכמים: טומאת ידיים). ההלכה הרחיבה את החיוב לכל יהודי האוכל לחם, גם אם אינו כהן, כדי לשמר ולהזכיר לכהנים את חובתם לגבי תרומה.{{הערה|{{בבלי|חולין|קו|א}}}}
| |||