הנריק איבסן – הבדלי גרסאות

עם ההצלחה החל להוסיף עוד ועוד מאמונותיו ומהביקורתיות שלו אל המחזות, וחקר את הצורה שכינה "דרמה של רעיונות". סדרת המחזות הבאה שלו נחשבת לעתיםלעיתים קרובות ל"תור הזהב" בכתיבתו, אז היה בשיא כוחו והשפעתו, והפך לעין הסערה במחלוקת דרמטית ברחבי אירופה. בתקופה זו כתב את מחזותיו הידועים "[[בית בובות (מחזה)|בית הבובות]]" ([[1879]]), "[[רוחות (מחזה)|רוחות]]" ([[1881]]), "[[אויב העם]]" ([[1882]]), "[[ברווז הפרא]]" ([[1884]]) ו"[[הדה גבלר]]" ([[1890]]).

לאחר "בית הבובות" כתב איבסן את "[[רוחות (מחזה)|רוחות]]" ([[1881]]), עוד ביקורת נוקבת על המוסרניות הוויקטוריאנית. במחזה זה, אלמנה מגלה לכומר כי החביאה את נוראות נישואיה כל עוד התקיימו. הכומר יעץ לה להנשא לארוסה דאז למרות הפלירטוטים שלו, והיא עשתה זאת תוך אמונה שאהבתה תשנה את הארוס. אולם היא לא קיבלה את התוצאה המובטחת. פרשיות האהבים של בעלה נמשכו עד מותו ממש, וכתוצאה מכך בנה חולה ב[[עגבת]]. עצם האיזכור של [[מחלת מין]] היה שערורייתי, אך להראות שאפילו אדם שעמד באידאלבאידיאל המוסרי של החברה היה נטול הגנה מפני מחלה שכזו, זה כבר היה מעבר לשערורייתי. חייה היו החיים האצילים שהוויקטוריאנים האמינו כי ינבעו מקיום חובתו של אדם, במקום ללכת לאחר משאת ליבו. אמונות תמימות אלה היו רק "רוחות" העבר, הרודפות אחר ההווה.

הביקורת החברתית על איבסן הגיעה לשיא בנקודה זו, אולם החברה הגבוהה עצמה איבדה את השליטה בהמוני האנשים - שרובם לא חיו על-פי אידאלאידיאל הג'נטלמן הוויקטוריאני. הם רצו לראות את מחזותיו של איבסן משום שהוא הראה להם את מה שרובם כבר הכירו מהמציאות. הגלגל התהפך.

ב"[[אויב העם]]" ([[1882]]) הרחיק איבסן לכת עוד יותר. לפני כן, רכיבים שנויים במחלוקת היו חלק חשוב ואף עיקרי מהנעשה על הבמה, אולם הם התרחשו בקנה-מידה קטן של בית יחיד. ב"אויב העם", המחלוקת הפכה לעיקר, והאנטי-גיבור היה החברה כולה. אחד המסרים העיקריים במחזה הוא כי האדם היחיד, העומד בדד, הוא ה"צודק" לעתיםלעיתים קרובות יותר מאשר המוני האנשים, שהוצגו כבורים ועדריים. על-פי האמונה הוויקטוריאנית החברה הייתה מוסד נאצל שניתן לתת בו אמון, פיקציה שאיבסן קרא עליה תיגר. גיבור המחזה "אויב העם" הוא [[רופא]], מעמודי התווך של הקהילה. העיירה היא [[עיירת נופש]] שקסמה העיקרי במרחצאות ציבוריים. הרופא מגלה כי המים שבמרחצאות מזדהמים כשהם מחלחלים דרך אדמות מפעל העורות המקומי. הוא מצפה לזכות בשבחים על שהציל את העיירה מהסיוט של הדבקת המבקרים במחלות, אך במקום זאת המקומיים מכריזים עליו כעל "אויב העם"; הם חוברים נגדו ואף משליכים אבנים דרך חלונות ביתו. המחזה מסתיים בנידוי מוחלט של הרופא. ברי לקורא כי האסון עומד בפתח העיירה (וגם בפתחו של הרופא), בשל חוסר נכונותה של החברה להתמודד עם המציאות.

"[[ברווז הפרא]]" ([[1884]]) נחשב בידי רבים ליצירתו הטובה ביותר של איבסן, והיא ודאי המורכבת ביותר. היא מספרת את סיפורו של גְרֶגֶרְס וֶרְלֶה, צעיר החוזר לעיירתו לאחר גלות ארוכה ומתאחד עם חבר ילדותו יָלְמאר אֶקְדָל. במהלך המחזה, רבים מהסודות המסתתרים מאחרי חזות הבית המאושר של אקדל נחשפים בפני גרגרס, שמתעקש לחפש את האמת המוחלטת. בין האמיתות הללו: אביו של גרגרס הכניס להריון את המשרתת גִינָה, ואז השיא אותה ליילמר כדי שהילד לא יוולד מחוץ לנישואין. אביו של יילמאר מאבד את כבודו ונכלא בשל פשע שביצע ורלה האב. ובזמן שיילמאר מבזבז את ימיו בעבודה על "המצאה" דמיונית לחלוטין, אשתו היא זו שמרוויחה את הלחם בבית. איבסן מדגים שימוש מבריק באירוניה: למרות התעקשותו הדוגמטית על האמת, גרגרס אף פעם לא מביע את דעתו אלא רק מרמז, והוא אינו מובן בידי האחרים עד לשיאו של המחזה. גרגרס הולם ביילמאר ברמזים ובביטויים מוצפנים, עד שזה מבין את האמת; בתה של גינה, הֶדְוִיג, אינה בתו. מסונוור ברדיפת האמת של גרגרס, יילמאר מתכחש לילדה. כשהוא רואה את הנזק שגרם, גרגרס נחוש בדעתו לתקן את המעוות, ומציע להדוויג שתעלה כקרבן את ברווז הפרא, חיית המחמד הפצועה שלה, כדי להוכיח ליילמאר את אהבתה. הדוויג היא היחידה מהדמויות במחזה שמבינה כי גרגרס מדבר בשפה של רמזים, ומחפשת את המשמעות העמוקה יותר באמירה החשובה הראשונה של גרגרס שלא הכילה כל רמז את משמעות נסתרת; היא מקריבה את עצמה, ולא את הברווז, כדי להוכיח את אהבתה אליו בעזרת הקורבן האולטימטיבי. רק כשכבר מאוחר מדי, מבינים יילמר וגרגרס כי האמת המוחלטת של ה"אידאלאידיאל" היא לעתיםלעיתים יותר משיכול הלב האנושי לשאת.