הבדלים בין גרסאות בדף "מחנה עולים"

'''מחנות עולים''' היו למקומות היישוב הזמני של [[עולה חדש|העולים החדשים]], שהגיעו בשנותיה הראשונות של [[מדינת ישראל]]. חסרונם הגדול היה באווירה שהם יצרו: שוכני המחנות קיבלו את כל צורכיהם מהממסד ולא נדרשו לצאת ל[[עבודה (כלכלה)|עבודה]]. המוסדות ראו בכך פתרון זמני, אך הוא נמשך מעבר לזמן המצופה. היו לכך תוצאות שליליות בתחום מוסר העבודה - צורת מחיה זו הורידה את המוטיבציה לחזור לחיים סדירים. השיטה הייתה למעמסה על התקציבים הציבוריים וכך אט אט נסגרו המחנות והפכו להיותונהיו ל[[מעברה|מעברות]], שבהן כל תושב אחראי לקיומו.

בסביבות תחילת [[1947]] הגיעה [[הסוכנות היהודית]] להסדר עם הבריטים שעל פיו יורשו חלק מהשוהים ב[[מחנות המעצר בקפריסין]] להגיע ל[[ארץ ישראל]] על בסיס ה[[סרטיפיקט]]ים של החודש או הרבעון הבא ובלבד שהם ישהו במחנה מעצר בפיקוח בריטי עד הגיע תורם לקבל סרטיפיקט. בהתאם לכך, במהלך שנת 1947 הגיעו לישראל מדי חודש 750 עולים ששהו בממוצע במשך שלושה חודשים ב[[מחנה המעצר בעתלית]]. בגלל העומס במחנה המעצר בעתלית, במקרים רבים הועברו העולים טרם שחרורם ל[[מחנה העולים בקריית שמואל]] שב[[חיפה]] שהיה גם הוא מחנה מעצר בפיקוח בריטי, אולם הוסכם שהשומרים בו יהיו שוטרים יהודיים של [[משטרת המנדט]]. [[הסוכנות היהודית]] הייתה אחראית לניהול הפנימי של המחנות בעתלית וב[[קריית שמואל (חיפה)|קריית שמואל]] ושירותי בריאות ניתנו על ידי ארגון [[ההסתדרות הציונית הדסה|הדסה]]. בהתאם לכך הוצג מחנה העולים בקריית שמואל כמחנה עולים ראשון, בעל קיבולת של כ-700 עולים{{הערה|{{דבר||מחנה מעבר לעולים בקריית שמואל|1947/02/07|02001|||Ad}}}}. בחצי הראשון של שנת 1947 הוקם גם בית עולים נווה חיים ליד [[חדרה]], עבור עולים שלא מצאו קורת גג לאחר שחרורם מעתלית או מקריית שמואל. השהות הממוצעת של עולים בנווה חיים הייתה כשלושה שבועות{{הערה|1=Memorandum by Ch. Yassky, 18 July 1947 in Jewish Agency for Palestine, Yehoshua Freundlich, Zvi Ganin, '''Political Documents of the Jewish Agency: January-November 1947''', pages 468-469}}.

לקראת הסיכוי לעליית 100,000 עולים מ[[מחנות עקורים|מחנות העקורים]] הכינה הסוכנות היהודית אלפי יחידות דיור בערים ובמושבות ובנוסף לכך עשרה מחנות עולים, בין השאר מחנה עולים ליד [[כפר אז"ר]] בעל קיבולת של 200 נפש{{הערה|{{דבר||מחנה עולים מוקם ליד כפר אז"ר|1947/02/02|00418}}}}. אולם עד דצמבר 1947 רובם נותרו ריקים ומחנות עולים פעלו אז במחנה המעצר בעתלית (שבו היו 1,400 עולים בנובמבר), בקריית שמואל ובחדרה{{הערה|{{דבר|ברכה חכם|לויכוח על קליטת עליה|1947/12/08|00201}}}}.

מחנות רבים היו מחנות צבא בריטים לשעבר ותנאי החיים בהם היו קשים. העולים שוכנו בחדרי שינה גדולים ובין משפחה למשפחה הפרידה מחיצה מאולתרת. לאחר שהתמלאו חדרי שינה אלו, הוקמו פחונים ו[[אוהל|אוהלים]]ים. שירותים ומקלחות הוקמו מחוץ לאזורי המגורים ושימשו מספר משפחות רב. כדי להתמודד עם קשיי הקליטה של המדינה בראשיתה, מונתה [[הסוכנות היהודית]] לספק את מרבית צורכי העולים. העולים אכלו בחדרי אוכל משותפים ללא תשלום וכך גם לא שילמו על כל יתר השירותים שקיבלו. ככל שגדל זרם העולים היה הנטל הכלכלי על הסוכנות היהודית רב יותר. בכמה מחנות דווח על מחסור ב[[מזון]], המזון הדל גרר הידרדרות במצב הבריאותי של העולים והיה קרקע נוחה להתפשטות מגיפות. המחסור ברופאים ובציוד רפואי הקשה אף הוא.

בשל ארעיות המחנות לא התפתחה מערכת חינוך משמעותית במחנות העולים, יחד עם זאת הוקמו בכמה מן המחנות גנים ובתי ספר. המורים והגננות נשלחו על ידי [[משרד החינוך]]. הצורך בהקמת מוסדות חינוך עלה ככל שהתארך משך הזמן שבו נותרו העולים במחנות. ילדים רבים במחנות נשלחו למוסדות של [[עליית הנוער]], ארגון ויצ"ו קלט גם הוא נערים ונערות מהמחנות, בעיקר יוצאי אירופה, אם כי הורים רבים התנגדו לשלוח את ילדיהם מפאת אובדן ההכנסה של ילדיהם, כיוון שהילדים סייעו בפרנסת המשפחה. בכל מחנה עולים היה מבנה שנועד להיות מעין בית תרבות. היו בו מעט עיתונים ופחות מזה ספרים. המורים שלימדו את הילדים העבירו לעתיםלעיתים שיעורי ערב למבוגרים בבתי התרבות. על פי רוב לא התפתחה שום התארגנות תרבותית מתוך המחנה. תושבי המחנות היו מנותקים כמעט לחלוטין מהחברה הישראלית. הדבר נבע ממיקום המחנות, מקשיי השפה של העולים, ומתחושת העליונות של הוותיקים על העולים. מעטים העולים שקראו עיתונים או האזינו ל[[רדיו]].

* כל צרכיו של העולה על הממסד, לרבות שרותי [[חינוך]] ו[[בריאות]].

* המגורים במחנה הם זמניים.