אנטישמיות נוצרית – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ שוחזר מעריכות של 46.19.86.224 (שיחה) לעריכה האחרונה של Gilgamesh
Matanyabot (שיחה | תרומות)
מ בוט החלפות: אידיאל, לעיתים
שורה 15:
דת הייתה חלק עיקרי מהממשל האזרחי ברומא העתיקה{{אנ|Religion in ancient Rome}}. כך שכשחלק מהקיסרים הכריזו עצמם על אלים, ודרשו להיות נערצים בהתאם, הדבר היווה בעיה ליהודים לאור איסור ה[[עשרת הדיברות|דיבר השני]]. אדוארד פלאנרי{{אנ|Edward Flannery}} טוען כי סירובם של היהודים לקבל את הסטנדרטים הדתיים והחברתיים היווניים סימנו אותם לרעה. [[הקטאיוס איש אבדרה]] כתב כי משה ב"זיכרון גלות עמו, הנהיג עבורם דרך [[מיזנתרופיה|מיזנתרופית]] ועוינת לחיים". [[מנתון]] טען כי היהודים היו מצורעים מצריים שלמדו על ידי משה "איך לא להעריץ את האלים." אותו מוטיב הופיע בכתביהם של [[טקיטוס]], [[אפיון (מדקדק)|אפיון]], [[אפולוניוס מולון]], [[פוסידוניוס]], [[ליסימכוס]] וחרמון{{אנ|Chaeremon}}. [[אגאתרכידס]] כתב על "השיטות המגוחכות" של היהודים ועל "האבסורד שבחוקיהם", ועל איך הצליח [[תלמי הראשון]] לכבוש את ירושלים בשנת 320 לפנה"ס, כי תושביה שמרו את השבת ולא יצאו להגן על העיר. פלאנרי מאפיין את האנטישמיות בימי הקדם כבעלת מהות תרבותית, בעלת מאפיינים של [[שנאת זרים]] לאומיים, דבר ששיחק תפקיד בהגדרות הפוליטיות.{{הערה|Flannery, Edward H. [https://books.google.co.il/books?id=J40gNC7cxfYC&pg=PA25&dq=%22economic+antisemitism%22&hl=iw#v=onepage&q=%22economic%20antisemitism%22&f=false The Anguish of the Jews: Twenty-Three Centuries of Antisemitism]. Paulist Press, first published in 1985; this edition 2004, pp. 11–12, 25.}}
 
[[הקטאיוס איש אבדרה]], צוטט על ידי [[יוסף בן מתתיהו]] ב[[נגד אפיון]], כותב על ימיו של [[אלכסנדר הגדול|אלכסנדר]], כי היהודים: "לא עלה הדבר להעביר אותם על אמונתם, אף כי שמעו אזניהם דברי חרפה וגדופים מפי שכניהם והנכרים הבאים אל ארצם, ולא פעם ולא שתים המירו מלכי פרס ואחשדרפניהם כבודם בקלון. כי מבלי לעמוד על נפשם הם נושאים כל יסורים ומיתות נוראות – יותר מכל באי עולם - ואינם מכחשים בחוקי אבותיהם."{{הערה|ראו [[s:קדמות היהודים - נגד אפיון#כב|קדמות היהודים - נגד אפיון, א, כב]]}} החל מהמאה השלישית לפנה"ס, [[ממלכת יהודה]] הייתה נתונה לשליטת יורשיו של [[אלכסנדר הגדול|אלכסנדר מוקדון]], כשגם [[מרד החשמונאים|המרד בראשות המכבים]] במאה השנייה לפנה"ס לא הובילה לתום השפעה [[התרבות ההלניסטית|הלניסטית]] באזור. יורשיו של אלכסנדר שתלו באזור מושבות דוברי יווניות שהמכבים מעולם לא הצליחו לפרק. לכן לא היה ניתן להתעלם מתרבות זרה זו, שלעתיםשלעיתים קרובות הייתה גם עוינת. לרוב מפגשים בין רבנים לחכמים הלניסטים הסתיימו כשהאחרונים עזבו מופתעים מתשובותיהם ההרסניות שהציעו הרבנים לטענות הפילוסופים.{{הערה|שם=גרובמן12|Shermer, Michael, Alex Grobman, and Arthur Hertzberg. Denying history: who says the Holocaust never happened and why do they say it?. Univ of California Press, 2009.xi-xiii.}}
 
ניתן למצוא ביטוי בספרות היוונית-רומית, לדעות הקדומות שרווחו בקרב תושבי המרחב ההלניסטי והרומי כלפי היהודים. כבר בשנים הראשונות של [[המאה הראשונה לספירה]], התחילו [[עלילות דם|עלילות הדם]] נגד היהודים, כאשר הסופר המצרי-יווני [[אפיון (מדקדק)|אפיון]] מ[[אלכסנדריה]] כתב על הידוע לו על היהודים דרך החכמים המצרים. בין היתר האשים את היהודים בכך שאין להם תרבות וחוקים אמיתיים, שהם בדלנים ופרימיטיביים וכי הם נוהגים להרוג מדי שנה יווני למטרת פולחן. כתביו לא נשתמרו, אך טענותיו נשתמרו דרך הספר [[נגד אפיון]] של [[יוסף בן מתתיהו]], שהשיב להן. האשמותיו וטיעוניו המשיכו שנים רבות אחריו, כאשר גם האימפריה הרומית הנוצרית אימצה אותן למטרותיה.
שורה 37:
#להיות [[שטן|שטניים ורעים]] - דבר שיסמל את עצם השטניות שביהדות וביהודים ובכך יוכיח שהם לא יכולים להיות העם הנבחר והמועדף על האל.
 
לאורך ההיסטוריה מנהיגים וראשי דת נוצריים עשו כל שביכולתם על-מנת להוכיח או להביא לכך שהיהודים יראו בעיני הנוצרים בדרכם האלו, לעתיםלעיתים דרך יצירת הבמה ולעתיםולעיתים אף דרך עלילות שקר ו[[עלילות דם]].{{הערה|שם=אביבקר}}
 
לפי תאולוגיית החילופין, גלות היהודים וסבלם הנמשך, הם ההוכחה ההיסטורית המתמדת לבחירת הנוצרים ולעונש שהעניק האל ליהודים על אי-הכרתם ב[[ישו]] כמשיח. כשלמעשה תאוריה זו והשלכותיה היו לנבואה הנוצרית היחידה, שעם היווסדותה של מדינת ישראל הופרכה. לאור סירובם של היהודים להכיר ב[[ישו]] כאל וכמשיח, האל בעצם העביר את בחירתו מהיהודים לכנסייה שהיא כעת ישראל האמיתי - "ישראל שברוח". לפי רעיון זה הכנסייה הופכת למען כל ברכות התנ"ך והיהודים יועדו לשאת בכל הקללות המקראיות של הגלות, חוסר-הצלחה לאומית ושעבוד עד קץ הימים, או קבלתם את "האמונה הנכונה".{{הערה|שם=בריאל1|בריאל זלדין, (1994), [http://www.achva.ac.il/sites/default/files/achvafiles/maof_book/1994_11.pdf ממסדי "הכנסייה הנוצרית" והבעיה היהודית-ישראלית למן אמצע שנות הארבעים ועד ראשית שנות התשעים], אחוה- המכללה האקדמית לחינוך, כתב עת לעיון ומחקר 1. עמ', 79-92.}}
שורה 69:
===יצר נקמנות ובוגדנות===
{{ראו גם|ערכים=[[מרד הרקליוס]], [[אנטי-איראניזם#בעולם המערבי והנוצרי|שיתוף פעולה עם הסאסאנים]], [[הכיבוש הערבי של ארץ ישראל]]}}
היהודים הואשמו על ידי היסטוריונים נוצריים בהצלחת [[כיבוש ירושלים בידי הפרסים|הכיבוש הסאסאני של ישראל וירושלים]], הודות למרידות והשיתוף פעולה שביצעו עם הפרסים בתקופת [[מרד הרקליוס]]. בנוסף הואשמו היהודים ברדיפת נוצרים, הריסת ושריפת כנסיות, ואפשור גניבת [[הצלב האמיתי|הצלב עליו נצלב ישו]] על ידי ה[[סאסאנים]]. [[ברכת המינים]] לעתיםלעיתים קרובות קודמה כתמיכה לטענה כי היהודים רדפו והיו אחראים לרדיפת הנוצרים בראשית הנצרות ובתקופת האימפריה הרומית. מאוחר יותר הואשמו היהודים גם בהצלחת [[הכיבוש הערבי של ארץ ישראל]], כשבראשית תקופה זו היהודים שוב התמרדו נגד [[האימפריה הביזנטית]] המדכאת.{{הערה|שם=ברברה רוזנוויין|1=Rosenwein, Barbara H. (2004). A Short History of the Middle Ages. Ontario. pp. 71–72.}}{{הערה|שם=ברברה רוזנוויין}} על רקע חוקים מפלים ומעיקים שהחילה האימפריה הביזנטית נגד היהודים במהלך המאות ה-4–7, כמו: איסור לשאת במשרות ציבוריות, מסים מיוחדים, חוקים נגד התפילות היומיות היהודיות ועוד.
 
לאור תקופות אלו גובשו והוגדרו היהודים כאויבי הצלב והנצרות הרומית, דבר שהיה לו השפעה מכרעת ביחסי היהדות-נצרות והתפשטות ה[[אנטישמיות]] בעולם הנוצרי, והשפיע רבות, מאוחר יותר, בימי הביניים.{{הערה|1=Rezakhani, Khodadad. "[http://www.tandfonline.com/doi/full/10.1080/00210862.2012.758491 Defenders and Enemies of the True Cross: the Sasanian Conquest of Jerusalem in 614 and Byzantine Ideology of Anti-Persian Warfare.]" Iranian Studies 46.3 (2013): 506-510.}} כשבימי הביניים המאוחרים שוב הואשמו היהודים ב[[אנטישמיות נוצרית#האשמות בדבר שיתוף פעולה עם המוסלמים|שיתוף פעולה עם המוסלמים]].
 
===דת אלימה וגסה===
בישופים מהעידן הקדום של הכנסייה, כמו [[אמברוזיוס]] הגדירו את היהודים כתת-עם של אלו המיועדים לגיהנום. תלמידו [[אוגוסטינוס]] טען שהיהודים צריכים להישאר בחיים ולסבול כתזכורת מתמדת לרצח האל [[ישו]] על-ידם, כשהצורך שבלאהוב אותם היא רק על-מנת לגיירם לנצרות. לעתיםלעיתים הוא אף זיהה את כל היהודים עם [[יהודה איש קריות]]. אבות כנסייה אחרים, כמו [[יוחנן כריסוסטומוס]] הלכו עוד יותר רחוק בגינוי היהודים; [[אפרים הסורי]] כתב במאה ה-4 פולמוס נגד היהודים, הכולל ההאשמה החוזרת ונשנית שהשטן שוכן ביניהם כשותף. כתבים אלה התייחסו ליהודים כאויבי הנצרות וכ[[שטן]], ליהדות דת, כוזבת, שטנית, אלימה וגסה; ולנצרות כדת אדוקה, אמיתית, טובה אוהבת ורודפת שלום. כ[[יוחנן כריסוסטומוס]], מטרתו של [[אפרים הסורי]] הייתה להניא את הנוצרים מלחזור ליהדות על ידי הדגשת מה שראה כרשעותם של היהודים ודתם. [[יוחנן כריסוסטומוס|כריסוסטומוס]] סבר, כיתר הכמרים בני זמנו, כי חטאיהם של היהודים הם קהילתיים ואינסופיים, כשהיהודים בני-זמנו הם הייצוג הקולקטיבי לכל הפשעים לכאורה שבוצעו על ידי כל היהודים שהתקיימו עד אז. כולם זכאים למחילה, ללא קשר לדתם, [[סטירה#להפנות את הלחי השנייה|הפנה את הלחי השנייה]], מלבד היהודים שאין להם אפשרות להימחל לאור חטאם ברצח [[ישו]], כאשר כל חטאותיהם רק נערמים ומצטברים זה על זה, זאת עד שיתנצרו.
 
בנוסף יש התעלמות מוחלטת מיהדותם של דמויות שנתפסו כחיוביות לפי המסורת הנוצרית, כמו [[ישו]], [[מרים, אם ישו|מרים]], [[יוחנן המטביל]], [[פאולוס]] ועוד. זאת תוך הדגשת יהדותם של דמויות שנתפסו כשליליות בביביליה.
שורה 97:
*יצירת תודעה אנטישמית על ידי פרסום מידע כוזב בכלים שונים. מידע זה, המקעקע את דימוי היהודי בעיני העולם, קרוי "[[עלילת דם]]". עלילת דם מפורסמת היא הטענה כי המצות הנאכלות ב[[פסח]] מוכנות מדם של ילדי נוצרים שחוטים.
*פעולות [[אינקוויזיציה|האינקוויזיציה]], ששיאן ב[[גירוש ספרד|גירוש היהודים מספרד]], כללו ניסיון נרחב לחסל את הדת היהודית ולהמירה בנצרות.
* איסור על יהודים לעבוד במקצועות שונים מלבד הלוואת כספים ורוכלות, כשגם אלו נאסרו לעתיםלעיתים.
*איסור על יהודים להיות בעלי אדמות.
* היו כפופים למסים מפלים בכניסה לערים או למחוזות.
שורה 125:
בימי הביניים התעוררה אגדת [[היהודי הנודד]]; שהייתה והתקבלה כ[[מטפורה]] ליהודים. ברוב גרסאות האגדה, היהודי הנודד היה סנדלר בשם אחשוורוש. אחשוורוש סירב לאפשר ל[[ישו]] לנוח על כסאו בדרכו לצליבה ולכן ישו הענישו בקללה, שלעולם לא ימות או ימצא מנוחה אלא ינדוד סובל בעולם עד לחזרתו של ישו ביום הדין הסופי. בדרך כלל, המצב הארור הזה מתפרש לאמור שאחשוורוש יכפר על חטאיו בנדידה ממושכת עד שבסופו של דבר [[ישו]] יגאל אותו באחרית הימים.{{הערה|Hurwitz, S. "Ahasver, The Eternal Wanderer: Psychological Aspects." Ed. Galit Hasan-Rokem and Alan Dundes. The Wandering Jew: Essays in the Interpretation of a Christian Legend. Bloomington: Indiana UP (1986). P.222.}} הנדודים המתמידים של היהודי מוגברים לאור פחדו מגילוי זהותו האמיתית על ידי הנוצרים, דבר שגורם לו לעבור ממקום למקום ללא הרף ולחוסר יציבות או שגשוג.{{הערה|שם=טיילר|1=Tichelaar, Tyler Richard. The Gothic wanderer: from transgression to redemption. University Microfilms, 2003.}}
 
מפני ש[[ישו]] מתואר בדרך כלל כאוהב וסולח; יצחק-אדרשים מציע הסבר אלטרנטיבי והוא ש[[היהודי הנודד]] אינו מייצג חוטא בודד, אלא את כוחות ההתנגדות ל[[ישו]]. סוג של דמות על-אנושית שיש להביס. היהודי הנודד מתואר מרגיש לרוב אשמה גדולה על חטאו, אשמה שהופכת לבלתי נסבלת. לכן, מתוך השתתקות לברוח מעונשו, מנסה לעתיםלעיתים קרובות להתאבד, אך אינו מצליח משום שהוא לא יכול למות עד לחזרתו של [[ישו]]: אם היהודי מנסה להטביע את עצמו, המים מתרחקים ממנו; אם הוא מנסה לקפוץ לתוך הר געש, הר הגעש ירק אותו בחיים. בקרב, איש לא יכול לפגוע בו, וכך הופכים חייו לממושכים ומלאי אומללות.{{הערה|שם=טיילר}} הופעתו של היהודי הנודד לרוב נתפסת כמבשרת רעות, פרעות ואסונות, וכך זכה לאהדה גדולה בקרב המדינות האירופאיות שנהגו לגרש ולשדוד את הקהילות היהודיות שלהם.
 
===יצר נקמנות ועניין בהשמדת הנצרות===
שורה 164:
{{ערך מורחב|עלילות דם}}
{{ראו גם|ערכים= [[עלילת קורבן האדם]], [[מגילת אסתר]], [[פורים]], [[פסח]]}}
[[הירונימוס]] הגדיר את הטקסים היהודים כ"מזיקים וקטלניים לנוצרים", זאת בהשראת טענותיו של [[אפיון (מדקדק)|אפיון]]. לעתיםלעיתים קרובות היהודים הואשמו בשתית דמם של ילדים נוצרים, במטרה ללעוג כביכול על אלו השולטים בהם. נקודות הזמן שבחרו להעליל [[עלילות דם|עלילות]] אלו על היהודים היו [[פסח]] ו[[פורים]]. לרוב ה[[נוצרים]] באותה התקופה האמינו וטענו כי ה[[נצרות]] מבטאת בסמליות עדינה ומוסרית את הדברים שהיהודית עושה ומצווה עליהם - היהדות אכזרית ואלימה ואילו הנצרות טובה והומנית. ומכאן היהודים [[קורבן (יהדות)|מקריבים]] ב[[פסח]] [[קורבן אדם]], כקרבן האדם של [[ישו]] בנצרות, וממשיכים בכך עד היום. שכן לאור זאת שהיהודים אינם מכירים בקורבנו הסופי של [[ישו]] ולוודאי נדרשים לקורבן אדם טהור, כפי שכביכול היה בתקופה שקדמה לנצרות; הנוצרי הטהור שנגאל על ידי ישו מהווה קורבן מתאים. דרך עלילות אלו הרחיקו אנשי הכנסייה את הנוצרים מהיהודים ומרעיונות התאולוגיה היהודית. תוך החדרת דעות קדומות לשם הבטחת חוסנו של המאמין הנוצרי, בהתבסס על שקרים, מול הטיעונים התאולוגים היהודים. עלילות אלו גם ביססו ביתר שאת את הנצרות, שכן ההוכחה לאמיתות הנצרות היא שאפילו היהודים מכירים בטוהר הנצרות; שכן בחגם הם נדרשים לקורבן טהור לצורך פולחנם, והנה הם בוחרים בנוצרי טהור שנגאל על ידי ישו. בנוסף חיזקו הנוצרים דרך עלילות אלו את [[הומניזם|ההומניות]] של ה[[נצרות]] שרק מבטאת בסמליות את קורבן הפסח, הכביכול מכפר; קורבנו של ישו, בחג ה[[פסחא]] וב[[מיסה]] שמסמל את הקורבן שהקריב [[ישו]] במותו על-מנת לטהר את בני האדם מחטאיהם. זאת בלי הכרה בכך שהיהדות אינה מתירה [[רצח#רצח ביהדות|רצח]] ושתית [[כשרות#חלקי גוף אסורים|דם]] או בני-אדם, שנמנים בין המאכלים הלא [[כשרות|כשרים]] בנוסף לכן שחל איסור על הקרבת קורבנות מחוץ לבית המקדש.{{הערה|ארה לימור. בין יהודים לנוצרים: יהודים ונוצרים במערב אירופה עד ראשית העת החדשה. Vol. 5. Open University of Israel, 1998. ע' 158.}} יש גם מקורות למיתוס [[דימוי הגבר היהודי כאישה]] מימי הביניים שלפיו הוטל על היהודים עונש בשל שפיכת דמו של ישו בעת הצליבה וכי בכל חודש מדמם הגבר היהודי מאיבר המין שלו, ובכדי לנסות לרצות את האל על הריגת ישו מנסים היהודים להקריב לו דם של ילדים נוצרים "תמימים וטהורים" אותם חטפו ורצחו כדי להסיר מעצמם את העונש.{{הערה|בן-שלום, רם, and Ram Ben-Shalom. “Jewish Martydom and Conversion in Sepharad and Ashkenaz in the Middle Ages: An Assessment of the Reassessment / מרטירולוגיה יהודית והמרות דת בספרד ובאשכנז בימי הביניים: הערכת ה'הערכה המחדשת'.” Tarbiz / תרביץ, עא, no. א/ב, 2001, pp. 279–300. www.jstor.org/stable/23600846.}}
 
ב[[פורים]] נושא רצח הילדים הנוצרים על ידי היהודים סבב סביב הטיעון ש[[פורים]] מסמל את העמידה של היהודים נגד מדכאם ונקמתם בהם. שכן כביכול ב[[מגילת אסתר]] היהודים במקום להפוך לקורבן ולהיטבח קמו וטבחו במקום, ולכן בכל [[פורים]] היהודים כביכול רוצחים נוצרים. באופן אירוני דווקא ב[[פורים]] שאמור לסמל את השתלבותם של היהודים בעמים בהם הם חיים דרך שליחת [[משלוח מנות]] והשתתפות במנהגי המקום - [[פסטיבל]]ים. זאת בלי הכרה בכך ששוב היהדות אינה מתירה [[רצח#רצח ביהדות|רצח]], ובנוסף לכך שהיהודים בסיפור המגילה ב[[ממלכת פרס|פרס]] לא הרגו אנשים ללא הבחנה, אלא את הזוממים ([[המן האגגי|המן]] [[עשרת בני המן|ומשפחתו]]) ואת אלו שהעידו על כך שהם עומדים להרוג יהודים ביום המיועד. בנוסף לכך שגם רבים מהיהודים נהרגו בלחימות וכן נטבחו טרם תחילת הלחימות.
שורה 219:
מספר חודשים מאוחר יותר פרסם לותר את הספר ''Vom Schem Hamphoras''{{אנ|Vom Schem Hamphoras}} בו השווה את היהודים ל[[שטן]] וטען כי היהודים כבר אינם העם הנבחר, אבל "אנשיו של השטן", וכתב: "כאן ב[[ויטנברג]], בכנסייה הקהילתית שלנו, קיימת חזירה שנחצבה באבן ומתחתיה שוכב חזיר צעיר ויהודים שמוצצים; מאחורי החזירה עומד [[רב]], שמרים לחזירה את רגל ימין, המורם מאחורי החזירה, מתכופף ומתבונן במאמץ רב ב[[תלמוד]] שמתחת לחזירה, כאילו הוא מעוניין לקרוא ולראות משהו מאוד קשה או יוצא מהכלל; אין ספק שהם צברו את החוסר ידיעה (Shem Hamphoras) מהמקום הזה."
 
בשנת [[1546]], מספר חודשים לפני מותו, הטיף לותר את הדרשה ''אזהרה נגד היהודים''. בדרשה זו מביע לותר את דאגתו מפני כך שהדם היהודי יפסיק להיות מדולל וטמא. הוא טען כי היהודים כולם מחללים ומקללים את שמו של ישו, אלוהי הנוצרים; ולכן אין לנוצרים לאפשר זאת, כי אז הם שותפים בחטא. לותר מבטא את הצורך להמיר את היהודים לנצרות ואחרת היהודים מגזימים ויש לגרשם. שכן היהודים הם אויבי הציבור הנוצרי, ואינם חדלים מלחלל את ישו, תוך כינוי [[מרים, אם ישו|מריה הבתולה]] כזונה, ישו כממזר, ולנוצרים "עגלי ארוחה"; וכי אילו ניתנה ליהודים האפשרות היו הורגים את כל הנוצרים בשמחה. עוד טען לותר כי יהודים הורגים לעתיםלעיתים קרובות נוצרים רבים - במיוחד [[רופא]]ים יהודים, ובמקרים בהם יוצא ורופא יהודי עוזר לרפא - השטן עוזר לסיים את המלאכה. הוא קורא להתרחק מהיהודים בטענה כי ליהודים יש דרכים להרעיל כך שהרעל ישפיע רק אחרי שעה, חודש, שנה, עשר או עשרים שנה מאוחר יותר. לכן יש להתרחק מהיהודים, כפי שמתרחקים ממחללי קודש נתעבים. לותר מצווה להתפלל למען היהודים ולהראות להם אהבה נוצרית על מנת שיתנצרו; ויהודי שלא יתנצר לאור זאת, הוא לוודאי יהודי זדוני שלא יפסיק לחלל את ישו ולרוקן אמונית נוצרים ואם יוכל יהרוג נוצרים. לותר מסכם כי אין לסבול או לקיים חברות מול יהודים עקשנים, המשמיצים ומחללים את ישו, שכן בחברתם הדבר מביא להרהורים אמוניים, שהוא החטא הגדול ביותר בנצרות. שכן אמונת הנוצרי בישו היא הדבר החשוב ביותר למאמין הנוצרי ובלעדיו הנוצרי אינו נכנס ל[[גן עדן]]. לכן, למען ישו, מצווה לותר לברוח מקשיים אמוניים שמעמידים היהודים, כמו שבורחים מהשטן ומחטא, או כל חוסר מזל אחר שמייסר; שכן כל עוד העולם עומד, ישו הוא המגן היחיד של הנוצרי מפני ה[[גיהנום]], במשפט בפני האב. לותר מבקש מאנשי הכנסייה שלא לערב עצמם בחטאיהם של אחרים ולקבל את היהודים רק אם יתנצרו ואז יסלחו; ואם לא אין לאפשר להם להתקיים בחברה הנוצרית.{{הערה|[[s:en:Warning Against the Jews (1546)|Warning Against the Jews (1546)]]. wikisource.}}
 
היסטוריונים שונים טוענים כי כתביו של לותר תרמו רבות להתפתחות האנטישמיות בגרמניה, ואף סיפקו בסיס אידאליאידיאלי להתקפות המפלגה הנאצית על היהודים, תוך סיפוק גורם מקל על אימוץ האידאולוגיה הנאצית בחברה הנוצרית.
 
===שחצנות, הסתרת מידע ושקרים יהודיים===