חן למפרט – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
Matanyabot (שיחה | תרומות)
תגיות: גרשיים שגויים אות סופית באמצע מילה עריכה חזותית
שורה 1:
{{אין תמונה|גבר}}
'''פרופסור חן למפרט''' (נולד ב[[תל אביב]], [[1957]]) הוא [[פילוסוף]] וחוקר-תרבות ישראלי. כיום הוא מכהן כפרופסור למדעי ההתנהגות, אשר משלב בעבודתו תאוריה ופרקטיקה חינוכית-חברתית.
 
למפרט עוסק מזה שנים רבות בעבודה עם ילדים ובני-נוער במצוקה, מלמד באקדמיה ובסמינרים למורים, וספריו מתפרסמים ברחבי-העולם. ייחודה של תפישתו החברתית בהיקפה הנושאי הרחב (מ[[בודהיזם]]-קדום ועד [[מרקסיזם]]; מ[[מיסטיקה]] וחקר-הדת, ועד ל[[אקטיביזם]] חברתי רדיקלי); ובאופן המיוחד שבו הוא מציג את הרלוונטיות של תאוריה-ביקורתית בעידן ה[[פוסטמודרניזם|פוסט-מודרני]]. עבודת הדוקטורט שלו הוגשה בשנת 1996 בנושא: "הפילוסופים של המיסטי".
שורה 24:
תיאורית החמלה הרדיקאלית היא בעלת השלכות חשובות במדעי-החברה, חינוך וטיפול, אך גם בחקר-הדת והתאולוגיה, משום שהיא "מפקיעה" את מושג החמלה מתחום הדת, ומציגה אותו כתכונה אנושית אוניברסלית{{הערה|1=Katzenstein, J.C.,"Compassion Democratized: A Study in Secular Faith", in ''Mitleid'', Mohr siebeck, ''Religion in philosophy and Theology'' 28, pp 67-98}}
 
'''פילוסופיה של החינוך:''' בספרו האחרון שהתפרסם בעברית (התסםערי''חינוך אמפתי כבקורת הנאו-קפיטליזםקפי(טליזם'', רסלינג, 2008), מרחיב למפרט את בקורתו החברתית (הנאו-מרקסיסטית), למערכת החינוך הישראלית וטוען כי דווקא ההדרה, הניכור והכישלון של חלק גדול מתלמידיה, הם סוג של "הצלחה", שהרי מדובר במערכת שנועדה לעשות רפרודוקציה חברתית. ניתוח המציאות הבית-ספרית, אליבא דלמפרט, חושף את הפער בין ה[[דימוי עצמי|דימוי העצמי]] הזחוח של העוסקים בחינוך, לבין פניה הקשים והאלימים של המערכת, שהמורים בתוכה הם קורבנותיה לא פחות מהתלמידים עצמם. כאלטרנטיבה, מציע למפרט לחזור לשורשיו של המעשה החינוכי כמפגש-אנושי המבוסס על האמפתיה הטבעית שלנו, במיוחד במופעיה הרדיקאליים. סוג כזה של חזרה, פירושו שינוי המוסד החינוכי, שכמו מוסדות תרבותיים אחרים, בנוי כדי להרחיק את כולנו מהמפגש האנושי האותנטי. למפרט הוא בין היחידים המייצגים את קולה של הפדגוגיה-הבקורתית בישראל, וספריו נלמדים במכללות האקדמיות להכשרת-מורים. בספרו ''Meritocratic Education'' (2012), מנתח למפרט בהרחבה מושגים שנדמים לנו מובנים מאליהם באתוס הציבורי, כמו "מצויינות", "מריטוקרטיה", "תחרות" וכד', ומדגים כיצד נוכחותם במרחב החברתיי ובפסיכולוגיה של מערכות ציבורית (בראשן מערכת החינוך), אינה אלא פועל יוצא של הלוגיקה הניאו-קפיטליסטית, שבמסווה של חתירה להישגים, הופכת את כולנו לחסרי-ערך חברתי.
 
==ספריו==