לוחמה בתקופה ההלניסטית – הבדלי גרסאות

בתקופה ההלניסטי היווה הפלנקס כ-50% אחוז מכוחות הרגלים בשל צבא השדה ההלניסטי{{הערה|1=ראו את פירוט הכוחות ההלניסטים בקרבות גדולים דוגמת [[קרב איפסוס]], [[קרב רפיח]], [[קרב מגנסיה]] ואחרים}}, לעומת צבאות יווניים קלאסים שבהם למרכיב הפלנקס היה משקל גדול בהרבה. סוגים חדשים של חיל רגלים, במיוחד חיל רגלים קל ובינוני המורכב מ[[פלטסט]]ים ו[[שכיר חרב|משכירי חרב]] ייעודיים, הגדילו בצורה ניכרת את גמישות הצבאות ההלניסטיים.

 

 

רגלים בינוניים היו שלב ביניים בין הפלקנס הכבדה לרגלים הקלים. הם יכלו להלחם גם במערך צפוף וגם במערך מפוזר, והצטיינו בדרך כלל בשטח משובש שלא התאים ללוחמת פלנקס. חיילים אלה היו נפוצים בכל הצבאות ההלניסטיים, אך בצבאות היווניים של [[הליגה האיטולית]] ו[[הליגה האכאית]] היו חלק גדול במיוחד מהצבא.

[[קובץ:Macedonian Phalanx.jpg|שמאל|ממוזער|250px|פלנקס - המערך הטיפוסי של חיל רגלים כבד בתקופה ההלניסטית]]

 

 

הטקטיקה התפתחה מהטקטיקה היוונית הקלאסית, של התנגשות גושי פלנקס גדולים. הפלנקס היוונית הקלאסית לא הייתה מחולקת, לרב ליחידות משנה (למעט ב[[הצבא הספרטני|צבא הספרטני]] ותקופת הזהר ב[[תבאי]]). הפלנקס ההלניסטית, לעומת זאת, חולקה ליחידות משנה קבועות, שהקנו לה גמישות רבה יותר בשדה הקרב. למרות חלוקת הפלנקס ליחידות משנה, עדיין המבנה היה מסורבל יחסית ולא נח לתמרון, בגלל הצורך לשמור על שורות קבועות כדי שצורת הקיפוד שאיפיינה את הפלנקס תשמר. בצירוף לרומח הארוך - שהקשה על תמרונו של החייל - היה מבנה הפלנקס מוצק, אך פגיע להתקפות באגפיו ובעורפו. בעיה נוספת הציב שטח משובש קשה למעבר. ההליכה בשטח כזה פערה פרצות בשורות החיילים, ואויב זריז יכול היה לנצל זאת, כדי לחדור בין הרמחים. ויתור על הרומח היה אפשרי אך לא פרקטי, היות שחרבו של פלנגיט הייתה קצרה מאוד, ולא התאימה ללוחמת פנים מול פנים בשדה הקרב.