ויקיפדיה

חניבעל – הבדלי גרסאות

עיון אינטראקטיבי בהיסטוריה
→ העריכה הקודמתהעריכה הבאה ←
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
חזותיקוד ויקי
מ ←‏קרב קאנאי ותוצאותיו: תודות ל -> הודות ל, replaced: תודות ל ← הודות ל באמצעות AWB
Matanyabot (שיחה | תרומות)
475,756 עריכות
מ בוט החלפות: אידיאל, לעיתים, \1פאניקה
שורה 54:
==משפחתו==
{{הפניה לערך מורחב|משפחת ברקה}}
מעט מאוד ידוע על אבותיו הקדומים של חניבעל. המשורר הרומאי [[סיליוס איטליקוס]], מחבר ה[[פואמה]] "[[פוניקה]]" העוסקת בחייו של חניבעל, טוען ביצירתו שבני ברקה היו צאצאיה של המלכה האגדית [[דידו (מלכת קרתגו)|דידו]]{{הערה|סיליוס איטליקוס, "פוניקה", ספר ראשון, שורה 71 וגו'}} (ידועה לעתיםלעיתים גם כאליסיה). גם [[ורגיליוס]] רומז על כך ביצירתו "[[אינאיס]]". כאשר דידו מתאבדת, היא מכריזה כי מעצמותיה יקום נוקם לרומאים,{{הערה|ורגיליוס, "אינאיס", ספר רביעי, שורה 626 וגו'}} רמז לחניבעל.{{הערה|.John Conington, Commentary on Vergil's Aeneid, Volume 1, book 4, commline 625}} אולם אף על פי שמרבית החוקרים המודרניים מאמינים בקיומה של דידו, חוקרים כו[[ולטר גרליץ]] (Walter Görlitz) טוענים שלא אפשרי שבני ברקה אכן היו צאצאיה של דידו.{{הערה|Walter Görlitz, Hannibal Eine politische Biographie, p 12}}
 
ראשון בני ברקה הידועים לנו בוודאות הוא קרתגי בשם חניבעל, שהיה אביו של [[חמילקרת ברקה]].{{הערה|[[קורנליוס נפוס]] "חמילקרת", 1}} לא ידוע דבר עליו למעט שמו, אולם ידוע שלחמילקרת בנו נולדו סך הכל שלוש בנות, שאחריהן נולדו שלושה בנים. חניבעל היה המבוגר מבין הבנים. לא ידוע מי הייתה אמו, אולם כאשר חניבעל נולד כבר היו שתי הבנות הגדולות נשואות. הבכורה ל[[שופט (תואר)|שופט]]{{ביאור|אין הכוונה לשופט במשמעות המודרנית המוכרת. היו שני שופטים בקרתגו, הם ניהלו את מועצת הזקנים ונבחרו בהצבעה.}} [[בומילקר (שופט)|בומילקר]]. מנישואים אלו נולד [[חנו (בן בומילקר)|חנו]],{{הערה|[http://www.livius.org/dynasty/barcids/ Barcids]}} שהיה אחד מקציניו הבולטים של חניבעל. הבת השנייה נישאה לקצין בשם [[עזרובעל המפואר|עזרובעל]], שהיה בן טיפוחיו של חמילקרת ב[[סיציליה]].{{הערה|[[טיטוס ליוויוס]], ספר עשרים ואחד, 2.}} לאחר המלחמה השיא חמילקרת את בתו השלישית (ב[[רומן]] של [[גוסטב פלובר]], הייתה זו "[[שלמבו]]".) לקצין [[חיל פרשים|פרשים]] [[נומידיה|נומידי]] בשם [[נארוואס]].{{הערה|[[פוליביוס]], ספר ראשון, 78.}} [[טיטוס ליוויוס]] מזכיר אחיינית של חניבעל שהייתה בקשרים טובים עם ה[[נומידים]], וסביר להניח שמדובר בבתו של נארוואס.{{הערה|[[טיטוס ליוויוס]], ספר עשרים ותשעה, 29.}} שני אחיו הצעירים של חניבעל היו [[עזרובעל ברקה|עזרובעל]], ו[[מאגו ברקה|מאגו]]. שניהם לקחו חלק במלחמה הפונית השנייה ונהרגו במהלכה.
שורה 89:
{{ציטוט|תוכן=לא רוחו של אותו אדם [הכוונה לחמילקרת] ולא יוצאי חלציו לא יחדלו לעולם מלפגוע באמנה עם הרומאים. שמתם על צבאותיכם צעיר רודף שררה שאינו רואה דרך להשיגה אלא בזריעת זרע המלחמה. צבאותיכם צרים עתה על סגונטום אשר האמנה אוסרת לגשת אליה. במהרה יכתרו לגיונות רומא את קרתגו, ליביתם את הלהבות האוכלות עתה סביבכם.|מרכאות=כן|מקור=מצוטט בתוך ספרו של טיטוס ליוויוס}}
 
אולם מעטה הייתה השפעתו של חנו במועצה, וקרתגו סרבה להיענות לדרישות הרומאים. בתגובה באה כצפוי הכרזת מלחמה. הייתה זו תחילתה של [[המלחמה הפונית השנייה]], המכונה לעתיםלעיתים "מלחמת חניבעל". המצור על סגונטום היה ממושך יותר ממה שחניבעל ציפה, ורק כעבור תשעה חודשים נפלה העיר. חניבעל בזז אותה וביצע בה טבח אכזרי. לאחר מכן היה עליו להתכונן למלחמה ברומא, כוחו כלל בסך הכל בערך 120,000 חיילים, רגליים 16,000 פרשים וכמה עשרות [[פיל מלחמה|פילים]]. הוא שלח בערך 20,000 חיילים רגליים ו-2,000 פרשים להגנת אפריקה. מספר דומה הותיר בספרד תחת פיקודו של אחיו [[עזרובעל ברקה|עזרובעל]].{{הערה|שצמן עמ' 137.}} כמו כן הותיר חניבעל בספרד צי קטן ובערך 20 פילים, עם שאר הכוח עמד לצאת לאיטליה. את סגונטום הפקיד בידי מושל קרתגי בשם בוסטאר ובידיו גם הפקיד בני ערובה מהשבטים באזור. הרומאים ציפו שחניבעל ינסה להתגונן על אדמת היספניה, ועל כן הפקידו רק לגיון אחד בצפון איטליה במטרה לשמור על שקט מצד המקומיים שם. שני לגיונות תחת פיקודו של [[פובליוס קורנליוס סקיפיו]] נשלחו למאסיליה ([[מרסיי]]), במטרה להתארגן שם ולהביס את חניבעל בהיספניה. שני לגיונות נוספים תחת פיקודו של [[טיבריוס סמפרוניוס לונגוס]] נשלחו לסיציליה במטרה לערוך משם פשיטות הטרדה על קרתגו עצמה. אולם תוכניתו של חניבעל הייתה אחרת, הוא תכנן להכות במקום שבו הרומאים לא יצפו להתקפה, באיטליה עצמה.
 
כדי לבצע משימה מורכבת זו ולהגיע אל איטליה עמדו בפניו שתי אפשרויות. הראשונה הייתה להפליג דרך הים מהיספניה לאיטליה, השנייה הייתה מורכבת יותר, לחצות את [[גאליה]] ולאחר מכן את [[הרי האלפים]] הקשים למעבר, ואז להגיע אל צפון איטליה. לכאורה הדרך הראשונה הייתה פשוטה יותר, אולם חניבעל בחר בדרך השנייה. חוקרים רבים תוהים מדוע בחר חניבעל בדרך המסובכת יותר לכאורה במקום בדרך הים הפשוטה. ה[[אדמירל]] האמריקאי [[אלפרד תייר מהן]], הנחשב לאחד מהוגי הדעות הצבאיים-ימיים החשובים בהיסטוריה, סבור שעליונות הרומאים בים הרתיעה את חניבעל.{{הערה|1=אלפרד תייר מהן, "השפעת העוצמה הימית על ההיסטוריה", 1660 - 1783 – פרקים נבחרים. תרגם מאנגלית ברוך קורות. תל אביב, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 1985. עמ' 24, 45-46.}} אולם חוקרים אחרים מעלים את הסברה לפיה קשיים לוגיסטיים מנעו זאת ממנו, הצי שיכל חניבעל לבנות במספנות של קרטחנה בזמן כה קצר היה קטן מאוד, ולא היה יכול לאפשר את העברת החיילים הפילים והציוד במהירות הרצויה.{{הערה|1= Starr, Chester G., The Influence of Sea Power on Ancient History. New York and Oxford, Oxford University Press, 1989. p. 3; ibid. p. 58 and note 18}}
שורה 125:
הניצחון הקרתגי היה שלם, בין 50 אלף ל-70 אלף רומאים נהרגו בקרב, ביניהם כמה מאויביו המושבעים של חניבעל, מינוקיוס הדיקטטור לשעבר ופאולוס הקונסול השני של אותה שנה. וכן 80 סנטורים ו-29 טריבונים צבאיים.{{הערה|Hoyos, Dexter (2003). Hannibal's dynasty power and politics in the western Mediterranean, 247-183 BC. London: .Routledge. p, 119}} היה זה אחד הקרבות המתוחכמים ביותר בהיסטוריה הצבאית שהוסיף הילה לשמו של חניבעל.
 
לאחר הקרב, מהרבעל הציע לעלות על רומא ולכבוש אותה, אולם חניבעל סרב. מהרבעל הזועם הטיח בו "אכן, אין האלים נותנים הכל לאיש אחד. יודע אתה, חניבעל, כיצד לנצח, אך אי אתה ידע כיצד לכלכל את ניצחונך"{{הערה|פלוטארכוס, "חיי פאביוס", 17. טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ושניים, 37.}} לא ברור מדוע חניבעל סירב לתקוף את רומא כאשר צבאה הושמד כמעט כליל והעיר נותרה חסרת הגנה כמעט, ג'ון שין (John Shean) מעריך שמחסור בציוד מכונות מצור ואספקה אילצו את חניבעל לעשות זאת.{{הערה|John F. Shean, Hannibal's mules: The logistical limitations of Hannibal's army and the battle of Cannae, 216 BC, Historia: Zeitschrift für Alte Geschichte, Bd. 45, H. 2 (2nd Qtr., 1996), pp. 159-187}} אם כי [[הנס דלבריק]] טען שהמחסור בכוח אדם וההכרח של חניבעל להותיר משמרות בנקודות שונות הם אלו שמנעו זאת ממנו.{{הערה|1=Delbrück, Hans. Geschichte der Kriegskunst im Rahmen der politischen Geschichte (I Teil: Das Altertum). Berlin, Germany: Walter de Gruyter & Co., 1964 (יצא לאור במקור בשנת 1920), pp. 353–354.}} לדעת [[אדריאן גולדסוורת'י]] העובדה שחניבעל סירב לתקוף את רומא מעידה שהוא לא תכנן להרוס אותה, אלא לחתום עמה על הסכם שלום נוח.{{הערה|Goldsworthy, Adrian. Cannae. London: Cassell & Co., 2001, pp. 162–163.}} עם זאת, חוקרים אחרים מבקרים את חניבעל, וסוברים שלמרות כל זאת, מכיוון שפניקהשפאניקה שררה בכל מקום וכן העובדה ששרשרת הפיקוד הרומאית השתבשה לחלוטין, היה לחניבעל סיכוי לכבוש את העיר בהתקפה מהירה.{{הערה|.B. D. Hoyos, Hannibal: What Kind of Genius?, Greece & Rome, Vol. 30, No. 2 (Oct., 1983), p. 177}}
 
חניבעל שלח את אחד מקציניו [[קרתאלו (קצין בצבאו של חניבעל)|קרתאלו]] בניסיון להגיע למשא ומתן. אולם הסנאט סירב אפילו לדון על אפשרות כזו, וסירב אף לפדות את שבוי קאנאי. המערכה באיטליה המשיכה.{{הערה|מ. קארי, "דברי ימי רומא", עמ' 170.}}
שורה 190:
[[קובץ:Antiochos III.jpg|שמאל|ממוזער|250px|[[אנטיוכוס השלישי]]]]
[[קובץ:Comic History of Rome p 200 Hannibal requesting the Cretan Priests to become his Bankers.jpg|ממוזער|קריקטורה המתארת את חניבעל מרמה את אנשי כרתים שביקשו לגנוב ממנו את כספו]]
חניבעל הפליג ל[[צור]], עיר [[פיניקים|פיניקית]] ב[[לבנון]] של ימינו, שהייתה למעשה עיר האם של קרתגו. בצור קיבלו אותו בידידות, כיאה למנהיג של מעצמה ידידה, אולם חניבעל לא התעכב שם. ברור היה לו שהמקום היחיד בו יוכל למצוא מקלט יהיה אצל שליט [[העולם ההלניסטי|הלניסטי]] חזק. [[מצרים התלמיית|מצרים]] לא באה בחשבון, כיוון שה[[פרעה]] [[תלמי החמישי]] היה תלוי מאוד ברומאים שסיפקו לו הגנה מפני אויביו מבית ומחוץ. גם [[מוקדון]] לא באה בחשבון, כיוון שלאחר [[קרב קינוסקאפאלאי]] הסתיימה [[המלחמה המוקדונית השנייה]] בתבוסת מוקדון, ו[[פיליפוס החמישי]] נושל ממרבית אדמותיו ב[[יוון ההלניסטית|יוון]] ועדיין ליקק את פצעיו. היחידה שיכלה איפה לספק מקלט אידאליאידיאלי לחניבעל הייתה [[האימפריה הסלאוקית]], עליה מלך אותה תקופה [[אנטיוכוס השלישי]] שכונה "הגדול" (Μέγας ב[[יוונית]]). אנטיוכוס היה שליט חזק שהפך את ממלכתו לממלכה החזקה ביותר ב[[אסיה]], ושאף להרחיב את שלטונו גם ל[[אירופה]] על חשבון מוקדון ורומא. ככל הנראה חניבעל ואנטיוכוס כבר החליפו מכתבים לפני כן, משום שכאשר הופיעה ספינתו של חניבעל ב[[אפסוס]] (אז [[לידיה]], בשטחי [[טורקיה]] המודרנית) ערך לו אנטיוכוס קבלת פנים מפוארת.{{הערה|למב, עמ' 289.}}
 
אנטיוכוס ראה בחניבעל את האיש הנכון בזמן הנכון. הוא תכנן מלחמה ברומא, והבין שניסיונו הרב של חניבעל יכול לסייע לו רבות. חניבעל הציע לאנטיוכוס תוכניות רבות, ביניהן תוכנית להנחית אותו יחד עם 10,000 רגליים ו-1,000 פרשים באיטליה, וכך לעורר בה פאניקה רבתי.{{הערה|טיטוס ליוויוס, ספר שלושים וארבעה, 60.}} אנטיוכוס התרשם, אולם היה מסופק ובחר שלא להחליט.{{הערה|גולן, עמ' 490.}} חניבעל שלח שליח בן צור בשם אריסטון אל קרתגו במטרה לנסות לברר את הלך הרוח בעיר, אולם בני הסיעה שהתנגדה לחניבעל חשפו זאת ודיווחו לרומאים.{{הערה|טיטוס ליוויוס, ספר שלושים וארבעה, 61.}} אלו האחרונים שלחו משלחת ל[[אנטיוכיה]] במטרה לחדש את שיחות השלום עם אנטיוכוס, בדרך עצרו חברי המשלחת באפסוס, ומנהיג המשלחת פובליוס ויליוס נפגש מספר פעמים עם חניבעל והתייחס אליו בידידות גלויה. מקורות שונים טוענים שגם סקיפיו בכבודו ובעצמו נכח במשלחת, ואף מביאים אנדקוטה אודות ויכוח ביניהם מיהו המצביא הגדול בהיסטוריה.{{הערה|שם=ליוויוס 61|טיטוס ליוויוס, ספר שלושים וארבעה, 61. פלוטארכוס, "חיי פלמיניניוס", 21.}} כל העניין עורר את חשדו של אנטיוכוס כלפי חניבעל אולם אז כבר היה ברור שמלחמה עם רומא היא רק עניין של זמן.
שורה 226:
אחד המאפיינים הבולטים באסטרטגיה של חניבעל הוא רמאות ותככים. לדוגמה לאחר שהשיג את טבעתו של מרקלוס בשנת [[208 לפנה"ס]], הוא חתם בה על מכתב המצווה להחליף את חיל המצב בעיר סלאפיה בחיילים משלו, שחופשו כחיילים רומאים. המזימה סוכלה משום שהקונסול השני התריע מבעוד מועד שמרקלוס כבר מת.{{הערה|Goldsworthy p. 237}} חניבעל ידע לפעול ביצירתיות ובאופן בלתי צפוי, ב[[קרב אגר פלרנוס]] הוא שיגר עדר שוורים על הרומאים. כאשר שירת בצבא ביתיניה הוא השליך נחשים ארסיים על חיילי פרגמון. לסיכום עצם העובדה שחניבעל שרד 16 שנה בארץ אויב כשהוא כמעט לא מקבל עזרה מהבית מעידה על גודלו כמצביא ושמה אותו בשורה אחת עם [[אלכסנדר הגדול]] [[יוליוס קיסר]] ו[[נפוליאון בונפרטה]].
 
למרות זאת ישנם חוקרים מודרניים השוללים את תדמיתו של חניבעל כגדול המצביאים. אותם חוקרים רואים בפלישתו לאיטליה כשהוא סובל מנחיתות מספרית, החלטה פזיזה וחסרת אחריות. ובהתקפתו על סגונטום קוצר רואי. וכן טוענים שלא עשה מספיק כדי להעביר לצידו את הערים היווניות באיטליה, ושהיה פוליטיקאי גרוע שפעל לעתיםלעיתים בפזיזות.{{הערה|.B. D. Hoyos, Hannibal: What Kind of Genius?, Greece & Rome, Vol. 30, No. 2 (Oct., 1983), pp. 171-180}}
 
===אופיו===
שורה 233:
{{ציטוט|תוכן=הרבה עוז רוח היה בו להסתכן, הרבה עצה בשעת סכנה. כל עמל לא היה יכול לייגע את גופו ולא להכניע את רוחו. שווה הייתה סבלנותו לחום ולקור. גבול אכילתו ושתייתו - התיאבון הטבעי, לא תענוג. את עתות יקיצתו ושנתו לא הבדיל, לא היו לא היום ולא הלילה, אלא הזמן שנשאר מהמלאכה היה נותן למנוחה. והמנוחה לא הייתה נקנית לא במשכב רך ולא בדממה, כמה חיילים ראוהו תכופות כשהוא שוכב על האדמה מכוסה באפוד של חייל בתוך השומרים ומשמרות הצבא... הוא היה נכנס לקרב ראשון ומשהתחיל הקרב היה עוזבו אחרון. שוות למעלות הכבירות הללו היו מומיו אכזריות לא אנוש הייתה בו, וכחש גדול מן הכחש הפוני. לא יראה מפני האמת, ולא מפני קדושה, ולא מפני האלים. לא שבועה ולא חובה.|מרכאות=כן|מקור=}}
 
תיאורים לא מחמיאים דומים מופיעים גם ברוב המקורות העתיקים העוסקים בחניבעל, אולם יש לזכור מכיוון שלא שרדו מקורות קרתגיים מאותה תקופה, המקורות היחידים הקיימים הם מקורות יווניים או רומיים, שהיו משוחדים מראש לרעת חניבעל (אם כי יוצא דופן הוא [[פוליביוס]] הנחשב למתון יחסית בדעותיו). במבחן המציאות נראה שחניבעל לא היה כה אכזרי וחסר כבוד כפי שמתואר, אדרבה נראה שהוא היה אנושי לא פחות מהרומאים ואולי אף עלה עליהם, אמנם הוא ערך טבח בערים שכבש, לדוגמה סגונטום, אולם מעשים כאלו היו מקובלים מאוד בעולם העתיק והרומאים לא נהגו אחרת כאשר כבשו את קרטחנה קאפואה וטראנטום. ידוע על מקרה שבו חניבעל לכאורה [[טבח נוקריה|חנק את תושבי העיר נוקריה באמבטיות שלהם]], אולם חוקרים מודרניים דוחים את הסיפור.{{הערה|.Arthur J. Pomeroy, Hannibal at Nuceria, Historia: Zeitschrift für Alte Geschichte, Bd. 38, H. 2 (2nd Qtr., 1989), pp. 162-176}} חניבעל גם גילה כבוד כלפי גופות אויביו, לאחר קרב טראסימנוס הוא חיפש את גופת הקונסול שנפל בקרב כדי לקוברה בכבוד הראוי. כאשר מרקלוס מת חניבעל שרף את גופתו בטקס מכובד ושלח את אפרו לרומא. זאת בניגוד לרומאים שהשליכו בביזיון את ראשו הכרות של עזרובעל. חניבעל אמנם נהג באכזריות כאשר הכריח את שבוייו להילחם זה בזה לפני [[קרב טיקינוס]], אולם יש לזכור שהרומאים נהנו משעשועים כאלו דבר יום ביומו.{{ביאור|ראו הערך [[גלדיאטור]].}} ככל הנראה אין אמת בתיאור שלו כ[[אתאיסט]], חסר כבוד כלפי האלים, משום במקורות הוא מתואר לעתיםלעיתים קרובות מקריב קרבנות לפני הקרב, והוא דאג שלא יבזזו את מקדשה של [[יונו (מיתולוגיה)|יונו]] ליד קרוטון. פוליביוס מביא סיפור שבמהלך חציית האלפים כינס חניבעל את קציניו והודיע להם שהוא מודאג ממצב האספקה בצבא, קצין בשם [[חניבעל מונומאכוס]] (Annibale Monomaco) קם והכריז שלדעתו יש רק דרך אחת לפתור את הבעיה, חניבעל נתן לו את רשות הדיבור ומונומאכוס הכריז שלדעתו הדרך היחידה לשרוד היא אם חניבעל ילמד את חייליו [[קניבליזם|לאכול בשר אדם]]. חניבעל הזדעזע מההצעה אך לא השיב.{{הערה|פוליביוס, ספר תשיעי, 24.}} ישנם חוקרים הסבורים שלמעשה חניבעל מונומאכוס אינו דמות היסטורית, והסיפור רק נועד לתעד צד אפל יותר באישיותו של חניבעל.<!--G. Brizzi, Metus Punicus, pp. 43 e 49-50.-->
 
==מורשתו==
שורה 257:
דמותו של חניבעל ריתקה מחברים ואמנים רבים לכל אורך ההיסטוריה. כבר בעת העתיקה החל העניין בו, הרומאים הציבו בעירם פסלים בדמותו כדי שיזכרו את האויב הגדול שעליו גברו.{{הערה|Tom Holland in Jane Penrose, Rome and Her Enemies. An Empire Created and Destroyed by War, ed. Osprey Publishing, Oxford, 2008, p. 8}} המשורר [[סיליוס איטליקוס]] חיבר [[פואמה]] בשם "[[פוניקה]]", העוקבת אחר מהלך חייו של חניבעל. בפוניקה נטען שמסעו של חניבעל היה רצון האלים שרצו לחשל את הרומאים.{{הערה|[http://www.thelatinlibrary.com/silius.html הטקסט המלא של הפוניקה בשפת המקור הלטינית]}} רחוב על שמו נמצא בעיר [[לה גולט]] שב[[תוניסיה]], כמו גם ערוץ טלוויזיה תוניסאי. דמותו הופיעה בעבר על שטר של 5 [[דינר תוניסאי|דינרים תוניסאיים]].
 
חניבעל מיוצג לעתיםלעיתים קרובות בציורים ובפסלים. [[ג'ובאני בטיסטה טייפולו]] צייר אותו מביט בראשו הכרות של אחיו. [[ניקולא פוסן]] צייר אותו רוכב על גב פילו [[סורוס]]. [[פרנסיסקו דה גויה]] צייר אותו חוצה את האלפים ומאחוריו מלאכים ודמויות מהמיתולוגיה. [[ויליאם טרנר (צייר)|ויליאם טרנר]] צייר אותו חוצה עם צבאו את האלפים כשברקע סופת שלג מאיימת. בציורו המפורסם של [[ז'אק-לואי דויד]] "נפולאון חוצה את האלפים", נראה נפולאון חוצה את הרי האלפים ולצדו סלע עליו חרותים שמותיהם של חניבעל ו[[קרל הגדול]] שחצו גם הם את האלפים. המאייר האיטלקי [[אנטוניו דה מונזה]] (Antonio da Monza) צייר את חניבעל לוחץ ידיים עם [[פרנצ'סקו ספורצה]], הציור נועד למעשה להחניף לספורצה ולתאר אותו כשווה ערך לחניבעל. בתקופת [[נפוליאון]] היו פופולריים ב[[האימפריה הצרפתית|צרפת]] שעוני אח עם דמותו של חניבעל. [[אנטואן בורדל]] יצר פסל בשם "הניצחון הראשון של חניבעל", המתאר את חניבעל כילד קטן לוכד נשר המסמל את הרומאים. פסלים נוספים של חניבעל מוצגים בין היתר ב[[ארמון שנברון]] בו[[וינה]], וב[[מוזאון הלובר]] ב[[פריז]].
 
חניבעל שימש גם כמושא למחזות רומנים וספרים רבים, [[פייר קורניי]] כתב את המחזה "ניקומדיה" העוסק בו. אחיו של פייר [[תומה קורניי]] כתב מחזה בשם "מוות לחניבעל". חניבעל נזכר גם במחזהו של [[פרנצ'סקו פטררקה]] "אפריקה", וכן [[דנטה אליגיירי]] מזכיר אותו ביצירתו "הקומדיה האלוהית", לצד [[סקיפיו אפריקנוס]].{{הערה|Dante's Divine Comedy, poem, Inferno XXXI.97-132, 115-124 (Battle of Zama) and Paradiso VI}} באופרה "הטרויאני" של [[הקטור ברליוז]] (המבוססת על ה[[אינאיס|אינאדה]]) [[דידו (מלכת קרתגו)|דידו]] רואה לפני מותה חזון שחניבעל ינקום את נקמתה ברומאים. [[שאול טשרניחובסקי]] כתב [[סונטה]] בשם "[http://benyehuda.org/tchernichowsky/xanibaal.html חניבעל]", בה הוא מדגיש את קרבתם של אנשי קרתגו ל[[יהודים]]. [[יצחק קצנלסון]] כתב מחזה בשם "חניבעל".
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/wiki/חניבעל"