נצרות אורתודוקסית – הבדלי גרסאות

[[קובץ:St Basils Cathedral-500px.jpg|שמאל|ממוזער|250px|[[קתדרלת ואסילי הקדוש]] ב[[מוסקבה]], אחת הקתדרלות החשובות של הכנסייה האורתודוקסית]]'''הנצרות האורתודוקסית''', או '''הנצרות האורתודוקסית המזרחית''', היא קהילה של כנסיות נוצריות [[אוטוקפליה|אוטוקפאליות (עצמאיות)]] המתבססת על מסורות [[נצרות|נוצריות]] שהתפתחו ב[[האימפריה הביזנטית|ביזנטיון]], בניגוד ל[[נצרות קתולית|נצרות הקתולית]], אשר מתבססת על מסורות שהתפתחו ב[[הקיסרות הרומית המערבית|אימפריה הרומית המערבית]]. מקורה ועיקר תפוצתה של האורתודוקסיה בארצות [[המזרח התיכון]] וב[[מזרח אירופה]], אך יש לה שלוחות בכל רחבי העולם. מרכזה ההיסטורי הוא העיר [[קונסטנטינופול]], היא [[איסטנבול]] של היום.

 

 

==היסטוריה==

כמו כמעט כל הכנסיות האחרות, הקהילה האורתודוקסית מאמינה ב[[השילוש הקדוש|שילוש הקדוש]], דהיינו שה[[אל]] הוא אחד בשלוש פנים (היפוסטאזיס). [[האל האב (נצרות)|האל האב]] הנצחי הוא מקור האלוהות, וממנו נובעים [[האל הבן]] שהתגשם ב[[ישו]] ו[[רוח הקודש (נצרות)|רוח הקודש]], שגם הם נצחיים כמו האב. השילוש הוא שלוש צורות אלוהיות נפרדות שאינן מתערבבות ואינן חופפות, אך כולן נובעות ומרכיבות את המהות האלוהית. ה[[כריסטולוגיה]] שבה מחזיקה הקהילה האורתודוקסית היא ה[[דיופיזיטיות]] שנקבעה בו[[ועידת כלקדון]]: ישו, שהוא [[אינקרנציה|התגלמות]] בן האלוהים בגוף אדם, מורכב משתי מהויות מושלמות, אלוהית ואנושית. כנגזר מכך, כמו הקתולים, מאמינים האורתודוקסים בדיותליטיות, כלומר בקביעה שלישו היו שני רצונות נפרדים ומושלמים, אלוהי ואנושי, אשר תמיד נמצאו בהסכמה מלאה. בניגוד ל[[נצרות קתולית|קתולים]], מאמינים האורתודוקסים כי רוח הקודש נובעת מהאל האב, בלי קשר לבן (ראו [[פסוקית ומהבן]], "פיליוקווה"). המחלוקת אודות רוח הקודש היא הסוגיה התאולוגית העיקרית המפרידה בינם לנצרות המערבית.

 

 

הכנסייה האורתודוקסית רואה את עצמה כממשיכתה של המסורת הנוצרית כפי שנוסדה בידי ישו והשליחים ונמסרה מדור לדור ב'''[[מסורה (נצרות)|מסורה הקדושה]]'''. היא גורסת כי אין להסתמך על כתבי הקודש הנוצריים לבדם, וכי הדרך היחידה להבינם כהלכה היא לאור מסורת הפרשנות הנוצרית. מקורות עיקריים למסורת הם החלטותיהן של [[ועידה אקומנית|וועידות אקומניות]] וכתביהם של [[אבות הנצרות]].

*ה[[קונפירמציה|אישוש]] משלים את קבלתו של אדם לכנסייה האורתודוקסית. בטקס האישוש האורתודוקסי, מי שנטבל נמשח ב[[שמן הקודש]], ומשנמשח, רשאי ליטול חלק בסקרמנט [[סעודת האדון]].

*סקרמנט [[סעודת האדון]] הוא, בדומה לרוב [[העולם הנוצרי]], החלק המרכזי בתפילה האורתודוקסית, והוא כולל אכילה של [[לחם הקודש]] ושתיית [[יין הקודש]], שהם, על-פי האמונה האורתודוקסית, הופכים לגופו ולדמו של [[ישו]]. את סעודת האדון רשאים לקבל רק מי שטבלו ואוששו, וכן [[#צום|צמו]], [[וידוי (נצרות)|התוודו]] והתפללו קודם לכן.

*ה[[משיחה בשמן]] היא טקס עתיק המעוגן במסורת השליחים ([[איגרת יעקב]], ה', 14-15). המשיחה ניתנה בעבר בעיקר לאנשים שעל ערש דווי כחלק מהטקסים שלפני המוות (last rites), אף שהדבר מעולם לא היה ייעודה היחיד. את משיחת השמן ניתן לבצע על כל מי שצריך ריפוי גופני או נפשי, ובלבד שהלה התוודה לפני כן. כמו כן היא ניתנת לכל המאמינים ביום ד' החל לפני חג הפסחא ובחגים מרכזיים.

 

השימוש באיקונין התפתח מאוד ברוסיה לאחר המרתה לנצרות אורתודוקסית בשלהי המאה ה-10. הם הפכו נפוצים במיוחד בכנסייה האורתודוקסית, בכנסייה האורתודוקסית המזרחית, ובכנסייה הקתולית המזרחית.

 

 

 

כשנוצרים אורתודוקסים מביעים כבוד או מייחסים קדושה לאיקונין, הם מבינים כי הקדושה שייכת רק לדמויות או למאורעות המתוארים באיקונין, ולא לאיקונין עצמו. כדי להבהיר זאת להמוני העם, נאסרה הסגידה לאיקונין בידי אותה מועצה ממש שטענה בזכות השימוש בהם, המועצה האקומנית השביעית (המפגש השביעי של מועצת הכנסייה העולמית). בקדשם את האיקונין, מודים הנוצרים האורתודוקסים בכך שעולם החומר אינו בהכרח רע, והוא יכול לשמש גם את האל. הקדוש הנוצרי ג'ון מדמשק ציין כי האייקונוקלאסטים, שתקפו את השימוש באיקונין, מצאו את עצמם מכחישים את הטוב שבעולם החומר (וזוהי, על־פי האמונה הנוצרית, כפירה, משום שישו עצמו הופיע בעולם החומר, וחזר לחיים כבשר ודם).