ויקיפדיה

הקרב על הבליטה – הבדלי גרסאות

עיון אינטראקטיבי בהיסטוריה
→ העריכה הקודמתהעריכה הבאה ←
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
חזותיקוד ויקי
מ עיצוב, סקריפט החלפות (לעיתים), הסרת קישורים עודפים
שורה 16:
| ראש מדינה ראשון=
| מפקד ראשון=
* {{דגל|ארצות הברית}} [[דווייט אייזנהאואר]]
* {{דגל|ארצות הברית}} [[עומר ברדלי]]
**([[קבוצת הארמיות ה-12]])
* {{דגל|ארצות הברית}} [[קורטני הודג'ס]]
**([[הארמייה הראשונה של ארצות הברית|הארמייה הראשונה]])
* {{דגל|ארצות הברית}} [[ג'ורג' פטון]]
**([[הארמייה השלישית של ארצות הברית|הארמייה השלישית]])
*{{דגל|הממלכה המאוחדת}} [[ברנרד מונטגומרי]]
**([[קבוצת הארמיות ה-21]])
| כוח ראשון=
* '''שלב ראשון''': 83,000 איש, 242 טנקים, 182 משחיתי טנקים, 394 תותחים
* '''תגבורות''': 8 דיוויזיות שריון{{ביאור|בנוסף ל-3 בריגדות משוריינות בריטיות.}} {{ש}} 19 דיוויזיות חי"ר{{ביאור|לרבות 4 דיוויזיות מוטסות.}}
| צד ראשון-אבידות={{דגל|ארצות הברית}} 110-80 אלף נפגעים ושבויים, {{כ}}733 טנקים הושמדו{{ש}} {{דגל|הממלכה המאוחדת}} 1,400 נפגעים (200 הרוגים, 200 שבויים/נעדרים, 1000 פצועים)
שורה 32:
| ראש מדינה שני =
| מפקד שני=
* [[קובץ:Flag of Germany 1933.svg|25px|דגל גרמניה הנאצית]] [[וילהלם קייטל]]
* [[קובץ:Flag of Germany 1933.svg|25px|דגל גרמניה הנאצית]] [[גרד פון רונדשטט]]
* [[קובץ:Flag of Germany 1933.svg|25px|דגל גרמניה הנאצית]] [[ולטר מודל]]
** ([[קבוצת ארמיות B]])
שורה 39:
** ([[ארמיית הפאנצר השישית]])
* [[קובץ:Flag of Germany 1933.svg|25px|דגל גרמניה הנאצית]] [[האסו פון מנטויפל]]
**([[ארמיית הפאנצר החמישית]])
* [[קובץ:Flag of Germany 1933.svg|25px|דגל גרמניה הנאצית]] [[אריך ברנדנברגר]]
** ([[הארמייה השביעית (וורמאכט)|הארמייה השביעית]])
| כוח שני=
* '''שלב ראשון''': 200,000 איש ב-17 דיוויזיות, כ-700 טנקים{{ביאור|המספר כולל גם תותחי סער ומשחיתי טנקים.}}, 1,900 תותחים (ביום תחילת הקרב)
*'''תגבורות''': למעלה מ-100,000 איש ב-11 דיוויזיות, כ-700 טנקים{{הערה|Rickard, Nelson john. '''Advance and Destroy Patton as Commander in the Bulge''', The University Press of Kentucky 2011, עמ' 44-43}}
| צד שני-אבידות=103,900-68,000 נפגעים ושבויים, כ-700 טנקים ותותחי סער
שורה 49:
| מפה={{מפת מיקום מוויקינתונים|סטייה אנכית=7|סטייה אנכית נוספת=|כיוון כתב=|כיוון כתב נוסף=}}
|שם=קרב הארדנים}}
'''הקרב על הבליטה''' (ב[[אנגלית]]: '''Battle of the Bulge''', ב[[גרמנית]]: '''Ardennenoffensive''', "מתקפת הארדנים") הוא הכינוי שניתן למערכה צבאית בין צבא [[גרמניה הנאצית]] לבין צבאות [[בעלות הברית]] המערביות, שהתחוללה מאמצע דצמבר [[1944]] עד אמצע ינואר [[1945]] במסגרת [[החזית המערבית במלחמת העולם השנייה]], והסתיימה בניצחון בעלות הברית. בשלב הראשון של הקרב תקפו הכוחות הגרמניים את כוחות צבא [[ארצות הברית]] באזור יערות ה[[ארדנים]], במפגש הגבולות בין [[צרפת]], [[בלגיה]] ו[[לוקסמבורג]]. הקרב קיבל את שמו מה[[מבלט]] שיצרה החדירה הגרמנית בקו החזית האמריקני. הוא הביא לידי ביטוי את עוצמת הו[[ורמאכט]] הגרמני בשלבים המאוחרים של [[מלחמת העולם השנייה]], והיה המתקפה הגדולה האחרונה שהוא ערך ב[[החזיתבחזית המערבית במלחמת העולם השנייה|חזית המערבית]].
 
מטרת המתקפה הגרמנית, שקיבלה את שם הקוד מבצע "משמר הריין" (ב[[גרמנית]]: Wacht am Rhein), הייתה ליצור פרצה רחבה בחזית בעלות הברית בשטח [[לוקסמבורג]] ובלגיה, לתפוס את נמל [[אנטוורפן]] (שהיה בסיס אספקה חיוני לבעלות הברית), ולהשמיד את כוחות בעלות הברית בהולנד ובצפון בלגיה, שינותקו על ידי המתקפה הגרמנית. [[אדולף היטלר]] האמין כי הצלחה תגרום לקרע בתוך הקואליציה האנגלו-אמריקאית, ותאפשר לגרמניה להעביר לאחר מכן את כוחותיה ל[[החזית המזרחית במלחמת העולם השנייה|חזית המזרחית]] כדי לבלום את המשך התקדמות [[הצבא האדום]] מערבה.
 
המתקפה החלה ב-[[16 בדצמבר]], בהשתתפות כ-200,000 חיילים גרמנים מ[[ארמיית הפאנצר החמישית]], [[ארמיית הפאנצר השישית]] של האס אס, ו[[הארמייה השביעית (וורמאכט)|הארמייה השביעית]]. היא הצליחה להפתיע את הכוחות האמריקאיים החלשים יחסית באזור. עד ה-[[24 בדצמבר]] יצרה המתקפה הגרמנית בליטה עמוקה בחזית האמריקאית, שעומקה המרבי היה כ-100 ק"מ. כוחות החלוץ הגרמניים הגיעו עד מרחק קילומטרים ספורים מהנהר [[מז]], אך שם נבלמה התקדמותם. עד ה-[[26 בדצמבר]] איבדו הגרמנים את היוזמה, וכוחות בעלות הברית עברו למתקפת נגד. ב-[[7 בינואר]] [[1945]] הסכים היטלר לבסוף להפסיק את המבצע ולהסיג את כוחותיו מגזרת הארדנים, אך רק ב-[[25 בינואר]] השלימו הכוחות הגרמניים את נסיגתם לקווי ההתחלה שלהם.
 
להוציא את [[הפלישה לנורמנדי|המערכה על נורמנדי]], קרב הארדנים היה הקרב הגדול ומרובה-האבדות ביותר שניהל הצבא האמריקאי במהלך מלחמת העולם השנייה. בהיסטוריוגרפיה האמריקאית מקובל לראות בו את ה"קרב הבודד" (להבדיל מ[[מערכה (צבא)|מערכה]]) הגדול והעקוב-מדם ביותר בתולדותיו בכלל ובמלחמה זו בפרט. במהלך הקרב על הבליטה ספג הצבא האמריקאי, לפי הערכות שונות, בין 81,000 ל-108,000 נפגעים, שבויים ונעדרים. אולם הצבא הגרמני ספג אף הוא אבדות כבדות בכוח אדם ובציוד צבאי במהלך הקרב, ויכולתו להמשיך לנהל את המערכה הצבאית בחזית המערבית נפגעה קשות.
שורה 59:
==רקע==
===הרקע המבצעי בחזית המערבית===
[[קובץ:NormandySupply.jpg|300px|ממוזער|ספינות תובלה של בעלות הברית מורידות אספקה בחופי נורמנדי, לאחר הפלישה. התלות בנמלי נורמנדי יצרה בעיות לוגיסטיות לא פשוטות לכוחות הברית הנלחמים בצרפת.]]
{{ערך מורחב|החזית המערבית במלחמת העולם השנייה}}
לאחר פריצת כוחות בעלות-הברית מ[[נורמנדי]] בסוף יולי [[1944]] והתקדמותם המהירה, הם הצליחו לקראת אמצע אוגוסט לכתר ב[[קרב פאלז]] את השרידים של שתי ארמיות גרמניות – [[ארמיית הפאנצר החמישית]] והארמייה השביעית – שלחמו בנורמנדי (כ-100 אלף איש), באזור שכונה כיס פאלז. הגרמנים נלכדו בין הכוחות האמריקניים, שהתקדמו לכיוון צפון-מזרח, לבין הכוחות הבריטיים-קנדיים, שהתקדמו דרומה, וספגו כ-60 אלף אבדות במהלך חיסול הכיס. היחידות הגרמניות, שהצליחו להיחלץ מנורמנדי, איבדו את מרבית כלי הרכב המשוריינים שלהם, ולא יכלו להציב התנגדות רצינית להמשך ההתקדמות של בעלות הברית ב[[צרפת]].
 
עד ראשית ספטמבר [[1944]] שחררו צבאות בעלות הברית כמעט את כל שטח צרפת, חדרו ל[[בלגיה]], והגיעו סמוך לגבולות [[גרמניה]]. אולם ההתקדמות המהירה של כוחות בעלות הברית יצרה בעיות [[לוגיסטיקה|לוגיסטיות]] קשות, וגרמה למתיחת יתר של קווי האספקה שלהם. בראשית ספטמבר פעלו כוחות החלוץ של בעלות הברית בעומק של יותר מחמש מאות קילומטרים מבסיסי האספקה העיקריים שלהם, ה[[נמל]]ים המלאכותיים בחופי נורמנדי ונמל [[שרבור]]. אף על פי שנמל [[אנטוורפן]] נכבש בשלמותו על ידי כוחות החלוץ של [[קבוצת הארמיות ה-21]] כבר ב-[[4 בספטמבר]], לא ניתן היה להשתמש בו בטרם יסולקו הגרמנים מהאיים ששלטו על שפך נהר [[סכלדה]], שהוביל אליו. הפיקוד העליון של בעלות הברית נכשל בהבנת החשיבות של פתיחת הנמל לקבלת אספקה, ולא מיהר להפנות כוחות לטיהור שפך הסכלדה{{הערה|רוברטס, אנדרו. '''סערת מלחמה''', הוצאת [[כנרת זמורה ביתן]] – [[דביר (הוצאת ספרים)|דביר]], [[2011]]. עמ' 442}}. כתוצאה מכך נפתח נמל אנטוורפן לשימוש רק ב-[[28 בנובמבר]] 1944 ועדיין היה רחוק מניצול מלוא היכולות שלו. בנוסף לכך, ההפצצות הכבדות של מטוסי בעלות הברית לפני הפלישה לנורמנדי, החריבו כליל את רשת מסילות הברזל בצרפת, שכעת הייתה זקוקה לשיקום נרחב.
שורה 67:
תוכניתו של [[אייזנהאואר]], המפקד העליון של כוחות בעלות הברית במערב אירופה, הייתה להתקדם לתוך שטח גרמניה בחזית רחבה ובמספר מאמצים עיקריים, אולם הבעיות הלוגיסטיות, ובמיוחד המחסור ב[[דלק]], לא אפשרו לכוחותיו להמשיך בהתקדמותם המהירה לכל אורך החזית. [[ברנרד לו מונטגומרי|מונטגומרי]], מפקד [[קבוצת הארמיות ה-21]], לחץ על אייזנהאואר להתקדם אל לב גרמניה במאמץ עיקרי אחד, שיתמקד בחזית צרה, אותו תוביל קבוצת הארמיות שבפיקודו, דרך שטח [[הולנד]]. הוא דרש לעצור את התקדמות [[הארמייה השלישית של צבא ארצות הברית|הארמייה השלישית]] של [[ג'ורג' פטון]] בצפון-מזרח צרפת, כדי שניתן יהיה לגייס את המשאבים הדרושים לביצוע תוכניתו. גנרל [[עומר ברדלי|ברדלי]], מפקד [[קבוצת הארמיות ה-12]], היה סבור שיש לתת עדיפות להתקדמות כוחותיו לכיוון [[פרנקפורט]] ולרכז שם את המאמץ העיקרי. אייזנהאואר הזהיר חשש שהתקדמות אל לב גרמניה בחזית צרה עלולה לחשוף את האגפים של הכוח התוקף להתקפת נגד גרמנית. הוא העדיף שקבוצת הארמיות ה-21 תתקדם דרך שטח בלגיה, מצפון ליערות ה[[ארדנים]], אל [[חבל הרוהר]], אזור הייצור התעשייתי החשוב ביותר של גרמניה{{הערה|רוברטס, עמ' 441-440}}, בעוד חלק מכוחות קבוצת הארמיות ה-12 יתקדמו מדרום לארדנים כדי לכבוש את [[חבל הסאר]], גם הוא מרכז תעשייתי חשוב.
 
בתחילת ספטמבר אישר אייזנהאואר את תוכניתו השאפתנית של מונטגומרי שנודעה כ[[מבצע מרקט גארדן]], לביסוס ראש-גשר מעבר ל[[ריין]] התחתון, כדי לסייע לכוחות היבשה לכתר את הרוהר מצפון, ולאגף את [[קו זיגפריד]]. המבצע כשל בהשגת מטרותיו וכילה משאבים יקרי-ערך של בעלות הברית ובעיקר דלק, בדיוק בשעה ש[[הארמייה השלישית של ארצות הברית|הארמייה השלישית]] של פטון התקדמה לעבר הריין ונתקלה בהתנגדות קלה, אך המחסור בדלק – שהיה צורך להובילו מאות קילומטרים מנמל שרבור – בלם את התקדמותה. באמצע חודש ספטמבר נעצרה ההתקדמות של בעלות הברית ליד קו זיגפריד (החומה המערבית) בצפון ובנהר ה[[מוזל]] בדרום. לאחר הכישלון במבצע מרקט-גארדן, הסיכויים הטובים ביותר לפריצה לתוך שטח גרמניה היו סביב העיר הגרמנית [[אאכן]] והיערות של הארדנים בגבול [[לוקסמבורג]]-[[בלגיה]] וגרמניה. במהלך ספטמבר לא היו הגרמנים מסוגלים להגן על האזור כראוי, אך הפיקוד העליון של בעלות הברית שלל אפשרות זו בשל התפיסה כי אזור הארדנים המיוער איננו מטרה מבצעית נוחה לתקיפה. במקום זאת העדיפו לתקוף את אאכן (בצפון) ישירות ואת [[יער הירטגן]] (בדרום){{הערה| הסטינגס, מקס. '''ארמגדון, הקרב על גרמניה 1945-1944''', הוצאת דביר, [[2007]]. עמ' 118}}, אולם הצורך באספקה ליחידות הקדמיות של בעלות הברית מנע אפשרות לפתוח במתקפה נרחבת נוספת{{הערה|הסטינגס, עמ' 108}}.
 
בינתיים ניצלו הגרמנים את מרווח הזמן שזכו בו הודות לניצחונם בהולנד כדי להחיש תגבורת אל קו זיגפריד, שעד אז לא היה מאויש כראוי. משלהי ספטמבר ועד אמצע נובמבר מצאו את עצמם כוחות בעלות הברית הודפים התקפות-נגד גרמניות החלטיות ב[[הרי הווז']] ועל הנהרות מוזל וסכלדה, כמו גם ב[[מץ]] ובאאכן. הקרבות שהתנהלו במבואות-המערב של גרמניה באוקטובר-נובמבר [[1944]] לא נשאו עוד אופי של קרבות פריצה והפכו לתהליך של שחיקה הדדית.
 
בדצמבר הבינו בעלות הברית כי הסיכוי לסיום מהיר של המלחמה עד חג המולד אבד. חיילי כוחות בעלות הברית ניצבו בחזית המשתרעת מ[[אלזס]] ועד [[הולנד]], למול הגנה גרמנית מתוגברת. גם היתרון המכריע של חילות האוויר האמריקאיים והבריטיים בשמי אירופה הוגבל מאוד עקב החורף הקשה. ב-[[7 בדצמבר]] נועד אייזנהאואר עם סגנו, מרשל האוויריה סר [[ארתור טדר]], ועם מונטגומרי וברדלי בפגישת תכנון בעיר ההולנדית [[מאסטריכט]]. בדיונים הוחלט כי מונטגומרי יצא למתקפה חדשה לכיוון הריין בראשית חודש ינואר בסיוע [[הארמייה התשיעית של ארצות הברית|הארמייה התשיעית]] של [[ויליאם סימפסון]]. [[הארמייה הראשונה של ארצות הברית|הארמייה הראשונה]] של [[קורטני הודג'ס]] תמשיך בהתקדמות לעבר הרוהר, והארמייה השלישית של פטון תצא ב-19 בדצמבר למתקפה חדשה בסיוע [[הארמייה השביעית של ארצות הברית|הארמייה השביעית]] של גנרל [[אלכסנדר פאץ']]{{הערה|הסטינגס, עמ' 275-273}}.
 
===השאיפות האסטרטגיות של גרמניה===
ברקע הדברים יש לראות את המצב האסטרטגי הכולל שבו הייתה מצויה גרמניה בסוף שנת [[1944]]. הכוחות הסובייטיים כבר הגיעו בשלב זה עד קו נהר ה[[ויסלה|וויסלה]], כבשו את [[רומניה]] ו[[בולגריה]], ולא היו רחוקים משטח גרמניה גופא. היה ברור כי המתקפה הסובייטית הבאה עלולה להביא את הצבא האדום עד לשערי [[ברלין]]. [[היטלר]] הבין שצבאו אינו מסוגל להביס את הכוחות העצומים של הצבא הסובייטי ב[[החזית המזרחית במלחמת העולם השנייה|חזית המזרחית]]. הוא העריך פחות את עוצמתם של צבאות בעלות הברית המערביות בחזית המערב, וחשב ששם הוא יהיה מסוגל להשיג ניצחון מכריע, שיאלץ את האמריקנים והבריטים לחתום על שלום נפרד עם [[גרמניה הנאצית]], או לפחות יוציא אותם זמנית מהמלחמה. לכן הוא החליט להטיל את העתודות האחרונות של גרמניה הנאצית למתקפת-נגד גדולה במערב, תוך החלשת כוחותיו ב[[החזיתבחזית המזרחית במלחמת העולם השנייה|חזית המזרחית]]. היה זה הימור מסוכן מצד היטלר, אך במצב הקשה בו נמצאה גרמניה בשלב זה של המלחמה, לא היה לו הרבה מה להפסיד.
 
מטרתו האסטרטגית של היטלר הייתה לפצל את כוחות בעלות הברית באופן פיזי ופסיכולוגי. הוא השווה את עצמו לגיבורו, [[פרידריך הגדול]]. פרידריך עמד על סף תבוסה ב[[מלחמת שבע השנים]], אך ניצל ברגע האחרון לאחר שה[[קואליציה]] החזקה שקמה נגדו התמוטטה עם מותה הפתאומי של ה[[צארינה]] הרוסית{{הערה|Rickard, p.35}}. היטלר ציפה שניצחון גרמני בחזית המערבית יביא להתמוטטות הברית הבלתי טבעית לדעתו, בין ה[[קפיטליזם|קפיטליסטים]] המערביים וברית המועצות ה[[קומוניזם|קומוניסטית]], ולמשבר ביחסים המתוחים ממילא בין האמריקנים והבריטים.
שורה 80:
הרעיון לבצע מתקפת נגד באזור הארדנים הועלה לראשונה על ידי היטלר ב-[[16 בספטמבר]] [[1944]], בעת פגישת תדרוך ב"[[מאורת הזאב]]" – מפקדתו במזרח [[פרוסיה]] – בה נכחו ראש המטה של [[OKW]] [[וילהלם קייטל]], סגנו ראש אגף המבצעים של הוורמאכט [[אלפרד יודל]], ו[[דרגות הוורמאכט|אוברסט גנרל]] [[היינץ גודריאן]], ראש המטה הכללי של צבא היבשה הגרמני ([[OKH]]). באותה ישיבה הוא הודיע להם שהחליט לצאת למתקפת-נגד גדולה בחזית המערבית בנובמבר, חודש שיש בו מעט שעות אור והרבה [[ערפל]] ועננות שמגבילים את היכולת להפעיל כוחות אוויר. הרעיון המבצעי של היטלר היה ליצור פירצה רחבה בחזית בעלות הברית בשטחי בלגיה ו[[לוקסמבורג]], להשתלט על נמל אנטוורפן, ששימש בסיס הספקה חיוני של כוחות בעלות הברית, ולנתק את [[קבוצת הארמיות ה-21]] ([[הארמייה השנייה (בריטניה)|הארמייה הבריטית השנייה]] ו[[הארמייה הראשונה (קנדה)|הארמייה הקנדית הראשונה]]) ואת [[הארמייה התשיעית של ארצות הברית|הארמייה האמריקנית התשיעית]], משאר כוחות בעלות הברית במערב אירופה. היטלר לא השלה עצמו כי ביכולתו של הצבא הגרמני לסלק את צבאות בעלות הברית המערביות מיבשת אירופה. אך הוא האמין שניתן יהיה לגרום להן נזק מספיק גדול, שירחיב את הבקיעים הקיימים בברית האנגלו-אמריקאית, ואולי אף יאלץ אותם לחתום על שלום נפרד עם גרמניה הנאצית. הצלחת מתקפת הארדנים תאפשר לגרמניה להעביר כוחות חזקים מהחזית המערבית לחזית המזרחית, לקראת מתקפת החורף הצפויה של הצבא הסובייטי, ותיתן לנאצים את הזמן הדרוש להשלמת פיתוח כלי נשק החדשים, כולל ארסנל [[V-1|טילי ה-V]], אשר יטו את הכף במלחמה לטובת גרמניה{{הערה|הייסטינגס, עמ' 277-276}}.
 
בקרב הפיקוד הגרמני העליון היו חילוקי דעות חריפים סביב המתקפה המתוכננת בארדנים. גודריאן, שמתוקף תפקידו היה ממונה על ניהול המבצעים הצבאיים בחזית המזרחית, התנגד לעריכת מתקפה כלשהי במערב, בטענה שגרמניה זקוקה לכל עתודותיה כדי לעמוד מול המתקפה הסובייטית הממשמשת ובאה. במקום לתקוף במערב הוא דרש לתגבר את הכוחות הגרמניים בחזית המזרחית, לרבות בהונגריה. המפקדים הבכירים של כוחות ה[[ורמאכט|וורמאכט]] בחזית המערבית – [[גרד פון רונדשטט|רונדשטט]], [[ולטר מודל|מודל]] (שתוכניתו של היטלר הוסתרה מעיניהם בכוונה עד חודש דצמבר), [[האסו פון מנטויפל|מנטויפל]] ואחרים – התנגדו למבצע, משום שסברו שהוא שאפתני מדי ביחס למשאבים שעמדו לרשות הצבא הגרמני בשלב זה של המלחמה. הם רצו במתקפה מוגבלת בארדנים, שתוציא את בעלות הברית משיווי משקל ותעניק לגרמניה שהות לחזק את המגננים שלה בחזית המערבית. היטלר, לעומתם, ביקש להטיל למתקפה בארדנים חלק גדול מהעתודות שעמדו לרשות גרמניה ערב המתקפה, במטרה להשיג ניצחון מכריע, שישנה את המציאות הצבאית בחזית המערב{{הערה|רוברטס, עמ' 445}}.
 
ההחלטה לפתוח במתקפת נגד גדולה במערב הייתה קודם כל החלטה אישית של היטלר. הוא טען תמיד, שהמפקדים הבכירים שלו הם חסרי הבנה בשיקולים שחורגים מעבר לעניין צבאי צר. מבחינתו של היטלר, המתקפה בארדנים נועדה להשיג יעדים פוליטיים ופסיכולוגיים, ולא רק יעדים צבאיים. הוא דחה את טענותיו של גודריאן בדבר מתקפה סובייטית בקנה מידה גדול הצפויה בחזית המזרחית, והתייחס להערכות המודיעין הגרמני ביחס לעוצמתם של כוחות [[הצבא האדום]], כאל "אחיזת העיניים הגדולה ביותר מאז [[ג'ינג'יס חאן]]"{{הערה|[[אנטוני ביוור]], "'''נפילת ברלין'''", [[הוצאת יבנה]], [[2003]], עמ' 38.}}.
שורה 103:
===גרמנים===
====פיקודו של הצבא הגרמני====
באופן פורמלי, היה [[הפיקוד העליון של הוורמאכט]] {{כ}} (OKW) הגוף הפיקודי העליון בצבא גרמניה הנאצית. עם זאת, המעורבות הגבוהה של הדרג הפוליטי ובמיוחד של היטלר פגעו בעצמאותו. יתרה מכך, היטלר אף מינה את עצמו לראש הכוחות המזוינים של גרמניה בדצמבר [[1941]] בעקבות התבוסה הגרמנית ב[[קרב מוסקבה]], ובכך היה הסמכות הפיקודית העליונה במדינה. הדרג הפוליטי ניסה לשלוט בגרמניה בשיטת [[הפרד ומשול]] ושיטה זו לא נמנעה גם מהפיקוד העליון; כך נוצרה יריבות בין הפיקוד העליון של הוורמאכט ל[[OKH|מפקדה העליונה של כוחות היבשה]] (OKH). לכאורה היה ה-OKH אמור להיות אחד המדורים העיקריים ב[[וורמאכט]] (יחד עם OKL – הפיקוד העליון של ה[[לופטוואפה]], וה-OKM – הפיקוד העליון של ה[[קריגסמרינה]]), אך היריבות שטופחה על ידי הדרג הפוליטי הביאה לכך שלא כך היה הלכה למעשה.
 
היריבות בתוך הפיקוד הוחרפה על ידי הקמתו של ה[[וואפן אס אס]]. התחרות על המשאבים בין הוואפן אס אס לווראמכאט, הצבא הסדיר, יצרה חוסר איזון ביחידות השדה. כך, היו יחידות הוואפן אס אס מצוידות טוב יותר ממקבילותיהן הצבאיות. יתרה מכך, הוואפן אס אס נשמע למפקדים משלו, שלא היו כפופים למטה העליון של הצבא. היחידות שיתפו פעולה, אמנם, בשדה הקרב, אך המתח ביניהן היה גדול.
 
עם התקדמות המלחמה הלכה והתמסדה חלוקת התפקידים בין ה-OKW וה-OKH: ה-OKW קיבל על עצמו את הפיקוד על הכוחות המוצבים בחזית המערבית ואילו ה-OKH התמקד בניהול המערכה הצבאית בחזית המזרחית. אל אף שהיטלר היה להלכה מפקד ה-OKH, הוא לא הסתפק בפיקוח כללי על ניהול המבצעים הצבאיים, או בהצגת מתווה כללי, אלא התערב באופן אישי ומעשי בכל שלבי התכנון הצבאי. היטלר היה חסר השכלה צבאית רשמית, ואף שהיה בעברו חייל קרבי אמיץ ואף עוטר בעיטור גבורה, לא למד מעולם בבית ספר לקצינים והבנתו בטקטיקה ובאסטרטגיה התבססה בעיקר על תחושות הבטן שלו ועל ידיעות ששאב מספרות. רמת מעורבות כזאת מצדו של הדרג הפוליטי לא הייתה מקובלת בשלב זה של המלחמה באף אחת מהמדינות העיקריות במחנה בעלות הברית.
 
שתלטנותו הביאה אותו לדחות את רצון ראש ה-OKH, [[היינץ גודריאן]], אשר ביקש לנצל את העתודות המעטות הזמינות לחיזוק ההגנות במזרח. השאיפה של היטלר לפגוע בבעלות הברית המערביות ובמיוחד בבריטניה הובילה אותו להטיל עתודות אלה לעבר החזית המערבית. ראש ה-OKW, [[וילהלם קייטל]], ציית לו ללא עוררין לכל אורך המלחמה ולא העז למחות בפניו באופן נמרץ. קייטל תכנן את מתקפת הארדנים בהתאם להוראותיו של היטלר.
שורה 115:
ב-[[11 באוקטובר]] הציג יודל בפני היטלר את טיוטת תוכניתו למתקפה בארדנים. התוכנית, שנשאה את השם הסמלי '''כריסטרוז''' (ורד הנוצרי) כללה את הפעלתן של שלוש ארמיות – בעוצמה כוללת של שתים-עשרה דיוויזיות פאנצר ושמונה-עשרה דיוויזיות חיל-רגלים. מבצע כריסטרוז הושתת על שתי הנחות יסוד: השגת הפתעה מושלמת, שתאפשר לכוח התוקף להשיג עדיפות מקומית על כוחות בעלות הברית בגזרת ההבקעה הגרמנית, ותנאי מזג אוויר קשים, שלא יאפשרו למטוסי בעלות הברית, שנהנו מ[[עליונות אווירית]] מוחלטת, לפעול. המבצע נועד ליצור פרצה עמוקה ורחבה בחזית בעלות הברית, לחצות את נהר ה[[מז]] כבר ביום השני למתקפה, ולהגיע ל[[אנטוורפן]] ביום השביעי, תוך השמדת למעלה משלושים דיוויזיות אמריקניות ובריטיות{{הערה|ג'ון טולנד. '''הקרב – סיפור הבליטה''', [[הוצאת מערכות]], [[1987]]. עמ' 24}}.
 
בבוקר ה-[[21 באוקטובר]] מסר יודל להיטלר את התוכנית המתוקנת למבצע, אשר ניתן לה שם הקוד '''Wacht am Rhein''' – "משמר הריין". שם זה נבחר במתכוון, כדי להונות את המודיעין של בעלות הברית כאילו מדובר בתוכנית גרמנית להגנה על קו נהר הריין. לפי התוכנית המתוקנת, החל מהשעה 05:30 ב-[[16 בדצמבר]] יתקפו שלוש ארמיות גרמניות את כוחות בעלות הברית באזור הארדנים – שהיה מאויש בדלילות על ידי כוחות אמריקאיים – ממונשאו בצפון ועד אכטרנך בדרום, מרחק של 100 קילומטרים. לאחר הבקעת החזית האמריקאית יחצו כוחות השריון הגרמניים את נהר ה[[מז]] בין [[ליאז']] ו[[נמור]], יעקפו את [[בריסל]] ויתפסו את נמל אנטוורפן תוך שבוע ימים. הפיקוד הגרמני קיווה שבעלות הברית המערביות לא יצליחו להתאושש מההפתעה הראשונית, יספגו תבוסה מוחצת, וכתוצאה מכך ייאלצו להסכים לשלום נפרד עם גרמניה הנאצית{{הערה|טולנד, עמ' 24}}.
{| style="float:left;clear:left; text-align:center;background:#F9F9F9;border:1px solid #CCC;font-size:90%;" cellpadding="5"
| colspan="6" |[[גרד פון רונדשטט]]{{ש}} מפקד כוחות ה[[ורמאכט]] ב[[החזית המערבית במלחמת העולם השנייה|חזית המערבית]]
שורה 139:
 
==== הצבא הגרמני ערב המתקפה====
בתקופה שקדמה לקרב הבליטה הניחו כל הערכות המודיעין של בעלות הברית המערביות, בכל הדרגים, כי אין לגרמנים אפשרות לערוך מתקפת נגד רחבת היקף עקב מחסור בכוחות עתודה זמינים. למרות זאת, הצליחו הגרמנים לארגן ולצייד בסתר עשרות דיוויזיות עתודה לקראת מתקפת הארדנים, באמצעות הקמת דיוויזיות חדשות ותגבור עוצבות שהותשו בקרבות קודמים. [[קבוצת ארמיות B]] בפיקודו של גנרל פלדמרשל [[ולטר מודל]] תוגברה עד שכללה כ-300 אלף חיילים ערב המתקפה, מתוכם כ-200 אלף חיילים, במסגרת 17 דיוויזיות – חמש פאנצר ושתים-עשרה חי"ר – נועדו להשתתף בשלב הראשון של המתקפה בארדנים, ותשע דיוויזיות נוספות נשמרו בעתודה{{ביאור|מצוקת המחסור החמור בכוח אדם שניצבה עתה בפני גרמניה בשנה הרביעית למלחמה, הובילה לשינויים במבנה העוצבות הלוחמות שלה. מאז פרוץ המלחמה ועד שלהי 1943 עמד גודלה הממוצע של דיוויזיית חי"ר גרמנית על 17,000 איש, לעומת 14,000 בדיוויזיה אמריקאית. בינואר 1944 הציעו המתכננים ב-OKH פתרון עדיף של דיוויזיות בגודל 12,769 איש. הקיצוצים היו בעיקר באנשי אספקה ושירותים, ובדיוויזיית החי"ר "דגם 1944" (כפי שנקראה) היה יחס גבוה יותר בין לוחמים לחיילים לא קרביים.}}.
 
הוורמאכט של סוף 1944 לא היה אותו צבא מקצועי ויעיל של שנות המלחמה הראשונות. האבדות העצומות שספג הצבא הגרמני במהלך הלחימה בחזית המזרחית, ואובדן נגדים וקצינים מנוסים רבים, גרמו לירידה ממשית באיכות כוח האדם ביחידות קו החזית, כולל יחידות העילית, והפיקוד הגרמני נאלץ לגייס לשורותיו נערים בני 16 ומעלה, וגברים בגילאים 45–60, כדי להשלים את אבידותיו. עוצבות השריון וה[[אס אס]] זכו להזרמת כוח אדם איכותי ולהקצאת משאבים רבים יותר מהיחידות האחרות, והמוראל שלהן היה עדיין גבוה. אולם איכות כוח האדם ביחידות החי"ר הגרמניות הייתה ירודה יחסית, רמת המוטיבציה שלהם הייתה פחותה מבעבר, והן הורכבו לעתיםלעיתים מחיילים חסרי ניסיון קרבי, שהשתייכו במקור ליחידות עורפיות של [[לופטוואפה במלחמת העולם השנייה|חיל האוויר]] או [[קריגסמרינה|חיל הים הנאצי]], ועברו הסבה. רוב דיוויזיות החי"ר שהשתתפו במתקפת הארדנים היו דיוויזיות [[פולקסגרנדיר]], שכללו אחוז גבוה של חיילים חסרי כל ניסיון, אשר אורגנו סביב גרעין של חיילים מנוסים, ורמת האימון שלהם הייתה נמוכה ביותר.
 
המתקפה נתמכה על ידי 1,600–1,900 קני [[ארטילריה]] ו[[משגר רקטות|משגרי רקטות]] מסוג [[נבלוופר]]. הארטילריה הורכבה מתותחים בכל הקטרים העיקריים, החל מ[[תותח שדה|תותחי שדה]] בקוטר 75 מ"מ ועד תותחים כבדים בקוטר 210 מ"מ. אולם לאחר המתקפה הראשונית התקשתה הארטילריה הגרמנית לסייע להתקדמות הכוחות התוקפים. מחסור ב[[תותח מתנייע|תותחים מתנייעים]], והעובדה שרוב התותחים נגררו עדיין באמצעות [[סוס]]ים, יחד עם תנאי הקרקע הקשים בארדנים, מיעוט הדרכים ופקקי התנועה שנוצרו, הקשו על הארטילריה לעמוד בקצב ההתקדמות של כוחות החלוץ הגרמניים בארדנים{{הערה|Cole, עמ' 657}}. גם מלאי התחמושת הארטילרית היה מוגבל בהשוואה לצבאות בעלות הברית, והספקת תחמושת התקשתה להגיע לחזית בגלל תקיפות אוויריות.
שורה 147:
לקראת המתקפה הורה היטלר על תגבור ניכר של יחידות ה[[לופטוואפה במלחמת העולם השנייה|לופטוואפה]] בחזית המערבית. חלק מהמטוסים הועברו לשם ממשימות הגנה על שמי הרייך מפני מפציצי בעלות הברית. כתוצאה מכך, גדל מספר [[מטוס קרב|מטוסי הקרב]] החד-מנועים בחזית המערבית מ-300 באוקטובר ל-1,770 ערב המתקפה, אך מספר [[מטוס תקיפה|מטוסי התקיפה]] עמד על 155 בלבד. מרבית טייסי הלופטוואפה בשלב זה של המלחמה היו חסרי ניסיון ורמת האימון שלהם הייתה נמוכה בהשוואה ליריביהם. עם תחילת המבצע תוכננה מתקפה אווירית מסיבית על שדות התעופה הקדמיים של בנות הברית, אך בפועל מזג האוויר הקשה הגביל את פעילות הלופטוואפה בשבוע הראשון למבצע.
 
לצורך ביצוע המתקפה המתוכננת בארדנים ריכז הפיקוד הגרמני מספר גדול של כלי רכב משוריינים בחזית המערבית, על אף הקשיים בייצור, שנגרמו כתוצאה ממחסור במשאבים ומהפצצות בעלות הברית על המפעלים הנאצים. העדיפות שניתנה לחזית המערבית באה על חשבון החלשת הכוחות הגרמניים בחזית המזרחית, מכיוון שרק אחוז קטן מהכלים החדשים שיוצרו הופנו לשם{{ביאור|בדצמבר [[1944]] היו בסך הכל כ-1,500 כלי רכב משוריינים כשירים מבצעית בכל החזית המזרחית.}}. מתוך 2,567 כלי רכב משוריינים – [[טנק]]ים, [[תותח סער|תותחי סער]] ו[[משחית טנקים|משחיתי טנקים]] – שהיו בכל החזית המערבית באמצע דצמבר, 2,168 הוקצו ל[[קבוצת ארמיות B]]. לפחות כשליש מהם הוקצו לארמייה ה-15, שלא לקחה חלק במערכה בארדנים{{הערה|Cole, עמ' 71}}. בסך הכל השתתפו במערכה בארדנים כ-1,400 טנקים, משחיתי טנקים ותותחי סער, מתוכם כ-700 הופעלו בשלב הפתיחה של המתקפה הגרמנית. הטנק העיקרי בעוצבות השריון הגרמניות בדצמבר 1944 היה עדיין ה[[פאנצר סימן 4]], אולם במתקפת הארדנים הופעל מספר גדול יותר של טנקי [[פאנצר סימן 5|פנתר]]. כן השתתפו במתקפה מספר רב של תותחי סער מדגם [[שטוג סימן 3]] ומשחיתי טנקים מדגמים שונים ([[יאגדפנצר 4]], [[יאגדפנתר]] ו[[יאגדפנצר 38(t) הצר]]), שמספרם השתווה כמעט למספר הטנקים. במתקפה השתתפו גם כמה עשרות טנקי [[טיגר]] ו[[טיגר II|קינג טיגר]] כבדים, שהוקצו לשימוש דיוויזיות הפאנצר אס.אס בלבד במסגרת [[גדודי פאנצר כבדים]]. כלי השריון הגרמנים נהנו מעדיפות משמעותית על מקביליהם בצבאות בעלות הברית, אך לרשות קבוצת ארמיות B עמדו רק 6 פלוגות תחזוקה לטנקים, שחסרו חלקי חילוף ו[[רכב חילוץ|רכבי חילוץ]], והתוצאה הייתה קצב שחיקה מהיר ופגיעה ביכולת יחידות השריון לתפקד לאורך זמן. לפחות מחצית מאבדות השריון הגרמני בקרב הארדנים נגרמו עקב תקלות מכניות ומחסור בדלק, שאילץ במקרים רבים את הצוותים לנטוש את הכלים שלהם{{הערה|Cole, עמ' 664}}.
 
אחת הבעיות הגדולות ביותר שניצבו בפני הגרמנים הייתה מחסור ב[[דלק]]. למרות הירידה בתפוקה של דלק נוזלי ב-[[1944]], ערב המתקפה, הצליחו הגרמנים לרכז 4.6 מיליון גלון של דלק ׁׁ(15 מיליון ליטר), אך כמחצית מכמות זו לא הגיעה לכוחות בקו החזית ונתקעה בנהר הריין. תנאי השטח הקשים בארדנים הגדילו את צריכת הדלק של כלי הרכב המשוריינים, במיוחד הטנקים הכבדים מדגם פנתר וקינג טיגר, שצריכת הדלק שלהם הייתה 350 ו-500 ליטר בהתאמה ל-100 קילומטר, עד פי שניים מצריכת הדלק של הטנק הבינוני מדגם פאנצר 4. בסופו של דבר, כל טנק גרמני נכנס לקרב הארדנים כשהוא מצויד בממוצע ב-675 ליטרים דלק, המספיקים לכל היותר לתנועה של מאתיים קילומטרים – יומיים שלושה של לחימה במקרה הטוב. לכן הגרמנים קיוו להשתלט על מאגרי דלק של בעלות הברית בימים הראשונים למתקפה, כדי לפתור את בעיית המחסור בדלק{{הערה|Zaloga, עמ' 12}}.
 
=====מצבת הכוחות=====
{{טבלה מוסתרת
| כותרת = מבנה סכמתי של הכוחות הגרמנים למתקפה בארדנים
שורה 166:
דיוויזיות
!
מצבת כוחות (חיילים)
|-
|'''[[ארמיית הפאנצר השישית|ארמיית הפאנצר השישית של האס.אס]]''' {{ש}} אוֹבּרסט-גרוּפנפיהרר '''[[יוזף דיטריך]]'''
שורה 172:
([[הרמן פרייס]])
|
* [[דיוויזיית האס אס לייבשטנדרטה|דיוויזיית האס אס ה-1]]
* [[דיוויזיית פאנצר אס אס היטלריוגנד|דיוויזיית האס אס ה-12]]
* דיוויזיית הצנחנים ה-3
* [[דיוויזיית הפולקסגרנדיר ה-12 (ורמאכט)|דיוויזיית הפולקסגרנדיר ה-12]]
* דיוויזיית פולקסגרנדיר ה-277
|
שורה 188:
([[וילהלם ביטריך]])
|
* [[דיוויזיית אס אס דאס רייך|דיוויזיית האס אס ה-2]]
* [[דיוויזיית פאנצר אס אס התשיעית|דיוויזיית האס אס ה-9]]
|
*17,000
שורה 296:
*'''336,421 חיילים'''
|}
*[[ארמיית הפאנצר השישית]] בפיקודו של [[יוזף דיטריך]] הוקמה בסוף אוקטובר [[1944]]. היא כללה את [[קורפוס הפאנצר אס אס ה-1]], [[קורפוס הפאנצר אס אס ה-2]], ו[[הקורפוס ה-67 (ורמאכט)|הקורפוס ה-67]]. הייתה זו הארמייה החזקה והמנוסה ביותר משלוש הארמיות שהשתתפו בקרב. הכוח המוביל שלה היה קורפוס הפאנצר האס אס ה-1, שכלל שתי דיוויזיות עילית מנוסות – [[דיוויזיית האס אס לייבשטנדרטה]] ו[[דיוויזיית פאנצר אס אס היטלריוגנד]] – ושלוש דיוויזיות חי"ר באיכות ירודה. דיוויזיית לייבשטנדרטה אורגנה מחדש כחודשיים לפני המתקפה, וקלטה 3,500 חיילים חדשים, כך שכוחה עמד על 17,988 חיילים{{הערה|Rickard, עמ' 35}}. היא כללה 117 טנקים, כולל 45 טנקי [[טיגר II]] חדישים ו-22 משחיתי טנקים. לדיוויזיית היטלריוגנד שספגה אבדות כבדות במהלך הלחימה בנורמנדי נוספו 2,000 חיילים מחליפים מיחידות הלופטוואפה, אך הם לא היו מאומנים דיים. הדיוויזיה כללה בסך הכל 37 טנקי [[פאנצר סימן 4]], 41 טנקי פנתר, ו-22 משחיתי טנקים [[יאגדפנצר 4]], וסבלה מחסור חמור בנושאי גייסות משוריינים לחרמ"ש שלה: רק 118 היו זמינים במקום תקן רשמי של 522. [[קורפוס הפאנצר אס אס ה-2]] כלל את [[דיוויזיית אס אס דאס רייך]] ו[[דיוויזיית פאנצר אס אס התשיעית]], ו[[הקורפוס ה-67 (ורמאכט)|הקורפוס ה-67]] כלל שלוש דיוויזיות פולקסגרנדיר (חי"ר).
*[[ארמיית הפאנצר החמישית]] בפיקוד [[האסו פון מנטויפל]] כללה ארבעה קורפוסים: [[קורפוס הפאנצר ה-58]], [[קורפוס הפאנצר ה-47]], [[הקורפוס ה-66 (ורמאכט)|הקורפוס ה-66]] ו[[קורפוס הפאנצר ה-39]]. [[קורפוס הפאנצר ה-47]] היה החזק ביותר בארמייה של מנטויפל, וכלל שתי דיוויזיות פאנצר מנוסות, [[דיוויזיית פאנצר להר]] ו[[דיוויזיית הפאנצר ה-2]]. דיוויזיית '''פאנצר להר''' הייתה יחידת עילית, אולם היא סבלה מאבדות קשות במהלך [[מבצע קוברה]] ובמערכה ב[[לורן]]. ערב המתקפה בארדנים, היא הייתה מתחת לתקן באנשים, בתותחים כבדים ובנגמ"שים, וכללה רק 63 טנקים ו-15 משחיתי טנקים. לאחר פתיחת המתקפה בארדנים היא תוגברה בגדוד משחיתי טנקים כבדים מדגם [[יאגדפנתר]]{{הערה|Rickard, עמ' 36}}. דיוויזיית הפאנצר השנייה נבנתה מחדש בסתיו 1944 לאחר שהושמדה ב[[קרב פאלז|כיס פאלז]]. ערב המתקפה עמד כוחה על 80 אחוז מהתקן הרשמי, והיא כללה 12,680 חיילים, 27 פאנצר 4, 49 פנתר, ו-45 תותחי סער [[שטוג סימן 3]], אולם יחידות התחזוקה שלה היו במצב גרוע. [[קורפוס הפאנצר ה-58]] הורכב מ[[דיוויזיית הפאנצר ה-116]] ו[[דיוויזיית הפולקסגרנדיר ה-560 (ורמאכט)|דיוויזיית הפולקסגרנדיר ה-560]]. דיוויזיית הפאנצר ה-116 הייתה קרובה לתקן הרשמי, וכללה 15,500 אנשים, ומספר רב של קני ארטילריה, אך רק 60 אחוז מכלי הרכב. דיוויזיית פולקסגרנדיר 560 הוקמה באוגוסט 1944 מחיילים ששירתו ביחידות עורפיות של הלופטוואפה ב[[נורווגיה]] וב[[דנמרק]]. היא הייתה בתקן כמעט מלא, אך חייליה חסרו כל ניסיון קרבי. [[הקורפוס ה-66 (ורמאכט)|הקורפוס ה-66]] כלל שתי דיוויזיות פולקסגרנדיר, ואילו [[קורפוס הפאנצר ה-39]] היה קורפוס פאנצר רק בשמו, וכלל דיוויזיית פולקסגרנדיר אחת בלבד.
*[[הארמייה השביעית (ורמאכט)|הארמייה השביעית]] בפיקוד [[אריך ברנדנברגר]] הורכבה מ[[הקורפוס ה-80 (ורמאכט)|הקורפוס ה-80]] ו[[הקורפוס ה-85 (ורמאכט)|הקורפוס ה-85]], אך כללה רק דיוויזיות חי"ר מוחלשות, עם מעט מאוד כלי רכב משוריינים לסיוע, למרות מחאותיו של ברנדברגר. הקורפוס ה-80 כלל את הדיוויזיה המוצנחת החמישית, שאף שהייתה הגדולה ביותר בארמייה, הייתה בלתי מנוסה, ו[[דיוויזיית הפולקסגרנדיר ה-352 (ורמאכט)|דיוויזיית הפולקסגרנדיר ה-352]] שלחמה בנורמנדי. הקורפוס ה-85 כלל בתוכו את הדיוויזיות ה-212 ו[[דיוויזיית הפולקסגרנדיר (ורמאכט)ה-276|ה-276]], שתיהן הוכו קשות בחודשים הקודמים ונבנו מחדש. בנוסף לכך, לרשות ברנדברגר עמד [[הקורפוס ה-53 (ורמאכט)|הקורפוס ה-53]] ככוח עתודה.
 
שורה 317:
| colspan="2" | [[קובץ:William_H._Simpson_portrait.jpg|80px|מרכז]] [[ויליאם סימפסון]] {{ש}}מפקד [[הארמייה התשיעית (ארצות הברית)|הארמייה התשיעית]]
|}
המרכיב העיקרי של כוחות בעלות הברית בחזית המערבית, הן מבחינת כוח אדם והן מבחינת ציוד היה [[ארצות הברית|אמריקאי]]. המרכיב השני בחשיבותו היו כוחות צבא מ[[האימפריה הבריטית]] וממדינות [[חבר העמים הבריטי]] (במיוחד מ[[קנדה]]). בנוסף לכך כללו כוחות בעלות הברית יחידות צבא מצרפת, וכן ממדינות שעדיין נמצאו תחת כיבוש נאצי, כגון [[פולין]]. כמעט כל כוחות בעלות הברית, שלקחו חלק במערכה בארדנים (למעט הקורפוס הבריטי ה-30 מ[[הארמייה השנייה (בריטניה)|הארמייה השנייה]]) היו מצבא ארצות הברית. [[דווייט אייזנהאואר]] שימש כמפקד העליון של כוחות בעלות הברית ביבשת אירופה, וניצל את כשרונותיו הדיפלומטיים כדי לשמור על תיאום בין צבאות המדינות, ששירתו תחת פיקודו, ובמיוחד כדי להרגיע את המתחים בין המפקדים הבכירים של צבאות ארצות הברית ובריטניה במערב אירופה.
 
כוחות בעלות הברית בחזית המערבית כללו 3 קבוצות ארמיות: [[קבוצת הארמיות ה-21]] תחת פיקודו של [[ברנרד לו מונטגומרי]] בצפון, בשטח [[הולנד]], [[קבוצת הארמיות ה-12]] תחת פיקודו של [[עומר בראדלי]] במרכז, ו[[קבוצת הארמיות ה-6]] תחת פיקודו של [[ג'ייקוב דיוורס]] בדרום. הארמיות שהשתייכו לקבוצת הארמיות האמריקנית ה-12, נשאו בעיקר נטל הלחימה במהלך הקרב על הבליטה, אם כי חלקן סופחו זמנית לפיקוד קבוצת הארמיות ה-21 במהלך הקרב.
 
==== הכישלון המודיעיני ====
העובדה שבעלות הברית לא צפו את המתקפה של היטלר נבעה בראש ובראשונה מתחושת האופטימיות המופרזת שרווחה במפקדות בעלות הברית, וזלזולן בגרמנים שנחשבו כבר למנוצחים. השפיע כאן גם לא מעט אופי פעולת המודיעין של בעלות הברית, שהושתתה בראש ובראשונה על תצפיות-אוויר, ועל ההסתמכות המוחלטת על ה[[אולטרה]] (המודיעין שעסק בפיצוח [[מכונת הצפנה|מכונת ההצפנה]] הגרמנית [[אניגמה]]), שסיפק לבעלות הברית זרם מידע כה אמין עד למועד הקרב. האולטרה לא יכול היה להאזין ולפענח תשדורות בנושא המתקפה המממשת ובאה, משום שהגרמנים הטילו איסור חמור על כל תקשורת אלחוטית, והפקודות נמסרו למפקדי הגיסות בידי בלדרים, ימים ספורים לפני המתקפה. בדומה לכך, שלג וגשמים כבדים שיבשו כליל את תצפיותיהן האוויריות של בעלות הברית, ומעבר לכך הגביל הוורמאכט את תנועת כוחותיו לשעות הלילה, וכך נשללה כל אפשרות להתרעה מוקדמת על ההתקפה.
 
המפקד העליון אייזנהאואר קיבל דו"חות מודיעין מברדלי שקבעו כי יש "סבירות נמוכה בלבד" להתקפה גרמנית, ובדו"ח ממונטגומרי מה-[[15 בדצמבר]] – יום אחד בלבד לפני המתקפה – נאמר שהאויב "אינו יכול לצאת למבצעים התקפיים בקנה-מידה גדול". ארבעה גרמנים שנפלו בשבי דיברו אמנם על מתקפה גדולה לפני חג המולד, אבל מודיעין בעלות הברית לא האמין להם{{הערה|רוברטס, עמ' 446}}. רמזים ברורים מסוגים שונים שהתקבלו מתשדורות שיורטו, בין השאר ממברקיו של שגריר [[יפן]] ב[[ברלין]], העידו על הכנות למתקפה. "אולטרה" סיפקה ראיות לוגיסטיות רבות לכך שדווקא בגזרה השקטה של הארדנים הגרמנים צוברים תחמושת ודלק, שנזקקו להם באופן נואש בגזרות אחרות שהתנהלו בהן קרבות כבדים. אך איש לא נתן דעתו לרמזים הללו, משום שמתקפה גרמנית אפשרית נתפסה כצעד עקר וחסר ערך{{הערה|הייסטינגס, עמ' 283}}. צבא גרמניה – כך העריכו באותה העת בעלות הברית – לא מסוגל היה להפתיע גם משום שהיו מצוי בלפיתה אדירה בין שתי זרועות ענקיות, זו הסובייטית וזו של בעלות הברית המערביות, וגם בשל היותו שחוק לאחר האבדות הכבדות שספג.
שורה 331:
| תוכן = {{כוחות בעלות הברית ערב המתקפה בארדנים}}
}}
ערב מתקפת הנגד הגרמנית היו כוחות בנות הברית במערב אירופה ערוכים בחזית שאורכה 650 ק"מ. בחלק הדרומי של החזית הגיעה [[קבוצת הארמיות השישית]] אל נהר הריין העליון מ[[בזל]] לאורך גבול גרמניה, חוץ מ[[מובלעת]] [[קולמר]] בה החזיקו עדיין כוחות גרמניים. הארמייה השלישית של פטון הצליחה לפרוץ בכמה מקומות את [[קו זיגפריד]] והתכוננה למתקפה גדולה נוספת לכיוון [[חבל הסאר]]. [[הארמייה הראשונה של ארצות הברית|הארמייה הראשונה]] הגיעה למרחק קצר מנהר הרור, והתכוננה לתפוס את ה[[סכר]]ים על הנהר, כדי למנוע את הצפת השטח על ידי הגרמנים. בצפון, הארמייה התשיעית וקבוצת הארמיות ה-21 של מונטגומרי היו עדיין עסוקים בקרבות במזרח הולנד{{הערה|הסטינגס, עמ' 281}}.
 
'''הצבא האמריקאי'''{{ש}}
שורה 338:
אף שבסתיו 1944 כלל הצבא האמריקאי כמעט שמונה מיליון חיילים, כאשר למעלה משני מיליון מתוכם שירתו ב[[החזית המערבית במלחמת העולם השנייה|חזית המערבית]], הוא סבל ממחסור מתמיד בלוחמים (בעיקר לוחמי חיל-רגלים). דיוויזיית חיל-רגלים אמריקאית ממוצעת כללה ב-1944 למעלה מ-14,000 איש, מתוכם רק כ-9,000 שירתו בפלוגות הרובאיות, והשאר שירתו ביחידות ה[[ארטילריה]] וה[[נ"ט]], או בשירותים לוגיסטיים ואדמיניסטרטיבים (חימוש, רפואה, קשר וכו'). אף שלוחמי החי"ר היוו אחוז נמוך יחסית מכלל החיילים ששירתו בכוחות היבשה האמריקאים, הם ספגו את רוב האבידות, מאחר שהם ביצעו את עיקר הלחימה הקרקעית. בחודשים שחלפו מהפלישה לנורמנדי ועד לקרב הבליטה הוחמר המחסור בלוחמי חי"ר, בין השאר בגלל החלטת הפיקוד האמריקאי להעניק עדיפות לחזית היפנית בהקצאת חיילים. אחד הפתרונות שיישם בראדלי לאחר פתיחת המערכה בארדנים, הייתה להסב חיילים מיחידות לא קרביות, או מיחידות שהצורך בקיומן פחת (כגון יחידות ה[[נ"מ]]) – לשרת כלוחמי חי"ר (בדומה למה שעשו הגרמנים).
 
הצבא האמריקאי נהנה משפע ציוד וחימוש בהשוואה לצבא הגרמני, אך במקרים רבים הציוד הצבאי וכלי הנשק שעמדו לרשותו היו נחותים ביחס ליריביו. לדוגמה, הטנק הבינוני הנפוץ ביותר ששירת בצבא ארצות הברית במהלך המלחמה, ה-[[M4 שרמן]], היה נחות מבחינת כוח אש ומיגון מרוב הטנקים הגרמנים, אולם הוא היה נייד יותר מרובם, קל יותר לתחזוק בתנאי שדה, ופשוט יותר לייצור המוני. בסך הכל עמדו לרשות קבוצת הארמיות ה-12 למעלה מ-2,000 טנקים מדגם שרמן בתחילת הקרב.
 
אחד התחומים בהם נהנה הצבא האמריקאי מעדיפות על הצבא הגרמני היה בהפעלת הארטילריה: האמריקאים שיכללו רבות את טכניקות התצפית, התיאום והכוונת האש. הארטילריה האמריקאית הורכבה ברובה מתותחים נגררים בקוטר 105 מ"מ ו-155 מ"מ, אך כללה גם מספר ניכר של תותחים מתנייעים מדגם [[M7 פריסט]]. במהלך המערכה בארדנים מילאה הארטילריה תפקיד חשוב, ובמקרים רבים הופעלה בהצלחה לבלימת התקפות של כוחות חי"ר ושריון גרמניים, וגרמה להם אבדות כבדות. עד ה-[[23 בדצמבר]] הציבו האמריקאים למעלה מ-4,000 קני ארטילריה בשדה הקרב בארדנים, שירו 1,255,000 פגזים במהלך המערכה.
 
[[הקורפוס המוטס ה-18 (ארצות הברית)|הקורפוס המוטס ה-18 האמריקאי]] בפיקודו של לוטננט גנרל [[מת'יו רידג'וויי]], שכלל את דיוויזיות העילית המוטסות [[הדיוויזיה המוטסת ה-82|ה-82]] ו[[הדיוויזיה המוטסת ה-101|ה-101]] האמריקאיות, שימש כעתודה אסטרטגית של הפיקוד העליון של כוחות בעלות הברית. דיוויזיות אלו שהו ליד העיירה [[ריימס]] שם התארגנו מחדש לאחר הנפגעים רבים שספגו במהלך [[מבצע מרקט גארדן]].
שורה 353:
====הקרב על רכס אלסנבורן====
{{הפניה לערך מורחב|קרב רכס אלסנבורן}}
על הגזרה שהוקצתה למתקפת [[ארמיית הפאנצר השישית]] במסגרת תוכנית המתקפה הגרמנית, כ-35 ק"מ ממונשאו בצפון עד לפרצת לוסהיים בדרום, הגנה רק דיוויזיית חי"ר אמריקנית אחת, הדיוויזיה ה-99 מ[[הקורפוס החמישי (ארצות הברית)|הקורפוס ה-5]] של [[הארמייה הראשונה (ארצות הברית)|הארמייה הראשונה]], שהייתה חדשה יחסית בחזית, וחסרת ניסיון קרבי. הדיוויזיה תפסה גם את עמדות דיוויזיית החי"ר ה-2 המנוסה, שנמצאה בעיצומה של מתקפה על [[קו זיגפריד]] במטרה לתפוס את הסכרים של נהר הרור (Rur/Roer). לפי התוכנית הגרמנית, הדרג הראשון של מתקפת ארמיית הפאנצר השישית, שכלל ארבע דיוויזיות חי"ר, נועד להבקיע את החזית האמריקנית הדלילה בשעות הבוקר המוקדמות של ה-16 בדצמבר, וליצור בה פרצות, שיאפשרו לשתי דיוויזיות הפאנצר של [[קורפוס הפאנצר אס אס ה-1]] להתקדם דרכן במהירות במטרה להגיע לנהר [[מז]] משני עברי העיר [[ליאז']] ביום השלישי למתקפה. [[דיוויזיית פאנצר אס אס היטלריוגנד|דיוויזיית הפאנצר אס אס ה-12]] נועדה לכבוש את '''רכס אלסנבורן''' – שורת גבעות מיוערות, שהשתרעו ממזרח למערב בניצב לקו החזית, ושלטה על צירי התנועה העיקריים שהובילו לאזור ליאז' – ולאחר מכן לנוע לכיוון ליאז׳ דרך מאלמדי וספא. [[דיוויזיית האס אס לייבשטנדרטה|דיוויזיית הפאנצר ס"ס ה-1]] נועדה לנוע דרך '''פרצת לוסהיים''', עמק צר וארוך ברוחב כ-8 ק"מ מצפון לרכס שניי אייפל (הרי השלג), ולהתקדם מערבה מדרום לרכס אלסנבורן במגמה לחצות את נהר מז באזור העיר אואי (Huy), מדרום לליאז׳. [[קורפוס הפאנצר אס אס השני|קורפוס הפאנצר אס אס ה-2]] של דיטריך, הוחזק בעתודה לצורך ניצול ההצלחה.
 
לאחר הפגזת ריכוך קצרה, הסתערו הרגלים הגרמנים על עמדות הדיוויזיה ה-99. אולם על אף שהמתקפה הגרמנית הפתיעה לחלוטין את המגנים האמריקנים, ואף על פי שהכוח התוקף נהנה מעדיפות מספרית גדולה, התקדמות הארמייה השישית ביום הראשון למתקפה הייתה איטית מאוד ומאכזבת, ולא עלתה על קילומטרים בודדים. הסיבות העיקריות לכך היו האיכות הירודה של עוצבות החי"ר הגרמניות שהשתתפו במתקפה, העובדה שלא ניתן להן סיוע צמוד של שריון (כדי למנוע שחיקה של דיוויזיות הפאנצר במהלך קרב ההבקעה), קרב המגננה העיקש שניהלו היחידות האמריקניות שהגנו על הגזרה, ופקקי תנועה גדולים, שנוצרו מאחרי החזית הגרמנית, אשר עיכבו את תנועת טורי השריון הגרמניים. הדיוויזיה ה-99 בסיוע 2 גדודים מהדיוויזיה ה-2, שנשלחו לתגבר את מערך ההגנה שלה, הצליחה להחזיק במרבית עמדותיה עד לרדת החשיכה.
בגזרת [[הקורפוס ה-67 (ורמאכט)|הקורפוס ה-67]], שנועד לחפות על אגפו הימני של דיטריך במהלך הפריצה מערבה, לא הצליחה דיוויזיית הפולקסגרנדיר ה-326, שתקפה מדרום למונשאו, להשיג התקדמות כלשהי. גם שלוש דיוויזיות החי"ר של [[קורפוס הפאנצר אס אס ה-1]] לא הצליחו להשיג התקדמות משמעותית במהלך היום הראשון של המתקפה.
 
במהלך היומיים הבאים (18-17 בדצמבר) ריכזו הגרמנים את המאמץ העיקרי שלהם נגד "הכפרים התאומים", קרינקלט ורוכראת, בניסיון לכבוש אותם ולפתוח את הדרך לרכס אלסנבורן. הקרב על הכפרים ניטש ללא הכרעה עד לרדת החשיכה, כששני הצדדים סופגים אבידות כבדות. ב-[[19 בדצמבר]] הורה דיטריך לדיוויזיית הפאנצר אס אס ה-12 לנתק מגע, ולנוע לכיוון דרום מערב לעבר בוטגנבאך, כדי לאגף משמאל את מערך ההגנה על רכס אלסנבורן ולפתוח את הדרך למאלמדי, אולם השריון הגרמני נבלם שוב על ידי דיוויזיית החי"ר ה-1 המנוסה, שהספיקה לתפוס עמדות באזור זה. ב-[[20 בדצמבר]] חידשה דיוויזיית הפאנצר אס אס ה-12 את התקפתה לעבר בוטגנבאך, ובמקביל תקפה [[דיוויזיית הפאנצרגרנדיר השלישית (ורמאכט)|דיוויזיית הפאנצרגרנדיר ה-3]] (שתגברה את ארמיית הפאנצר השישית) את החלק הצפוני של רכס אלסנבורן, במאמץ לאגף אותו מימין. כל ההתקפות הגרמניות במהלך היום נהדפו באבידות כבדות לתוקפים. ארמיית הפאנצר השישית המשיכה במאמצים להבקיע את החזית האמריקאית באזור רכס אלסנבורן עד ה-[[26 בדצמבר]], אולם כל התקפותיה נהדפו. הפיקוד הגרמני הבין כבר ב-19 בחודש, שהסיכויים להשיג הבקעה בגזרה זו קלושים, ולכן היפנה את [[קורפוס הפאנצר אס אס ה-2]] מהארמייה של דיטריך דרומה, כדי לנצל את ההצלחה היחסית, שהושגה בגזרת ארמיית הפאנצר החמישית, ולתגבר את כוחותיו של מנטויפל.
 
[[קובץ:Battle of the Bulge 6th.jpg|שמאל|ממוזער|250px|המתקפה הגרמנית בגזרה הצפונית, 19-16 בדצמבר 1944]]
[[קובץ:Bundesarchiv_Bild_183-1985-0104-501%2C_Ardennenoffensive%2C_Grenadiere_in_Luxemburg.jpg|שמאל|ממוזער|250px|חיילים גרמניים נלחמים בארדנים, דצמבר 1944. החייל בקדמת התמונה חמוש ב-[[StG 44]], [[רובה סער|רובה הסער]] הראשון בעולם.]]
 
שורה 370:
היה זה כוח נייד רב עוצמה ומצויד במיטב הציוד הצבאי הגרמני, שכלל מרכיבים מכל החיילות.
 
לפי תוכנית המתקפה, כוחו של פייפר היה אמור לנצל את הבקעת החזית האמריקאית על ידי כוחות החי"ר הגרמניים, כדי לפתוח בתנועה מהירה מערבה לעבר נהר המאז בשעות הבוקר של היום הראשון למתקפה. אולם פקקי תנועה קשים וכישלון דיוויזיית הצנחנים ה-3 להבקיע את החזית האמריקנית באזור פרצת לוסהיים גרמו לעיכוב של 24 שעות בלוח הזמנים של צוות קרב פייפר. הוא החל בתנועתו לעומק השטח האמריקני רק ב-17 בדצמבר בבוקר. לאחר שכבש הכוח את הכפר הונספלד, סטה פייפר צפונה מנתיב התקדמותו המתוכנן לעבר בולינגן, שם נמצא מצבור אספקה אמריקאי גדול. הגרמנים תפסו שם כמות גדולה של דלק, ותדלקו מחדש את הטנקים וכלי הרכב שלהם, ולאחר מכן חידשו את התקדמותם מערבה. במהלך ה-[[17 בדצמבר]] התקדם צוות קרב פייפר לעומק כ-50 ק"מ מקו ההתחלה שלו, ההתקדמות העמוקה ביותר שהושגה על ידי הכוחות הגרמניים בארדנים במהלך אותו יום, והגיע עד לפאתי סטוואלו, מרחק של כ-70 ק"מ מיעדו הראשוני על נהר מז.
 
ב-18 בחודש חצה צוות קרב פייפר את הגשר על נהר אמבלב בסטוואלו, אך נכשל בניסיונו לחצות את הגשרים על נהר אמבלב ונהר סאלם בטרואה פון, לאחר שהאמריקנים פוצצו שני גשרים באזור זה. כעת הפרידו רק שני גשרים בין פייפר למז: אחד מעל נהר אורת ונוסף מעל נהר ליאן (Lienne). לאחר שהאחרון פוצץ על ידי חיילי הנדסה אמריקאיים בעת התקרבות הגרמנים אליו, המשיך פייפר צפונה ללה-גלייז וסטומון (Stoumont), מערבית למלמדי. בשעות הלילה כבשו האמריקנים מחדש את סטאוולו, ובכך ניתקו למעשה את צוות קרב פייפר ואת צוות קרב קניפל, שנע בעקבותיו, מעורפם. למחרת בבוקר, ה-19 בדצמבר, כבש פייפר את סטומון, אך ניסיונו להמשיך לנוע מערבה, במטרה להגיע לגשר נוסף על נהר אמבלב, נבלם על ידי כוח שריון אמריקני מאולתר, והוא נאלץ לסגת חזרה ללה-גלייז. במהלך שלושת הימים הבאים ניסו יחידות מדיוויזיית הפאנצר ס"ס הראשונה נואשות לחבור לכוח פייפר ולהעביר לו אספקה, אך ניסיונות אלו עלו בתוהו. לבסוף, בליל 23/24 בדצמבר, לאחר שהתחמושת והדלק של הטנקים שלו אזלו, נסוג פייפר יחד עם שמונה מאות מאנשיו ברגל בחסות החשיכה דרך היערות בחזרה לקווים הגרמנים. הוא הותיר מאחוריו את כל כלי הרכב והציוד הכבד שלו, 300 פצועים ו-170 שבויים אמריקנים{{הערה|Rawson, עמ' 69-68}}. כוח פייפר, שחדר עמוק יותר מכל יחידה אחרת מהארמייה השישית והיה קרוב להגשמת יעדיו, נכשל ונאלץ לסגת.
שורה 376:
====מבצע גרייף ושטרוסר====
[[קובץ:GERMAN TANK DISGUISED AS AN AMERICAN TANK.jpg|250px|ממוזער|טנק גרמני זה היה חלק מיחידת הקומנדו של [[אוטו סקורצני]], והוסווה כך שידמה טנק אמריקאי מדגם [[M10 וולברין]].]]
המתקפה כללה, כאמור, גם מבצעי הטעיה – מבצע "גרייף" ו"שטרוסר" – שתפקידם היה זריעת בלבול וחשדנות בתוך הכוחות האמריקאיים, ותפיסה של גשרים על נהר המז. בעוד פקקי תנועה מאחורי החזית מנעו את תפיסת הגשרים, ב-[[21 בדצמבר]] ציווה דיטריך ליחידת הקומנדו בפיקודו של איש האס.אס [[אוטו סקורצני]] (שנקראה בריגדת הפאנצרים 150) לתפוס את מלמדי ולפתוח את הדרך ל[[ליאז']]. באותו יום התקדמו אנשיו של סקורצני – במדים ובכלי רכב אמריקאיים, וברכבים גרמניים שהוסוו כך שידמו כלי רכב אמריקאיים – לגזרת חטיבה 120 האמריקאית (מדיוויזיה 30), אך נבלמו במקומם.
 
גם יחידת הצנחנים שמנתה 800 איש, בפיקודו של פרידריך פון דר היידטה, לא הצליחה למלא את תפקידה והשפעתה על המבצע הייתה כמעט מבוטלת. היחידה הוצנחה בלילה בשטחי העורף של האמריקאים, ונתפזרה מחמת אש נ"מ כבדה עד כדי כך שלא הצליחה להתארגן. מבצעים הללו אמנם לא השפיעו כהוא זה על מהלך הקרב, אך עוררו אווירה של פרנויה מפני גיס חמישי, וגרמו לחשדנות ולאמצעי ביטחון מוגזמים בקרב בעלות הברית. מספר מחייליו של סקורצני שנשבו, הטעו את חוקריהם וטענו כי אחד המטרות שלהם הייתה לחטוף או להתנקש בגנרל אייזנהאואר. עקב כך תוגברה רבות האבטחה סביבו{{ביאור|חלק מחייליו של סקורצני שנתפסו במדים אמריקניים נורו במקום ואחרים הועמדו לדין צבאי והוצאו להורג. סקורצני עצמו נשפט על ידי בית דיו אמריקני בדכאו ב-1947 אך זוכה}}.
שורה 386:
במרכז חזית המתקפה הגרמנית תקפה ארמיית הפאנצר החמישית, בפיקוד האסו פון מנטויפל, גזרה ברוחב כ-32 ק"מ, עליה הגנו [[הדיוויזיה ה-106 (ארצות הברית)|הדיוויזיה ה-106]] ושני רגימנטים (110 ו-112) מדיוויזיית החי"ר ה-28. הדיוויזיה ה-106 תפסה את הקו פחות משבוע לפני פתיחת המתקפה הגרמנית, והייתה חסרת כל ניסיון קרבי, ואילו הדיוויזיה ה-28 הוצבה בארדנים כדי להתאושש מהלחימה הקשה בה השתתפה ביער הורטגן, לאחר שספגה במהלכה למעלה מ-6,000 אבידות. לכוחותיו של מנטויפל הייתה עדיפות מספרית מכריעה הן באנשים והן בציוד על המגנים האמריקאים – הם כללו 4 דיוויזיות חי"ר ושלוש דיוויזיות פאנצר בדרג הראשון של המתקפה – מול שתי דיוויזיות חי"ר שנפרסו בדלילות. המאמץ המישני של ארמיית הפאנצר ה-5 נועד להתבצע באגפה הימני (הצפוני). [[הקורפוס ה-66 (ורמאכט)|הקורפוס ה-66]] (שכלל את דיוויזיות הפולקסגרנדיר [[דיוויזיית הפולקסגרנדיר ה-18 (ורמאכט)|18]] ו[[דיוויזיית הפולקסגרנדיר ה-62 (ורמאכט)|ה-62]] בסיוע גדוד תותחי סער) נועד לכתר ולהשמיד את הכוחות האמריקאים בבליטת שניי אייפל, ולאחר מכן להשתלט על צומת הדרכים בסן-וית. המאמץ העיקרי של מנטויפל נועד להתבצע דרומה משם. [[קורפוס הפאנצר ה-58]] ו[[קורפוס הפאנצר ה-47]] (שכללו סה"כ שלוש דיוויזיות פאנצר – [[דיוויזיית הפאנצר ה-2|ה-2]] [[דיוויזיית הפאנצר ה-116|ה-116]] ו"[[דיוויזיית פאנצר להר|פאנצר להר]]" – ושתי דיוויזיות פולקסגרנדיר – 20 ו-560) נועדו להשתלט על צומת הדרכים החשובה בבאסטון, ולאחר מכן לחצות את נהר מז באזור [[נאמור]], ולנוע לכיוון צפון מערב במגמה לכבוש את בריסל.
 
בגזרת [[הקורפוס ה-66 (ורמאכט)|הקורפוס ה-66]] פתחו הגרמנים בהפגזה ארטילרית על עמדות [[הדיוויזיה ה-106 (ארצות הברית)|הדיוויזיה ה-106]]. ההפגזה לא גרמה נזק רב, אך הצליחה לשבש את התקשורת בין מפקדת הדיוויזיה ה-106 בסן וית, לכוחותיה הקדמיים בשניי אייפל. דיוויזיית הפולקסגרנדיר ה-18 נועדה ללכוד את הכוחות האמריקאים, שהחזיקו בבליטת שניי אייפל, באמצעות איגוף כפול, כאשר שתי הזרועות של תנועת המלקחיים נועדו לחבור באזור שנברג, על נהר אור. דיוויזיית הפולקסגרנדיר ה-62, חסרת הניסיון, נועדה לסייע לזרוע הדרומית של תנועת המלקחיים. ביום הראשון של המתקפה הצליחו הגרמנים להשיג התקדמות מועטה בלבד; בשעות הבוקר המוקדמות של ה-17 בדצמבר חידשו הגרמנים את המתקפה ועד לשעות החשיכה חברו שתי הזרועות של תנועת המלקחיים הגרמנית באזור שנברג והשלימו את כיתור שני הרגימנטים האמריקאים (ה-422 וה-423) מהדיוויזיה ה-106 שהחזיקו בשניי אייפל.
[[קובץ:St Vith Map Ardennes.svg|שמאל|250px|כיתור הכוחות האמריקאים בבליטת שניי אייפל|ממוזער]]
 
במהלך היומיים הבאים (18–19 בדצמבר), הידקו דיוויזיות הפולקסגרנדיר ה-18 וה-62 את טבעת הכיתור סביב הכוחות האמריקאים הלכודים בבליטת שניי אייפל. בשעות הבוקר של ה-19 בחודש עשו הכוחות המכותרים מאמץ אחרון לפרוץ את טבעת הכיתור, ולחצות את המרחק הקצר שנותר עד לשנברג, אך הגרמנים פתחו עליהם בהפגזה ארטילרית כבדה, והתקדמותם נבלמה באש מתותחים מתנייעים ותותחי נ"מ גרמניים. הם הותקפו מכל העברים על ידי כוחות חי"ר גרמניים, שלכדו את הארטילריה המסייעת שלהם, ועל ידי השריון של בריגדת "משמר הפיהרר" (שנשלחה לסייע להתקפת הקורפוס ה-66 על סן-וית), ומלאי התחמושת שלהם כמעט אזל. בשלב זה החליט קולונל דשנו, מפקד הרגימנט ה-422, שאין טעם להמשיך בהתנגדות, ובשעות אחר הצהריים נכנעו שרידי שני הרגימנטים, וכ-8,000-7,000 חיילים אמריקאים, נפלו בשבי הגרמני{{ביאור|זו הכניעה השנייה הגדולה ביותר של חיילים של צבא ארצות הברית במלחמה, לאחר הכניעה בבטאן}}. קבוצות קטנות של חיילים אמריקאים, שכללו כ-500 איש, המשיכו בלחימה באזור שניי אייפל עד ה-[[21 בדצמבר]].
 
דרומה משם, הובילה דיוויזיית פולקסגרנדיר 26 את המתקפה של [[קורפוס הפאנצר ה-47]], כאשר מולה עמד רק רגימנט רגלים (ה-110) מדיוויזיית חי"ר 28 האמריקאית. ההפגזה הארטילרית המקדימה בגזרה זו ארכה רק כחצי שעה, עקב מחסור בפגזים, והופסקה עוד בטרם הספיק חיל הרגלים הגרמני להגיע לעמדות האמריקאיות. לאורך מרבית היום הראשון למתקפה לחמו יחידות החי"ר הגרמני כמעט וללא סיוע ארטילרי וללא סיוע טנקים מדיוויזיית פאנצר להר ודיוויזיית הפאנצר השנייה, שנתקעו ממזרח לנהר אור (Our) מאחורי קו החזית. רק בשעות הערב השלימו יחידות ההנדסה הגרמניות בניית שני גשרים על הנהר במעמס 60 טון בגמינד (Gemünd) ובדאסבורג (Dasburg). אולם גם לאחר בניית הגשרים, התקדמות השריון הגרמני עדיין הייתה איטית; מרבית יחידות דיוויזיית פאנצר להר נותרו תקועות באזור הגשר בגמינד, בגלל מחסומי דרכים אמריקאיים ומכתשים בכביש היציאה מהגשר. גם יחידות החלוץ מדיוויזיית הפאנצר השנייה לא הצליחו להשתלט על יעדיהם, וספגו אבידות כבדות{{הערה|Cole, עמ' 187-181}}.
 
ביום השני למתקפה חידשו הגרמנים את המתקפה על רגימנט 110, והצליחו ליצור פרצות בחזיתה. דיוויזיית הפאנצר השנייה נעה לעבר העיר קלרוו, 12 קילומטרים מדאסבורג, ששכנה על הכביש לבסטון ולכן הייתה בעל חשיבות אסטרטגית להתקדמות הגרמנית. הדיוויזיה הצליחה להשתלט על קלרוו באותו יום, על אף ניסיונות של כוחות אמריקאים קטנים לכבוש את מארנאש, מזרחית מקלרוו, כדי לנתק את ציר הגישה לעיר. הדיוויזיה הגיעה לרכס שמעבר לקלרוו, ובינה לבין בסטון הפרידו עתה רק שני צוותי קרב גדודיים מהדיוויזיה המשוריינת התשיעית. באותו יום כבשה דיוויזיית פולקסגרנדיר 28 את הוסינגן לאחר קרב קשה. למחרת, ב-18 בדצמבר, החלו שרידי הרגימנט ה-110 לסגת; חלקם נסוגו מערבה, והקימו קו מגננה בדונאנג' (Donnange), וחלקם נסוגו לוילץ בדרום, שם שכנה מפקדת הדיוויזיה ה-28. באותו יום כבשה דיוויזיית פולקסגרנדיר 28 את וילץ, ובכך פתחה גם את ציר הגישה הדרומי לבסטון.
שורה 397:
באגף הצפוני של [[קורפוס הפאנצר ה-47]] תקף [[קורפוס הפאנצר ה-58]] את רגימנט 112 מדיוויזיה 28 האמריקאית, שהגן על חזית ברוחב של 10 ק"מ. בתוכנית המקורית למתקפה בארדנים היה אמור קורפוס הפאנצר ה-58 לכלול ארבע דיוויזיות, אך עם תחילת המתקפה כלל רק שתי דיוויזיות: דיוויזיית פולקסגרנדיר 560 חסרת הניסיון ו[[דיוויזיית הפאנצר ה-116]], עליה הוטל מירב המאמץ בגזרה. הישגי התוקפים ביום הראשון היו דלים, והושגו במחיר אבדות ניכרות, במיוחד לדיוויזיית פולקסגרנדיר 560. המגננה של רגימנט 112 הייתה מוצלחת הודות לתנאי השטח שהעניקו יתרון למגנים, שהיו מחופרים היטב, והודות למיקום המוצלח של הארטילריה האמריקנית שכיסתה את צירי הגישה הבודדים לגזרה. עם זאת, המתקפה הגרמנית הצליחה לנתק את רגימנט 112 משאר היחידות של הדיוויזיה ה-28. ב-17 בדצמבר הצליחו הגרמנים אמנם לבסס ראש גשר בעיירה אורן (Ouren), אך ההתנגדות העיקשת של רגימנט 112, בנוסף לדרכי הגישה הבעייתים באזור, הובילו את מרבית הקורפוס לעקוף את עמדות ה-112, לנוע דרומה ולחצות את הגשרים בדסבורג ובהיינרשייד (Heinerscheid). הרגימנט האמריקאי זכה למרווח נשימה, וב-19 בדצמבר נסוג מספר קילומטרים מערבה, להולדנג' (Huldange), בגזרת [[הדיוויזיה ה-106 (ארצות הברית)|הדיוויזיה ה-106]], ובאותו יום סופח הרגימנט לדיוויזיה ה-106. הוא הצליח לעכב את התקדמות כל קורפוס הפאנצר ה-58 למשך יומיים שלמים.
 
עם נסיגתו של רגימנט 112, הייתה הדרך מערבה פתוחה בפני קורפוס הפאנצר ה-58, שנע דרך הפירצה, שנפערה בין סן-וית (בצפון) לבסטון (בדרום). בצהרי ה-19 בדצמבר הגיעו יחידות החלוץ שלו להופלייז, עיר הנמצאת 20 קילומטרים מצפון לבסטון, ושוכנת על נהר אורת, המכשול הטבעי האחרון לפני המז. לאחר שיחידות הנדסה אמריקאיות הצליחו לפוצץ את הגשר שם, התקדמו יחידות סיור מדיוויזיית הפאנצר ה-116 לעבר נקודת הצליחה באורתוויל, מדרום מערב להופלייז, וגילו שם [[גשר ביילי]] שעדיין היה שלם. אולם מפקד הקורפוס, ולטר קרוגר, חשש כי עד שיגיע לשם כוחו העיקרי, יפוצצו האמריקאים את הגשר, ולכן הפנה את שתי הדיוויזיות שלו צפונה, להוטון. בדיעבד, הגשר לא הושמד כלל, ודיוויזיית הפאנצר השנייה חצתה אותו ביום המחרת.
 
[[קובץ:Bundesarchiv Bild 183-J28619, Ardennenoffensive, gefangene Amerikaner.jpg|שמאל|ממוזער|200px|חיילים אמריקנים נלקחים בשבי הגרמני במתקפת הארדנים, ינואר 1945]]
שורה 403:
====קרב סן וית====
{{הפניה לערך מורחב|קרב סן וית}}
חוסר יכולתם של הגרמנים להקצות כוחות חזקים מספיק לכיבוש צומת הדרכים החיוני בסן-וית בשלושת הימים הראשונים של המתקפה הגרמנית, נתן לפיקוד האמריקאי זמן מספיק להזרים תגבורות חזקות לאזור, ולארגן מתחם הגנה מסביב לעיר. גנרל ברוס קלארק, מפקד צוות קרב ב' של הדיוויזיה, קיבל לידיו את הפיקוד על הכוחות האמריקאים באזור סן-וית, שכללו את הדיוויזיה המשוריינת ה-7, צוות קרב מהדיוויזיה המשוריינת ה-9{{ביאור|כוח בסדר גודל של חטיבה משוריינת.}}, ורגימנט הרגלים ה-424 של [[הדיוויזיה ה-106 (ארצות הברית)|הדיוויזיה ה-106]], שנותר מחוץ לטבעת הכיתור הגרמנית סביב שניי אייפל. עד לסוף היום אירגן קלארק את כוחותיו במערך הגנה דמוי פרסה, שהגן על המבואות המזרחיים של סן-וית.
 
ההתקפה הגרמנית הראשונה על מתחם ההגנה האמריקאי המאולתר בפאתי סן-וית נערכה כבר בשעות הצהריים של ה-17 בדצמבר, אולם נהדפה בסיוע כוחות החלוץ של הדיוויזיה המשוריינת ה-7, שתיגברו את מערך ההגנה סביב העיירה. במהלך שלושת הימים הבאים (20-18 בדצמבר) ניהלו [[הקורפוס ה-66 (ורמאכט)|הקורפוס ה-66]] ויחידות השריון שסייעו לו שורה של התקפות כושלות במאמץ לכבוש את העיירה. לאחר כניעת הכוחות האמריקאים בכיס שניי אייפל, התפנו דיוויזיות הפולקסגרנדיר 18 ו-62 למתקפה על סן-וית.
המתקפה הגרמנית על העיירה נפתחה לבסוף ב-[[21 בדצמבר]] בשעה 15:00, לאחר הרעשה ארטילרית עזה שנמשכה 45 דקות. כוחות חי"ר גרמניים מהדיוויזיה ה-62 הסתננו בהצלחה דרך פערים בקווים האמריקאיים מדרום לסן-וית, ובמקביל תקף השריון הגרמני את העיירה ממזרח ומצפון-מזרח לאורך הכביש משנברג. בשעה 21:00 הורה מפקד הכוח האמריקאי המגן, ברוס קלארק, לכוחותיו לפנות את העיירה ולהקים קו הגנה מאולתר במרחק קצר ממערב לה. הגרמנים השתלטו על סן-וית, אך פקקי תנועה כבדים, שנוצרו ברחובות העיירה, מנעו מהגרמנים לנצל את הצלחתם לצורך מרדף אחרי האמריקאים הנסוגים. קרב ההשהיה המוצלח שניהלו הכוחות האמריקאים סביב סן-וית, הצליח לעכב את ההתקדמות הגרמנית בגזרה זו במשך חמישה ימים, ולמנוע מהם את השימוש בצירי התנועה החיוניים שעברו דרך העיירה. סן-וית שימשה למעשה כשובר גלים, שתיעל את ההתקדמות הגרמנית, ואילץ את הכוחות הגרמניים לנוע משני עבריה. במהלך שלושת הימים הבאים (24-21 בדצמבר) אילצה ההתקדמות של כוחות שריון גרמניים חזקים (שכללו גם שתי דיוויזיות פאנצר מ[[קורפוס הפאנצר אס אס ה-2]], שהועברו תחת פיקודו של מנטויפל), את [[מת'יו רידג'וויי]], מפקד הקורפוס המוטס האמריקאי ה-18 (שקיבל את הפיקוד על הגזרה, כולל על הכוחות שהחזיקו באזור סן-וית, ב-20 בדצמבר) לפנות גם את קו ההגנה החדש שתפסו כוחותיו ממערב לסן-וית, ולסגת לקו הגנה ממערב לנהר סאלם.
 
שורה 412:
דרומית-מערבית מסן-וית התקדמו שלוש הדיוויזיות מ[[קורפוס הפאנצר ה-47]] לעבר העיירה [[בסטון]]. בסטון, צומת דרכים חיוני בחלק הדרומי של המבקע הגרמני בחזית בעלות הברית, שכנה בשטח שטוח יחסית מוקף בגבעות מסולעות המאפיינות את אזור הארדנים. היא הייתה אחת היעדים המרכזיים של המתקפה הגרמנית דרך הארדנים במהלך [[הקרב על צרפת]] בשנת 1940. גם בעת תכנון מבצע "משמר הריין" הכירו המתכננים בחשיבותה, והאמינו כי כיבושה המהיר יהיה מכריע להצלחת תוכנית המתקפה; אך הם הקצו למשימה רק דיוויזיית פולקסגרנדיר אחת. גם הפיקוד האמריקאי הבין את חשיבותה של בסטון, והודג'ס, מפקד הארמייה הראשונה, שהשתמש בכל עתודותיו, נאלץ לפנות למפקדה העליונה של בעלות הברית לעזרה. בבוקר ה-[[18 בדצמבר]], הורה אייזנהאואר לעתודה האסטרטגית שלו, הדיוויזיות המוטסות 82 ו-101, לנוע במהירות לארדנים כדי לחסום את המשך ההתקדמות הגרמנית.
 
כבר בערב ה-[[17 בדצמבר]] נשלחו מספר כוחות משימה מהדיוויזיה המשוריינת ה-9 לנסות לעכב את ההתקדמות הגרמנית לכיוון בסטון, כדי להרויח זמן לאפשר לתגבורות להגיע לעיירה. בערב ה-18 בדצמבר לא עמדה כל הגנה מאורגנת בין דיוויזיית הפאנצר השנייה לבסטון, אולם מפקד הדיוויזיה, שדבק בתוכנית הקרב, עקף את בסטון ונע צפונה לעבר המז{{הערה|Arnold, James. '''Ardennes 1944: Hitler's Last Gamble in the West''', Osprey 1998. p.56}}. גם דיוויזיית פאנצר להר החמיצה הזדמנות לכבוש את בסטון בגלל זהירות יתר מצד מפקדה, פריץ ביירליין. בבוקר ה-19 בדצמבר התקדמה דיוויזיית פאנצר להר עד למרחק של כחמישה קילומטרים מהצומת החיוני בבסטון, אך שעות ספורות בלבד קודם לכן הגיעו לעיירה צוות קרב מהדיוויזיה המשוריינת העשירית ו[[הדיוויזיה המוטסת ה-101]].
 
ב-20 בדצמבר כותרה בסטון. במהלך היומיים הבאים, 22-21 בדצמבר, נרשמו היתקלויות רבות של גישושים מסביב לבסטון, אך לא נערכו קרבות בקנה מידה משמעותי. ב-[[22 בדצמבר]] שלח גנרל [[היינריך פון ליטוויץ]], מפקד [[קורפוס הפאנצר ה-47]], אל המפקד האמריקאי, בריגדיר-ג'נרל [[אנתוני מקאוליף]] דרישת כניעה, שנדחתה בבוז על ידי האחרון{{הערה|1=גל פרל פינקל, [https://musaf-shabbat.com/2017/07/31/%D7%9E%D7%9C%D7%97%D7%9E%D7%95%D7%AA-%D7%A9%D7%A7%D7%95%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%91%D7%97%D7%95%D7%A8%D7%A3-%D7%92%D7%9C-%D7%A4%D7%A8%D7%9C-%D7%A4%D7%99%D7%A0%D7%A7%D7%9C/ מלחמות שקורות בחורף], [[מקור ראשון]], {{כ}} 28.07.2017.}}. [[דיוויזיית פאנצר להר]] ו[[דיוויזיית הפאנצר ה-2]] עקפו את בסטון, והמשיכו לכיון סן הובר, מרחק כשלושים קילומטרים בלבד מהמז. הן הותירו את העיר מכותרת על ידי דיוויזיית פולקסגרנדיר 26 בסיוע רגימנט פאנצרגרנדיר אחד.
 
===האגף הדרומי – הארמייה השביעית===
הארמייה השביעית של ברנדנברגר, שכללה ארבע דיוויזיות חי"ר בשלב הראשון של המתקפה, היוותה את האגף הדרומי של המתקפה הגרמנית. היא תקפה חזית ברוחב כמעט 50 קילומטרים, מויאנדן עד אכטרנך. על גזרה זו הגנו רק שני רגימנטים של חי"ר (ה-12 מהדיוויזיה הרביעית וה-109 מדיוויזיה 28) בסיוע גדוד שריון מהדיוויזיה המשוריינת התשיעית, וגדוד טנקים מהדיוויזיה הרביעית. על אף שהתוקפים נהנו מעליונות מספרית גדולה, לא ניתן להם כמעט סיוע של שריון, ולכן הישגיהם היו מוגבלים. דיוויזיות הפולקסגרנדיר של ברנדנברגר השיגו התקדמות מועטה למול מגננה אמריקאית עיקשת, שלא אפשרה להם להגיע לרשת הכבישים, שהייתה חיונית לתנועה בתנאי השטח הקשים שאפיינו גזרה זו. רק דיוויזיית הצנחנים החמישית באגפה הימני (הצפוני) של הארמייה הצליחה להשיג הצלחה מסוימת, והבקיעה לעומק 19 קילומטרים עד וילץ. במשך שישה ימים של מגננה כנגד הארמייה השביעית (שלאחריה יצאו הכוחות האמריקאים בגזרה למתקפת נגד), שהשיגה התקדמות דלה מאוד, איבדו האמריקאים למעלה מ-2,000 הרוגים, פצועים, ונעדרים{{הערה|Cole, עמ' 258}}.
 
המתקפה הגרמנית זכתה אמנם להישגים ראשוניים מרשימים (בחמשת ימי הלחימה הראשונים בקרב הארדנים השמידו הגרמנים 300 טנקים אמריקניים ושבו 25 אלף חיילים), אך מהרגע הראשון השתבשו לוחות הזמנים שלה, הן בגלל כיסי התנגדות של כוחות אמריקניים – שהורכבו לעתיםלעיתים משרידי יחידות שאורגנו מחדש – שלחמו באומץ רב ובנחישות, והן בגלל תנאי השטח ומזג האוויר. כבר בשעות הראשונות של המתקפה נוצרו פקקי תנועה ענקיים מאחורי קווי החזית, בעוד כלי הרכב הגרמניים מנסים לפלס את דרכם קדימה בצירי התנועה המוגבלים לחזית הארדנים. כלי הרכב הגרמניים הסתבכו בדרכים ההרריות הצרות והמתפתלות. טנקים רבים, במיוחד הכבדים מביניהם, נתקעו. בחורף הקשה של חודש דצמבר הייתה העברת טנקים, וכן תותחים וציוד הרתומים לסוסים, לאורך דרכי יער ונתיבים שהפכו לביצות, בבחינת קושי רב. לכך נוספו מכשולים בדמות עצים כרותים, שכרת הוורמאכט עצמו במהלך נסיגתו בנובמבר. במקרים רבים תרומתם של תנאי השטח לעיכוב המתקפה הגרמנית בימי הלחימה הראשונים המכריעים, עלתה על התנגדות הכוחות האמריקניים המגינים{{הערה|הסטינגס, עמ' 297-296}}.
 
===תגובת בעלות הברית===
עוצמת המתקפה הגרמנית הפתיעה לחלוטין את פיקוד בעלות הברית. ההפגזות הגרמניות ניתקו את מרבית קווי הקשר באזורים הקדמיים של החזית, ויצרו שיבושים בתקשורת אשר היקשו על הפיקוד האמריקאי לקבל תמונת מצב מדויקת לגבי המתרחש. המידע הראשוני על המתקפה הגרמנית היה כה זעום ומבולבל, עד כי בשעות הערב של היום הראשון למתקפה (ה-16 בדצמבר) חלק מהמפקדים הבכירים האמריקאים עדיין העריכו שמדובר בסך הכל במתקפת-נגד מקומית מוגבלת בהיקפה, שנועדה לאלץ את הכוחות האמריקאים להפסיק את המתקפה באזור נהר הרור{{הערה|הסטינגס, עמ' 288-278}}. גנרל ברדלי העריך שמדובר במתקפת שיבוש, שנועדה להקל את הלחץ שהפעילה הארמייה השלישית של פטון בחבל הסאר. אף על פי כן, החליט אייזנהאואר לא לקחת סיכונים, והורה באותו ערב לשלוח שתי דיוויזיות משוריינות לעזרת הכוחות האמריקאים בארדנים – הדיוויזיה המשוריינת העשירית מהעתודה של מהארמייה השלישית קיבלה הוראה לנוע לעבר העיר [[לוקסמבורג]], ואילו הדיוויזיה המשוריינת השביעית מהארמייה התשיעית נשלחה מאזור אאכן דרומה לכיוון וילסאלם, כדי לתגבר את הכוחות האמריקאים במרחב סן-וית ובסטון. החלטה זו התבררה כמשמעותית ביותר, ותרמה תרומה מכריעה לעיכוב ההתקדמות הגרמנית בימים הראשונים של המערכה בארדנים.
 
למרות ההפתעה הראשונית, ההתנגדות העיקשת של הכוחות האמריקאים, שהחזיקו בקו החזית בארדנים, עיכבה את ההתקדמות הגרמנית, ואיפשרה לפיקוד העליון של כוחות בעלות הברית לקבל כמה החלטות אסטרטגיות, ששינו את פני המערכה. ההחלטה הראשונה, שהתקבלה בליל 17/18 בדצמבר, הייתה להטיל למערכה את העתודה האסטרטגית – הקורפוס המוטס ה-18 – כדי להגן על צומת הדרכים בבסטון ולתגבר את הכוחות שהחזיקו בגזרה הצפונית של הארדנים. ההחלטה השנייה של אייזנהאואר, שהתקבלה ב-20 בדצמבר, הייתה להעביר את הפיקוד על הכוחות האמריקאים, שלחמו בחלק הצפוני של הבליטה הגרמנית - הארמיות האמריקניות הראשונה והתשיעית – לידי פילדמרשל מונטגומרי, מפקד קבוצת הארמיות ה-21. צעד זה נועד להתגבר על בעיית פיצול כוחותיה של קבוצת הארמיות ה-12, שנגרמה כתוצאה מהחדירה הגרמנית העמוקה לגזרה, שהוחזקה על ידי הארמייה הראשונה באזור הארדנים, ולרתום את הבריטים לסייע למאמץ לבלום את המתקפה הגרמנית. מונטגומרי העביר את הקורפוס ה-30 מהארמייה הבריטית השנייה לאזור [[דינאן (בלגיה)|דינאן]] כדי למנוע מהגרמנים לחצות את קו נהר מז, במקרה שיצליחו לפרוץ דרך הקורפוס האמריקאי השמיני. הקורפוס ה-30 כלל שלוש דיוויזיות חי"ר ושלוש בריגדות משוריינות ותוגבר על ידי [[הדיוויזיה המוטסת הבריטית השישית|הדיוויזיה המוטסת השישית]], שנשלחה מאנגליה. אולם בסופו של דבר היחידות הבריטיות כמעט ולא נדרשו להילחם, משום שהכוחות התוקפים הגרמניים נבלמו על ידי כוחות העתודה האמריקאים לפני שהגיעו אליהם. במקביל להחלטה על השינוי במבנה הפיקוד של כוחות בעלות הברית, הורה אייזנהאואר לארמייה האמריקאית השלישית, בפיקוד גנרל פאטון, להפנות את רוב כוחותיה צפונה, לתקוף את האגף הדרומי של הבליטה, שיצרה המתקפה הגרמנית בארדנים, אשר הוחזק על ידי כוחות מהארמייה הגרמנית השביעית, ולחבור לכוחות האמריקאים המכותרים באזור העיירה בסטון.
 
פיקוד בעלות הברית הזרים במהירות תגבורות חזקות לסייע לכוחותיו החלשים בגזרת ההבקעה הגרמנית. כבר ביומיים הראשונים של המתקפה הגרמנית נשלחו 60,000 חיילים ו-11,000 כלי-רכב לגזרת הארדנים, ובשמונת הימים הבאים נשלחו 180 אלף חיילים נוספים לבלום את המתקפה הגרמנית{{הערה|רוברטס, עמ' 447}}. בסך הכל הטילו בעלות הברית למערכה בארדנים כ-700 אלף חיילים, למעלה מכפליים מהכוח הגרמני שניצב מולם. ההזרמה המהירה של התגבורות של בעלות הברית הצליחה להטות תוך זמן קצר את מאזן הכוחות הצבאי בקרב הבליטה לטובת כוחות בעלות הברית.
שורה 431:
===בלימת המתקפה הגרמנית===
[[קובץ:Battle of the Bulge progress-new.jpg|300px|ממוזער|המתקפה הגרמנית בארדנים. מטרות המבצע מסומנות בקו אדום. הקו הכתום מסמן את החדירה הרחוקה ביותר של הגרמנים במתקפה.]]
ב-[[24 בדצמבר]] הגיעו כוחות השריון של [[ארמיית הפאנצר החמישית]] לנקודה הרחוקה ביותר מקו ההתחלה שלהם, מרחק מאה קילומטרים ממנו וקילומטרים ספורים מנהר מאז ליד [[דינאן (בלגיה)|דינאן]]. בשלב זה של הקרב כבר אזל הדלק למרבית יחידות השריון הגרמניות, וצוותים רבים נאלצו לנטוש את כלי הרכב המשוריינים שלהם, או להשמיד אותם, כדי למנוע את נפילתם בידי האויב. פון מנטויפל, מפקד הארמייה, הבין שלא ניתן עוד להשיג את היעדים המקוריים של מתקפת הארדנים, והמליץ לפיקוד הגרמני העליון להפנות את כוחותיו צפונה ולנוע במעלה נהר מאז, כדי לאגף את כוחות בעלות הברית ולכתר אותם, אולם הצעותיו נדחו על הסף. כוח החלוץ שלו, [[דיוויזיית הפאנצר ה-2]], הותקף בערב חג המולד על ידי הדיוויזיה האמריקנית המשוריינת ה-2 הרעננה, בסיוע כוחות בריטיים ואמריקניים נוספים, שתקפה ממספר כיוונים את הבליטה החשופה, שיצרה התקדמות הדיוויזיה הגרמנית בקו החזית, וכיתרה אותה. הכוח האמריקני התוקף נהנה מעדיפות מספרית גדולה על [[דיוויזיית הפאנצר ה-2]] המותשת, שספגה אבדות כבדות במהלך התקדמותה לנהר מאז, ומסיוע אווירי מאסיבי של מטוסי תקיפה של בעלות הברית, שניצלו את התבהרות מזג האוויר באזור, כדי לתקוף בעוצמה את הטורים הגרמניים המתקדמים, ולמנוע הגעת אספקה ותגבורות לכוחות החלוץ שלהם. בנוסף לכך, המחסור בדלק פגע מאוד ביכולת התימרון של הטנקים הגרמניים. לאחר קרב קשה שארך כיומיים הובסה הדיוויזיה הגרמנית לחלוטין, ושרידיה נסוגו משדה הקרב לאחר שאיבדו כמעט את כל הציוד הכבד וכלי הרכב שלהם. האמריקנים טענו שבמהלך הקרב הרגו כאלף חיילים גרמניים, לקחו בשבי למעלה מ-1200 איש, והשמידו או לקחו שלל 82 טנקים ו-83 תותחים גרמניים{{הערה|Arnold, עמ' 80}}. היה זה הניצחון האמריקני המשמעותי הראשון במהלך המערכה בארדנים.
 
היינץ גודריאן, שהתנגד מלכתחילה למתקפה בארדנים, התחנן לפני היטלר ב-[[24 בדצמבר]], שייתן הוראה לארמיות הפאנצר ה-5 וה-6 להפסיק את המתקפה ולסגת לעמדות הפתיחה שלהן, כדי שניתן יהיה להעביר לפחות חלק מדיוויזיות הפאנצר שלהן לחזית המזרחית לקראת המתקפה הסובייטית הצפויה שם{{הערה|הסטינגס, עמ' 317}}, אך היטלר דחה את בקשותיו. בערב ה-[[28 בדצמבר]], לאחר שהיה ברור שהמתקפה הגרמנית נבלמה, קיים היטלר התייעצות צבאית מורחבת בנוגע להמשך המערכה בארדנים. באותה פגישה הוא דחה את המלצתם של המפקדים הבכירים של הוורמאכט בחזית המערבית, רונדשטדט ומנטויפל, להוציא את הכוחות הגרמניים מהבליטה שנכבשה בארדנים בעוד מועד, ופקד על חידוש המתקפה בעידודו של גנרל יודל, ששכנע אותו כי המשך הלחץ על כוחות בעלות הברית בחזית המערבית משבש את התוכניות ההתקפיות שלהם. בהתאם לכך הוא הורה להטיל כוחות נוספים למערכה בארדנים במטרה לכבוש את באסטון, ולחדש את המתקפה מערבה לכיוון נהר מז. בנוסף לכך דרש היטלר לפתוח בהתקפה גרמנית חדשה בחבל הסאאר, מדרום לאלזס, שם דולדלו הכוחות האמריקאיים בעקבות שיגור חלקה הארי של [[הארמייה השלישית (ארצות הברית)|הארמייה השלישית]] של [[ג'ורג' פטון|פטון]] צפונה לארדנים.
שורה 439:
ב-[[22 בדצמבר|22]] וב-[[23 בדצמבר]] הצליח פאטון, שכוחותיו התקדמו מזרחה לעבר [[חבל הסאר]], לבצע את התמרון המסובך של הפניית כוחות הארמייה שלו בזווית של 90 מעלות, באמצעות עבודת פיקוד ומטה מעולה, ולהתחיל לנוע צפונה עם שלוש דיוויזיות משוריינות בחזית של 40 ק"מ על דרכים צרות, מכוסות קרח באמצע החורף, היישר אל האגף הדרומי של הבליטה. הפניית כיוון הלחימה של הארמייה במזג אוויר קשה במיוחד, ותוך כדי ניתוק מגע עם אויב שהיה כבר בלחימה עם הארמייה, נחשבת לאחד ההישגים הצבאיים המרשימים במלחמה{{הערה|שם=הערה אחת|1=הסטינגס, עמ' 309}}. גנרל ברדלי, מפקד קבוצת הארמיות ה-12, כתב לאחר מכן על התמרון של פטון שהיה "אחד המבריקים ביותר של מפקד כלשהו, מצד זה או זה, במלחמת העולם השנייה"{{הערה|רוברטס, עמ' 448}}.
 
ב-[[23 בדצמבר]] התבהר מזג האוויר, והמשמעות עבור כוחותיהן של בעלות הברית שנמצאו בהגנה היה טמון בעצם העובדה שהמטוסים שלהם יכולים לטוס ולנצל את עליונותם המוחצת באוויר. סוף סוף עלה בידי מטוסי הקרב והמפציצים שלהן להסתער במלוא כוחם על שדה הקרב. בארבעת הימים שעברו מאז התבהרו השמיים שוגרו 15,000 גיחות. ב-23 בדצמבר הוצנחו 441 טון של מטעני אספקה מ-241 מטוסי [[DC-3 דקוטה|דקוטה C-47]] בבסטון הנצורה. 95 אחוז מהאספקה הגיעה לידי האמריקאים. למחרת היום שבו 160 מטוסי דקוטה והצניחו 160 טון אספקה, אך הפעם נתקלו באש נ"מ חזקה ומספר מטוסים הופלו.
 
ב-[[24 בדצמבר]] הופעל המספר הרב ביותר של מטוסי בעלות הברית במערכה בארדנים: האמריקאים שיגרו 1,138 גיחות טקטיות (מתוכן 734 לתמיכה בכוחות הקרקע בארדנים) ו-2,442 גיחות של מפציצים, האחרונות כוונו בעיקר כנגד שדות תעופה גרמניים. הצי האווירי השני של בריטניה שיגר באותו יום 1,243 גיחות. בשלושת הימים הבאים אפשרו תנאי מזג אוויר נוחים למטוסי הקרב-הפצצה של בעלות הברית לבצע תקיפות ממושכות כנגד תנועות שריון ואספקה גרמניות, והגבילו את יכולתם של הגרמנים לבצע תקיפות (בעיקר של שריון) לאור יום. ב-[[28 בדצמבר]] הורע מזג האוויר למספר ימים נוספים, ומספר הגיחות האוויריות של בעלות הברית הצטמצם משמעותית{{הערה|Cole, עמ' 661}}.
שורה 453:
===חיסול הבליטה הגרמנית===
[[קובץ:Bundesarchiv Bild 183-J28610, Belgisch-luxemburgische Grenze, zerstörte US-Panzer.jpg|שמאל|ממוזער|250px|טנקים אמריקניים שנפגעו ויצאו מכלל פעולה, סמוך לגבול בלגיה-לוקסמבורג]]
בתחילת ינואר 1945, החלו בעלות הברית להפעיל לחץ איטי ויציב, כדי לחסל את הבליטה הגרמנית בסדרת מבצעים שנמשכו עד אמצע ינואר. אף שהעוצבות הגרמניות היו מותשות וחשופות לתקיפות אוויריות, הפיקוד העליון של בעלות הברית לא השכיל לנצל זאת כדי לנתק ולכתר את הכוחות הגרמנים בשטח הבליטה. במקום זאת, הסתפקו בעלות הברית בפגיעה בכוחות הנסוגים מהאוויר, ובהשמדה הדרגתית של שריון וכלי רכב ממונעים רבים ככל האפשר. המתקפה של בעלות הברית נתקלה באותם הקשיים בהם נתקלו הגרמנים בשלבי הפתיחה של המתקפה בארדנים. תנאי השטח הקשים ובמזג אוויר סוער הקשו מאוד על תנועת כוחות ממונעים, תנועת השריון הוגבלה למספר כבישים מצומצם, וכתוצאה מכך, לעתיםלעיתים תכופות נפל עיקר נטל הלחימה על כוחות הרגלים. במהלך המחצית הראשונה של חודש ינואר התקדמו כוחות הברית באיטיות רבה, כפר אחר כפר, בתנאים קשים. במהלך התקדמותם, נתקלו הכוחות במוקשים רבים שהטמינו הגרמנים בנתיבי הנסיגה שלהם. הגרמנים נהדפו בהדרגה לאחור, אך לא גילו סימני התמוטטות, והמשיכו להילחם תוך כדי נסיגתם.
 
ב-2 בינואר כבש הקורפוס השלישי מהארמייה השלישית האמריקאית את מאנדה סט-אטיין ממערב לבסטון, והיה קרוב לכיתור שלוש דיוויזיות מקורפוס הפאנצר ה-47. למחרת פתחה הארמייה השלישית של פטון במתקפת נגד גדולה בחלק הדרומי של הבליטה באזור בסטון, בעוד הארמייה הראשונה של הודג'ס תוקפת מכיוון צפון את ארמיית הפאנצר השישית בחלק הצפוני של הבליטה במטרה לחבור עם כוחות הארמייה השלישית באזור הופליז{{הערה|Michael Green, Gladys Green. '''Patton and the Battle of the Bulge''', Zenith Press (1999)}}. התקדמות הכוחות האמריקאים הייתה איטית ולא עלתה על קילומטר ביום, עקב מזג האוויר הקשה, וההתנגדות הגרמנית העיקשת. בעקבות החשש של הפיקוד הגרמני, שהארמיות האמריקאיות ה-1 וה-3 עומדות לנתק את הבליטה בבסיסה, ולכתר את מרבית כוחותיהן של ארמיות הפאנצר ה-5 וה-6, הסכים היטלר ב-8 בינואר לאשר את נסיגת הכוחות הגרמניים בארדנים לקו הגנה חדש, מספר קילומטרים מזרחה. למחרת הוא השלים לבסוף עם אובדן הסיכוי להשגת ניצחון במערכה הארדנים ואישר את הוצאת דיוויזיות הפאנצר של ארמיית הפאנצר השישית (דיוויזיות הפאנצר אס אס ה-1, 2, 9 ו-12) מהחזית לצורך התאוששות, לקראת העברתם לחזית המזרחית{{הערה|(Samuel W. Mitcham. '''Panzers in Winter – Hitler’s Army and the Battle of the Bulge''', Praeger (2006)}}.
 
ב-9 בינואר פתח פטון במתקפה גדולה נוספת כנגד ארמיית הפאנצר החמישית, אולם כוחותיו לא השיגו התקדמות רבה בגלל תנאי מזג האוויר, שמנעו קבלת סיוע אווירי. בשבוע השני של חודש ינואר נאלצו אפילו שידורי התעמולה הגרמניים להודות בכישלון במערכה בארדנים. "מערכת החורף", כפי שכונתה בפיהם המתקפה בארדנים, נקראה עתה "מערכת ההגנה"{{הערה|הסטינגס, עמ' 323-322}}.
 
ברמה הדיפלומטית-אסטרטגית – בראשית ינואר 1945 פנו מנהיגי בעלות הברית המערביות בבקשה לסטלין להקדים את מתקפת החורף הסובייטית, כדי להקל את הלחץ הגרמני על צבאותיהם. סטלין נענה לבקשה והורה לפיקוד הסובייטי להקדים את מועד הפתיחה של המתקפה המתוכננת בפולין ('''[[מבצע ויסלה-אודר]]''') בשבועיים, ל-12 בינואר{{הערה|Bergström, Christer. '''The Ardennes 1944-1945: Hitler's Winter Offensive''', Classmate 2014, p.909}}. המתקפה הסובייטית החדשה אילצה את הפיקוד הגרמני להעביר במהירות כוחות רבים מהמערב לחזית המזרחית.
שורה 466:
{{הפניה לערך מורחב|[[טבח מלמדי]]}}
[[קובץ:Malmedy Massacre.jpg|250px|ממוזער|הטבח במלמדי. הטבח בוצע על ידי אנשי הו[[ואפן אס אס]] ביומה השני של המתקפה.]]
במהלך מתקפת הארדנים ירו הגרמנים בשבויים רבים, ואף רצחו בדם קר למעלה ממאה אזרחים בלגים. ב-[[17 בדצמבר]], ביום השני למתקפה, יחידות שריון של האס אס בפיקודו של [[יואכים פייפר]] הוציאו להורג שבויים אמריקאים – תשעה-עשר בהונספלד, חמישים בבולינגן, ושמונים ושישה ב[[טבח מלמדי]] (Malmedy). פייפר ואחרים נשפטו על כך לאחר המלחמה, ומסיבות שונות לא הוצא לפועל אף אחד מגזרי דין המוות. פייפר שוחרר בשנת [[1956]] ונרצח בביתו שבצרפת בשנת [[1976]].
 
הטבח במלמדי הגביר את סירובם של האמריקאים לקחת שבויים של האס אס. בערב ראש השנה האזרחית, ירו חיילים אמריקאים בשישים שבויים גרמניים.
שורה 473:
להוציא את [[המערכה בנורמנדי]], קרב הבליטה היה הקרב הגדול והיקר ביותר שנערך ב[[החזית המערבית במלחמת העולם השנייה|חזית המערבית]], מנחיתת צבאות בעלות הברית בצרפת ועד לסיום המלחמה באירופה. הוא ארך חמישה שבועות, והשתתפו בו למעלה ממיליון חיילים ואלפי כלי רכב משוריינים משני הצדדים. בהיסטוריה הרשמית האמריקנית נחשב קרב הבליטה לקרב הגדול ביותר והיקר ביותר בתולדות צבא ארצות הברית.
 
על פי הערכות שונות, כוחות בעלות הברית (בעיקר הצבא האמריקאי) ספגו במהלך המערכה בארדנים בין 80,000 ל-110,000 הרוגים, פצועים, ושבויים/נעדרים, מחציתם במהלך דצמבר 1944. ההיסטוריון הרשמי של צבא ארצות הברית, צ'ארלס מקדונלד (MacDonald), נוקב במספר 80,987 נפגעים, מתוכם 10,276 הרוגים, 23,218 שבויים/נעדרים, ו-47,439 פצועים{{הערה|MacDonald, Charles. '''The Last Offensive: The European Theatre of War''', Center of Military History 1993, p.53}}. לפי [[מחלקת ההגנה של ארצות הברית]] אומדן הנפגעים עומד על 89,500, מתוכם כ-19 אלף הרוגים, 47,500 פצועים ו-23,000 נעדרים{{הערה|[http://archive.defense.gov/news/newsarticle.aspx?id=24591 Battle of the Bulge Remembered 60 Years Later, United States Department of Defense]}}. לפי דוח של מחלקת הצבא במשרד ההגנה, מספר הנפגעים היה גבוה יותר, ועמד על 108,347, מתוכם 19,246 הרוגים, 62,489 פצועים, ו-26,612 נעדרים{{הערה|[http://cgsc.cdmhost.com/cdm/compoundobject/collection/p4013coll8/id/130 "Army Battle Casualties and Nonbattle Deaths in World War II". Combined Arms Research Library, Department of the Army. 25 June 1953]}}. אומדן אבידות רשמי של המערכה בארדנים, שנמסר לאייזנהאואר בפברואר 1945, קבע שאבידות הארמייה האמריקאית הראשונה הסתכמו ב-39,957; הארמייה השלישית ב-35,525; וקורפוס 30 הבריטי ב-1,400{{הערה|Cirillo, Roger, [http://www.history.army.mil/brochures/ardennes/aral.htm Ardennes-Alsace], Office of the Chief of Military History Department of the Army}}.
 
ההערכות ביחס למספר הנפגעים בצד הגרמני נעות בין 80,000 ל-103,000 נפגעים ונעדרים, כולל למעלה מ-10,000 הרוגים. גם אומדני האבידות של ה-[[OKH]] וה-[[OKW]] ביחס למערכה בארדנים אינם זהים, בגלל דרך החישוב השונה; לפי הערכת ה-OKH, הקרב עלה לצבא הגרמני ב-10,749 הרוגים, 34,255 פצועים, ו-22,487 נעדרים, בעוד שה-OKW דיווח על 12,652 הרוגים, 38,600 פצועים, ו-30,582 נעדרים{{הערה|לקריאה נוספת ראה ספרו (בגרמנית) של '''Hermann Jung, '''Die Ardennen- Offensive 1944/45}}. מחקר עדכני שבוצע על ידי חוקרים גרמניים, טוען שמספר האבידות הגרמניות היה נמוך באופן משמעותי מהערכות הקודמות, והסתכם ב-68,000 הרוגים, פצועים ונעדרים{{הערה|Rawson, עמ' 233}}.
שורה 482:
 
==סיכום ותוצאות הקרב==
למן הרגע הראשון, תרחיש של הצלחה גרמנית מלאה בארדנים היה כמעט בלתי אפשרי. המבצע היה תלוי בשמירה קפדנית על לוחות זמנים, בתפיסת מאגרי דלק של האויב, ובהתקדמות מהירה נוסח שנת [[1940]] אל מול כוחות בעלות הברית, שהיו שונים מאוד מהצבא הצרפתי שלחם נגד הגרמנים ב-1940, וחזקים פי כמה. הפיקוד העליון הגרמני לא עשה שימוש נכון בכוחות העתודה שלו, והמתין זמן רב מדי לפני ששלח אותם לתגבר את ארמיית הפאנצר החמישית של מנטויפל, שהצליחה להשיג התקדמות משמעותית בימים הראשונים של המתקפה. בנוסף, ההתנגדות העיקשת של חלק מהכוחות האמריקנים, שהגנו על הגזרה שהותקפה, שהמשיכו להילחם לעתיםלעיתים גם לאחר שכותרו על ידי הכוחות התוקפים, שיבשה את לוחות הזמנים של המבצע וריתקה כוחות גרמניים חזקים. מעל לכל, המשאבים העדיפים שעמדו לרשות כוחות בעלות הברית לא הותירו סיכוי רב לכוחותיו של היטלר להשלים את היעדים השאפתניים מאוד של המתקפה, והעליונות האווירית המוחלטת של בעלות הברית, מרגע שניתן היה להביא אותה לידי ביטוי, סייעה בעצירת התקדמות הכוחות המשוריינים הגרמניים, וגרמה להם אבדות כבדות. העובדה שרוב הכוחות האמריקאים היו ממונעים בשלמות, בניגוד לכוחות החי"ר של הצבא הגרמני, התבררה כגורם מכריע. היא אפשרה לפיקוד של בעלות הברית להזרים במהירות כוחות עתודה גדולים לשדה הקרב, כדי לבלום את הפריצה הגרמנית, בעזרת המלאי הענקי של כלי רכב ודלק שעמד לרשותו, בעוד תנועת הכוחות הגרמניים הוגבלה מאוד בשל המחסור בדלק ובכלי רכב ממונעים. המתקפה גרמה לשחיקה מהירה של העתודות המשוריינות של גרמניה, שהייתה עשויה לארוך זמן רב יותר אילו נותרו בעמדות מגננה{{הערה|הייסטינגס, עמ' 327-326}}.
[[קובץ:Mardasson Mémorial du Mardasson 7-01-2012 16-27-47.png|250px|ממוזער|[[אנדרטת מרדסון|אנדרטת זיכרון לחיילי ארצות הברית]] ליד בסטון]]
 
שורה 492:
 
==מורשת הקרב והנצחתו==
[[קובץ:National Museum of Military History - Sauer river crossing diorama.jpg|250px|ממוזער|הדגמת בעלות הברית בקרב במוזיאון הצבאי בלוקסמבורג]]▼
בהיסטוריה הרשמית האמריקנית נחשב קרב הבליטה לקרב הגדול ביותר והיקר ביותר של צבא ארצות הברית. הקרב שהתחולל בעיירה בסטון זכה במהלך המערכה לסיקור תקשורתי נרחב בעיתונות, מאחר שכתבים רבים שהו באזור בדצמבר 1944, ואי לכך הוא הפך במרוצת השנים במידה רבה לסמל המערכה, והיווה השראה לסרטים וספרים רבים. העמידה העיקשת של הכוחות המכותרים בעיירה (בעיקר של הדיוויזיה המוטסת ה-101 שזכתה לפרסום רב בעקבות הקרב), ניסיונות האספקה דרך האוויר, תשובתו המפורסמת של גנרל מק'אוליף לדרישת הכניעה הגרמנית, והפעולה המהירה של הארמייה השלישית של פטון, זכו לפרסומים נרחבים בתקשורת ושבו את לב הקהל בארצות הברית. מאידך, קרבות הבלימה הקשים של הכוחות האמריקאיים סביב רכס אלסנבורן וסן-וית, אשר היו בעלי חשיבות מכרעת לא פחות מהקרב בבסטון, ואולי אף יותר, לא זכו לפרסום.
 
עם זאת, בדצמבר 1944, בעיצומו של הקרב, הצהיר מונטגומרי כי "המגננה בגזרה זו (רכס אלסנבורן) בידי דיוויזיה 99 האמריקנית היא הנועזת ביותר במלחמה כולה". גם הממשלה הבלגית (שהקרב נוהל בשטחה) הוקירה את פעולתה של הדיוויזיה: ב-17 ביוני 1946 היא זכתה לשני ציונים לשבח{{הערה|[http://www.criba.be/fr/stories/detail/the-battle-of-elsenborn---december-44-part-v-236-1 The Battle of Elsenborn – December 44]}}.
 
במהלך המערכה בארדנים שירתו לראשונה בחזית במספרים ניכרים חיילים אפרו-אמריקנים. עד לאותה עת הם הוגבלו בעיקר לתפקידים עורפיים. במערכה לקחו חלק מספר גדודי ארטילריה, שלושה גדודי משחיתי-טנקים וגדוד טנקים אפרו-אמריקנים{{הערה|Beevor, עמ' 269}}.
 
▲[[קובץ:National Museum of Military History - Sauer river crossing diorama.jpg|250px|ממוזער|הדגמת בעלות הברית בקרב במוזיאון הצבאי בלוקסמבורג]]
מספר מוזיאונים ואתרי מורשת בבלגיה ובלוקסמבורג מנציחים את הקרב: מוזיאון המלחמה של בסטון (Battle of the Bulge Memories
), בעיירה בסטון, מתמקד בקרב שניטש בעיירה. בעיירה סן-וית בה התחוללו קרבות קשים בדצמבר 44, הוקם מוזיאון על המערכה בארדנים. ב-1989 הוקם בלה-גלייז מוזיאון 'דצמבר 44', שבפתחו מוצג טנק מדגם קינג טיגר מספר 213, שהיה חלק מקבוצת קרב פייפר. ליד מלמדי הוקם מוזיאון baugnez44 לזכר הטבח שביצעו אנשי אס.אס בחיילים אמריקנים. ליד העיירה בסטון, בלגיה, נמצאת [[אנדרטת מרדסון]] לזכרם של חיילי צבא ארצות הברית שהשתתפו במערכה בארדנים. גם המוזיאון הלאומי להיסטוריה צבאית ב[[דיקירך]] שבלוקסמבורג מקדיש סיקור נרחב של קרב הארדנים, כולל הדמיות של חיילים וכלי נשק אמיתיים שהשתתפו במערכה.
 
==קרב הארדנים בתרבות הפופולרית==
מספר סרטים מתארים את הקרב, ביניהם:
* [[יום לפני הכניעה]] (Battle of the Bulge) – סרט מ-1965 בכיכובם של [[הנרי פונדה]], [[רוברט שו (שחקן)|רוברט שו]], [[צ'ארלס ברונסון]] ו[[טלי סוואלס]].
* [[אחים לנשק]] – מיני סדרת טלוויזיה המבוססת על ספרו של סטיבן אמברוז בעל אותו שם, מתארת בפרקים 6 (באסטון) ו-7 (נקודת השבירה) את לחימתה של הדיוויזיה המוטסת ה-101 בבאסטון.
* [[:en:A_Midnight_Clear|התבהרות חצות]] (A Midnight Clear) – ספר משנת 1982 של [[:en:William_Wharton_(author)|ויליאם וורטון]] וסרט משנת 1992 מתאר כיתה היוצאת למשימת סיור ומודיעין ערב ההתקפה.
 
כמו כן, הקרב מתואר בלא פחות מ-30 משחקי מחשב.
שורה 516:
* [[מקס הייסטינגס]], '''ארמגדון: הקרב על גרמניה 1944-1945''', [[הוצאת דביר]], 2007.
* [[W:Stephen E. Ambrose|סטיבן אמברוז]], '''אחים בקרב''', תל אביב: [[כנרת, זמורה ביתן, דביר]], 2005.
* אנדרו רוברטס, '''סערת המלחמה''', כנרת, זמורה ביתן, דביר, 2011.
* [[אנטוני ביוור]], '''ההימור האחרון של היטלר: המתקפה בארדנים 1944''', תרגם: [[עמנואל לוטם]], הוצאת [[ידיעות ספרים]], 2017.
{{ltr|
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/wiki/הקרב_על_הבליטה"