כיבוש – הבדלי גרסאות

{{פירוש נוסף|נוכחי=השתלטות בכוח על שטחים}}

 

מאז [[מלחמת העולם השנייה]] מקובל שיש לסיים מצב של כיבוש בנסיגת הכובש מהשטחים שתפס והחזרת השליטה בהם לבעליהם הקודמים. נסיגת הכובש תלויה בדרך-כלל בהסדרים שמסיימים את מצב המלחמה, אם השטח נתפס במלחמה. עד מלחמת העולם השנייה, וזמן קצר אחריה, הייתה נפוצה תופעה שבה מדינה שכבשה שטחים ממדינה אחרת מספחת אותם לשטחה, ואף זוכה להכרה בינלאומית בצעד זה. תופעה זו אינה נפוצה כיום, ובכל מקרה הכרה של [[הקהילה הבינלאומית]] בצעד כזה נדירה מאוד. שאלת מעמדם של שטחים כבושים, ובפרט מעמדם של תושבי השטחים האלה ומעמדם של שטחים שהיו כבושים גם בידי המדינה ממנה נכבשו, במקרה של סכסוך שאינו מגיע לפתרון, היא מהבעיות הסבוכות במשפט הבינלאומי כיום.

כוח כובש רשאי להגביל את [[חופש התנועה]] של אזרחים או להטיל [[סגר]] על שטח כבוש, רק אם פעולה זו נחוצה לחלוטין להשגת יעדים צבאיים. אזרחים לא-מאורגנים הנוטלים חלק בלחימה, מסתכנים באיבוד זכותם להגנה כאזרחים ואינם נהנים מהזכויות השמורות ל[[חייל]]ים במדים, הזוכים למעמד מוגן כ[[שבוי מלחמה|שבויי מלחמה]], אם הם נתפסים בידי כוחות המדינה הכובשת. אזרחים לא-מאורגנים המשתתפים בלחימה צפויים לעמוד לדין כעבריינים לפי החוק הפלילי של המדינה שאסרה אותם.

 

 

שלטון כיבוש נודע לשמצה באכזריותו הוא שלטונה של [[גרמניה הנאצית]] בשטחי [[אירופה]] שכבשה במהלך [[מלחמת העולם השנייה]]. במסגרת שלטון כיבוש זה התרחשה [[השואה]] - השמדתם של שישה מיליון יהודים, [[השמדת הצוענים במלחמת העולם השנייה|השמדת מאות אלפי צוענים]] ו[[השמדת לא יהודים במלחמת העולם השנייה|השמדתם של מיליוני אנשים נוספים]].

 

 

==דוגמאות לכיבוש==

ב[[שיח (מדעי החברה)|שיח]] הפוליטי הקיים ב[[ישראל]] מאז [[1967]] משתמש מחנה ה[[שמאל וימין בפוליטיקה|שמאל]] באופן תדיר במונח "הכיבוש" בה' הידיעה כשהוא מתכוון לשלטונה של מדינת ישראל בשטחים עליהם השתלטו כוחות צה"ל ב[[מלחמת ששת הימים]]. מונח זה מופיע בססמאות כגון "הלאה הכיבוש", "די לכיבוש", "הכיבוש משחית" ועוד המבטאות את ההשקפה בדבר חוסר הלגיטימיות של הכיבוש. מחנה ה[[שמאל וימין בפוליטיקה|ימין]] שולל גישה זו, ורואה בשטחים אלו נחלת אבות ובשליטה בהם זכות המעוגנת גם במשפט הטבעי והבינלאומי.

 

 

אל מול ויכוח זה, אין ספק שתושביהם הפלסטינים של שטחים אלה נמצאים תחת מצב של [[תפיסה לוחמתית]] (כפי שהגדיר זאת [[בית המשפט העליון]]), משום שהם אינם אזרחי ישראל ורובם המכריע אף אינו זכאי לאזרחות ישראלית, אף שישראל שולטת בפועל באזור. כיוון שאינם אזרחים, אין לפלסטינים ב"שטחים" [[זכות בחירה]] (זה היה המצב גם לפני [[האינתיפאדה הראשונה]] שהחלה בדצמבר 1987, אם כי מאז 1994 הם בעלי זכות בחירה למוסדות [[הרשות הפלסטינית]], שהיא ישות אוטונומית למחצה). תושבי "השטחים" אינם כפופים לחוק הישראלי, אלא ל[[משטר צבאי]] שמתבסס הן על החוק שהיה מקובל באזור לפני 1967, והן על צווים שמוציא המושל הצבאי מטעם ישראל. במסגרת המשטר הזה נשללות מהפלסטינים [[זכויות האדם|זכויות אדם]] רבות. על-פי עמדת ישראל, הפגיעה בזכויות אדם נובעת במידה רבה מהמתיחות הביטחונית המתמשכת, ומהצורך להתגונן מפני פעולות [[הטרור הפלסטיני]] המתבצעות נגד אזרחיה. תושבי השטחים רשאים לעתור ל[[בית המשפט הגבוה לצדק]] של ישראל, ובמקרים כאלה בוחן בית המשפט העליון הישראלי את העתירה על-פי המצב החוקי המיוחד השורר ב"שטחים", אבל מתחשב גם ב[[משפט בינלאומי פומבי|אמנות בינלאומיות]] שישראל חתומה עליהן וגם בצרכים הצבאיים.