עדים זוממים – הבדלי גרסאות

ב[[משפט עברי|משפט העברי]] '''עדים זוממים''' הם שני עדים ש[[עדות (הלכה)|עדותם]] התבררה כ[[עדות שקר]], בשל העובדה כי עדים אחרים העידו עליהם שכלל לא היו במקום או בזמן האירוע עליו העידו. 'זוממים' משמע שזממו שאדם אחר יענש שלא כדין. במקרה זה קובע ה[[מקרא]] שייגזר על העדים אותו גזר הדין שהיה אמור להעשות לאדם עליו העידו ("ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו"). לרוב פסק דין זה מתקיים במדויק, אך קיימים חריגים.{{הערהביאור|כך במקרה של "זוממי בת כהן ובועלה"; ראו בהמשך.}}

הלכות עדים זוממים טומנות בחובן עיקרון יסודי בהלכות עדות משפט העברי: "עדות שאי-אתה יכול להזימה - אינה עדות". על כל עדות להיות בת הזמה, ועדות שאינה עומדת בקריטריון זה אינה עדות כשרה.{{הערהביאור|יש שקשרו בין עקרון זה ללבין [[עקרון ההפרכה של פופר]].}}

המקור בתורה לדין עד זומם הוא: {{הדגשהציטוט|כִּי-יָקוּם עֵד-חָמָס, בְּאִישׁ, לַעֲנוֹת בּוֹ, סָרָה., וְעָמְדוּ שְׁנֵי-הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-לָהֶם הָרִיב, לִפְנֵי יְהוָה,; לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים וְהַשֹּׁפְטִים, אֲשֶׁר יִהְיוּ בַּיָּמִים הָהֵם. וְדָרְשׁוּ הַשֹּׁפְטִים, הֵיטֵב;, וְהִנֵּה עֵד-שֶׁקֶר הָעֵד, שֶׁקֶר עָנָה בְאָחִיו. וַעֲשִׂיתֶם לוֹ, כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו;, וּבִעַרְתָּ הָרָע, מִקִּרְבֶּךָ. וְהַנִּשְׁאָרִים, יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ;, וְלֹא-יֹסִפוּ לַעֲשׂוֹת עוֹד, כַּדָּבָר הָרָע הַזֶּה--, בְּקִרְבֶּךָ. וְלֹא תָחוֹס, עֵינֶךָ: נֶפֶשׁ בְּנֶפֶשׁ, עַיִן בְּעַיִן שֵׁן בְּשֵׁן, יָד בְּיָד, רֶגֶל בְּרָגֶל.|{{תנ"ך|דברים |יט|ספר דברים, פרק י"טטז|כא}}}}

בנוסף לעונש שהעדים הזוממים מקבלים, נפסלים הם אף להעיד משעת אמירת עדותם בבית הדין, שכן הם מוחזקים כעדים המועדים לשקר. בדין זה נחלקו [[אביי]] ו[[רבא]] בתלמוד: "עד זומם - אביי אמר: למפרע הוא נפסל. רבא אמר: מכאן ולהבא הוא נפסל". אביי סבור כי עד זה מתברר כשקרן עוד מלכתחילה, ולכן כל העדויות שהעיד מאז עדות השקר ההיא - פסולות, ואילו רבא סבור כי רק מהשעה שבה הגיעו העדים המזימים, והבהירו לנו שהוא שקרן - רק מאז הוא נפסל.{{הערה|תלמוד {{בבלי, [[מסכת |בבא קמא]], [[S:בבא קמא |עב ב|דף ע"ב, ב']].}}}} אביי ורבא, על אתר, מסביריםהסבירו את עמדתם: [[רבא]] טועןטען כי עד זומם הוא [[חידוש]] של התורה, ומכיוון שכך: "אין לך בו אלא חידושו"; משמע - איננו מסיקים מסקנות אישיות מכך שהתורה חידשה שהעדות הראשונה נפסלת, אלא מבצעים רק מה שהתורה אמרה, דהיינו - פוסלים את העדות הספציפית שהוזמה, וכן פוסלים את העדויות שלהם מכאן והלאה. מחלוקת זו של אביי ורבא היא אחת משש המחלוקות הנודעות, בהן נפסקה הלכה כאביי נגד רבא: [[יע"ל קג"ם]].

טעמו של רבא בא לידי ביטוי בפירוש ה[[רמב"ן]] על התורה, שכותבשכתב על פרשה זו שעדים זוממים הם חידוש שלולי היה מפורש ב[[תורה]] לא היינו למדים אותו מ[[סברא]] ('חידוש הוא שחידשה התורה'), שכן שני העדים המזימים עומדים כנגד שני העדים הראשונים, ונוצר מצב שבו שני זוגות עדים מעידים שתי עדויות סותרות - ובכל אופן מקבלים דווקא את שני העדים האחרונים.{{הערה|ה[[רמב"ן]] בפירושו למקרא, [[ספר ל{{תנ"ך|דברים]], פרק י"ט, י"ט|יט|יט}}.}} חידוש זה אף מרחיק לכת, לפי גישה זו, וגם כמות בלתי מוגבלת של עדים המעידים על אותו דבר ("מאה כיתי עדים") יכולים להפוך להיות עדים זוממים, ולהיהרג על פי עדות של שניים בלבד.

טעמו של אביי אינו מוסבר בתלמוד, ובקרב כמה מה[[ראשונים]] מקובל להסביר את עמדתו באופן הבא: עמדת רבא גורסת כי דין עדים זוממים הוא חידוש, מכיוון שמדוע לנו להאמין לזוג העדים השני יותר מלזוג הראשון?! אך אביי גורס, אולי, כי זוהי הבנה מוטעית, שכן בניגוד להכחשה בין שני זוגות של עדים, בהזמה שני זוגות העדים אינם מעידים האחד '''נגד''' השני, אלא אחד '''אודות''' השני; הזוג הראשון אינו מעיד על עצמו שהוא היה במקום פלוני בשעת העדות, כי הרי אדם אינו יכול להעיד על עצמו. אלא הזוג הראשון מעיד על מעשהו של הנאשם, וממילא בית דין מניחים כי הם אכן היו שם כדי לראות זאת. לעומת זאת הזוג השני של העדים מעיד על גופם של העדים הראשונים, ומכיוון שכך לא נוצר פה עימות בין שני הזוגות, וזוג העדים הראשון הופך לאובייקט של העדות השנייה. ובהלכות עדות מושא העדות ("בעל דבר") אינו יכול להעיד על עצמו.{{הערה|[[רב ניסים גאון]], '''תשובות הגאונים''', אסף, תש"ב; פירוש ה[[רמב"ן]] על התורה, [[ספר {{תנ"ך|דברים]], פרק י"ט, י"ח|יט|יח}} (הרמב"ן לכאורה סותר את עצמו בפירושו בפסוק שלאחר מכן); [[ארבעה טורים]], חלק [[חושן משפט]], ל"ח; [[ספר החינוך]], מצווה תקכ"ד.}}

בניגוד לשיטות ראשונים אלה הקובעות טעם הגיוני-משפטי בדעת אביי, פסק ה[[רמב"ם]] כותב הלכה למעשה (משנה תורה, ספר שופטים, הלכות עדות, פרק יח' סעיף ז') כי דין עדים זוממים הוא [[גזרת הכתוב]],{{הערה|[[משנה תורה לרמב{{רמב"ם]], הלכות |שופטים|עדות, פרק י"ח, |יח|ג'.}}}} וזאת על אף שההלכה נפסקה - עוד בתלמוד - כשיטת אביי; משמע הרמב"ם סבור כי גם לפי אביי מדובר בגזרת הכתוב.

* כאשר אם נקיים 'כאשר זמם' נפגע גם בצאצאיו של העד הזומם - כגון [[כהן]] המעיד על חבירו (וממילא גם על צאצאיו), שהוא [[חלל (יהדותכהונה)|חלל]], ופסול ל[[כהונה]], ואם נקיים 'כאשר זמם' - גם צאצאיו של העד הזומם יפגעו כיוון שיהפכו לחללים וכתוב "ועשיתם לו" לו ולא לזרעו.

תנאי מיוחד נאמר בדין זה, שכאשר גזר הדין התבצע כבר - אין מענישים את העד.{{הערה|[[תלמוד בבלי]], [[מסכת מכות]], [[S:מכות ה ב|דף ה', ב']].}} לדעת ה[[רמב"ם]] הדברים אמורים לגבי [[דיני נפשות|עונש מוות]] דווקא, ואילו בעונש מלקות או חיוב ממוני העדים ייענשו אף אם התבצע גזר הדין.{{הערה|{{רמב"ם|שופטים|עדות|כ|ב}}.}}. גם כאשר גזר הדין לא ניתן עדיין בעקבות עדותם של העדים הזוממים - אין הם נהרגים.{{הערה|{{משנה|מכות|א|ו}}.}} לעומת זאת לדעת ה[[הריטבריטב"א]] גם בממון וגם במלקות, אם כבר התבצע גזר הדין העדים לא יענשו.{{הערה|חידושי הריטב"א, מסכת {{בבלי|ללא=שם|מכות דף |ה עמוד |ב}}.}}לדעת בעלי ה[[תוספות]], בממון יענשו העדים גם אם כבר בוצע גזר הדין, ואילו במלקות ובמיתה לא יענשו.{{הערה|תוספות ל{{תלמוד בבלי|ללא=שם|בבא קמא|ד|ב}} דיבור המתחיל "ועדים זוממין".}}

* העדים נכנסים להגדרה של 'עדים זוממים' רק בהזמה ("עימנועמנו הייתם"), ולא בכל סוג של הכחשה (כמו "בא הרוג ברגליו" שזה ודאי מראה שהעדים שיקרו אך אין זו הזמה אלא הכחשה).

# כאשר יש עדים זוממים שהעידו על אדם שהעונש המיועד לו אינו יכול להיות מבוצע בהם עצמם; לדוגמה - העידו על אדם שהוא [[טרפה]] שרצח אחר; העדים הללו בעצם זוממים להרוג אדם שהוא בן מוות ובלאו הכי ומשא"כימות, מה שאין כן העדים שאינם בני מוות. דין זה מוזכר בלשון התלמוד 'בני קטלא'.{{הערה|על פי: תלמוד {{בבלי, [[מסכת |סנהדרין]], [[S:סנהדרין |עח א|דף ע"ח, א']]}}.}}

# יוצא מן הכלל דין 'זוממי בת כהן ובועלה' אשר נשתנו במקצת מדין הזמה שהרי מתקיים בהם עונש מיתה של 'נפש תחת נפש' אלא שמקבלים סוג מיתה אחר שהוא בחנק. {{ש}}

* [[דוד הנשקה]], "עדים זוממים: לפתרונה של חידה עתיקה (בעקבות ספרי זוטא דברים)", '''תרביץ''' עב (תשס"ג), עמ' 387-345345–387.