גן העדן האבוד – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ @26070940 שחזור הבוט - לגרסא של משתמש:KotzBot |
|||
שורה 14:
הסיפור מחולק לשנים עשר ספרים, כנגד עשרים וארבעה הספרים של ה[[איליאדה]] וה[[אודיסיאה]] של [[הומרוס]]. לכל ספר ישנה הקדמה הקרויה "הטענה". הפואמה היא במסורת האפית, שבה מתחילים ב-''in media res'' (ב[[לטינית]]: אמצע הדברים). סיפור הרקע מסופר בספרים ה-ו.
הסיפור של מילטון בנוי סביב שני קווים: זה של שטן וזה של [[אדם (דמות מקראית)|אדם]] ו[[חוה]]. הסיפור של [[לוציפר]] (השטן) הוא [[הומאז']] לאפוסים המלחמתיים הישנים. מבחינה כרונולוגית, הוא מתחיל באמצע העלילה, לאחר שלוציפר וה[[מלאך|מלאכים]] המורדים האחרים נוצחו והושלכו בידי האל אל ה[[גיהנום]]. ב[[פנדמוניום]], לוציפר צריך להשתמש ביכולת הרטורית שלו כדי לארגן את חסידיו; הוא נעזר על ידי [[ממון (האנשה)|ממון]] ו[[בעל זבוב (שטן)|בעל זבוב]]. בסוף הדיון, מתנדב שטן להרעיל את האדמה שזה עתה נוצרה. הוא מתמודד עם סכנות של ה[[תהום (דת)|תהום]] בעצמו, באופן הדומה ל[[אודיסאוס]] או [[איניאס]].
הסיפור השני שונה במידה רבה, והוא סוג חדש של אפוס: אפוס ביתי. אדם וחוה מוצגים בפעם הראשונה בספרות הנוצרית כאשר היחסים ביניהם אינם [[חטא]]. יש להם תשוקות, אישיות, והם גם מקיימים [[יחסי מין]]. [[שטן]] מצליח לפתות את חוה, ואדם, שרואה שחוה חטאה, חוטא באופן דומה על ידי אכילה מהפרי. באופן זה מילטון מציג את אדם כדמות הירואית אך גם כחוטא גדול יותר מאשר חוה. הם מקיימים יחסי מין שנית, אך הפעם תוך תשוקה שלא הייתה קיימת קודם. לאחר שהם נעשים מודעים לטעות שעשו באכילה מ"פרי" [[עץ הדעת]], הם רבים. אולם, בעקבות תחינותיה של חוה, הם משלימים במידת-מה. אדם ממשיך במסע חזוני עם מלאך, שבו הוא רואה את חטאי האדם ואת [[המבול]], והוא נעצב על החטא שהם שחררו בעקבות האכילה מהפרי. עם זאת, מראים לו גם את התקווה - האפשרות ל[[גאולה]] - דרך חזון של [[ישו הנוצרי]]. אז הם מושלכים מגן העדן ומלאך מוסיף שניתן למצוא "גן עדן בתוכך, מאושר בהרבה". כעת הם ביחסים מרוחקים עם האל, שנמצא בכל מקום אך אינו נראה (בניגוד לאב הממשי בגן העדן).
| |||