צב ים גלדי – הבדלי גרסאות

'''צב הים הגִלדי''' ([[שם מדעי]]: '''''Dermochelys coriacea''''') הוא [[מין (טקסונומיה)|מין]] [[צב ים|צב הים]] וה[[צבים|צב]] הגדול ביותר בעולם כיום, וה[[זוחלים|זוחל]] הרביעי הכבד בעולם, אחרי שלושה סוגי [[תנינאים]]. בעבר היה צב גדול עוד יותר - ה[[ארכלון]]. הוא קרוי "גלדי" על שום הגלדים המצויים על גופו. פרטים מבני מין זה עשויים להגיע לאורך של 2.7 מטר, ולמשקל של 900 ק"ג. שריונו עשוי עצמות רבות (ולא לוחות קרניים, כשריונם של [[צבי ים|צבי הים]] האחרים), ובניגוד לצבי הים האחרים, חלקו העליון של שריונו מכוסה בעור ובשר שומני. חום-גופו גבוה מחום הסביבה, בדומה ל[[הומותרמיות|בעלי דם חם]]. צב הים הגלדי הוא המין היחיד בסוגו שחי כיום. צב הים הגלדי מצוי בכל ה[[ימים ואוקיינוסים|ימים]] ה[[האזור הטרופי|טרופיים]] של העולם, ומופיע לעתיםלעיתים גם ב[[חוף|חופי]] [[ישראל]].

מספר זנים של צבי ים אוכלים פלסטיק לעתיםלעיתים קרובות, וגם כמויות קטנות של פלסטיק עלולות להרוג צב ים בוגר, מאחר שהפלסטיק לא מתעכל וסותם את מערכת העיכול של הצבים. הפלסטיק בקיבה גורם לספיקה איטית יותר של חומרי מזון, מה שגורם לעיכוב ופגיעה בגדילה של צבי הים ובכך גורם להם להגיע לבגרות מינית בגיל מאוחר יותר או לא להגיע לבגרות מינית כלל. המקום בו צבים אוכלים הכי הרבה פלסטיק הוא במפרץ סן פרנסיסקו בקליפורניה.

צבי הים הגלדיים (כמו כל סוגי צבי הים) חשופים לטריפה בעיקר בתור צעירים. צבי הים נטרפים עוד לפני בקיעתם מהביצה. עשרות סוגים של טורפי [[חוף]] ניזונים מביצי צבי ים, כולל [[סרטנים]], [[כח (לטאה)|לטאות כח]], [[דביבון|דביבונים]], [[חוטמן|חוטמנים]], [[כלבים]], [[קויוט]]ים, [[גחן|גחנים]], [[שחף|שחפים]] ועוד. גם אם הביצים לא נטרפות והצבים בוקעים רבים מטורפי החוף מנסים לטרוף את הצבים במרוצתם מהקן אל הים, לדוגמה [[פריגטה (ציפור)|פריגטות]] וציפורים נוספות. גם כאשר הם מצליחים להגיע לים, הצבים הצעירים נטרפים על ידי טורפים ימיים רבים, כמו [[כרישים]], [[דיונונים]], ציפורי ים, ודגים טורפים אחרים. למרות שריונם הרך יחסית, לצבי ים גלדיים בוגרים כמעט אין טורפים, אך לעתיםלעיתים רחוקות טורפים גדולים במיוחד כגון [[קרחה לבנה]], [[כריש טיגריסי|כרישים טיגריים]], או [[אורקה|אורקות]] מצליחים להילחם ולטרוף צבי ים גלדיים בוגרים. כשנקבות עולות על החוף לקנן הן פגיעות מאוד, ולעתיםולעיתים נטרפות על ידי בעלי חיים יבשתיים גדולים כגון [[יגואר]]ים.

בזמן שצבות ים ממיני צבי ים אחרים חוזרות כמעט תמיד לחופים בהם הן בקעו על מנת להטיל ביצים, צבות ים גלדיות בוחרות לעתיםלעיתים קרובות להטיל ביצים בחופים אחרים. הנקבות בדרך כלל בוחרות חופים בעלי חול רך מפני שסלעים קשים פוגעים בהם בקלות בגלל שריונם הרך. לחופי הקינון כמעט תמיד יש שיפוע מתון לתוך הים במקום שיפוע תלול. אף על פי ששיפוע זה עוזר לנקב לעלות על החוף על מנת להטיל, היא מסכנת את הצבים הקטנים מפני שלטורפי ים כגון סרטנים יותר קל לגשת לחופים כאלה. הנקבות יוצרות את הקן ומטילות את בציהן בלילה, כשסיכויי הטריפה הם הקטנים ביותר. מאחר שצבים גלדיים מבלים את כל חייהם בתוך האוקיינוס, עיניהם לא מותאמות לראיית לילה על היבשה. סביבת הקינון הטיפוסית היא רצועת חוף צרה שבצידה האחד הים ובצידה השני יער חשוך וצפוף. הניגוד בין היער החשוך לבין הגלים הבוהקים באור ירח (בגלל הקצף) משמש כיוונון לנקבות שאחרי שהן מטילות את ביציהן בכיוון האפל של היער הן חוזרות לכיוון המואר של הים.

פעולות רבות של בני האדם פוגעות בצבי הים הגלדיים באופן לא ישיר. כזן שחי בים פתוח, צבי ים גלדיים נתפסים לעתיםלעיתים קרובות בטעות על ידי רשתות דגים. מפני שהם גדולים מאוד גם ביחס לצבי ים אחרים, צבי ים גלדיים לפעמים נשארים לכודים ברשתות דיג למרות מנגנונים שמונעים מצבי ים להילכד ברשתות דיג. בשנות ה-90 נתפסו בממוצע כ-1,500 נקבות בשנה. זיהום, גם פיזי וגם כימיקלי, יכול להיות קטלני לצבי ים גלדיים. צבים רבים מתים מרעב שגרם כתוצאה מ[[חסימת מעיים]], שנגרמת כתוצאה מבליעת שקיות ניילון ובלונים שנראים כמו מדוזות. ביצי צבי ים גלדיים נמדדו, והתברר שהן מכילות כמות גדולה של מזהמים.

ב[[ישראל]] צבי הים הגלדיים נדירים ביותר, והם נצפים אך ורק לעתיםלעיתים נדירות. צבי ים גלדיים לא מקננים בישראל מפני שהחול החופי ישראל עבה מדי בשבילם ועלול לשרוט ולפגוע בהם אם הם עולים לקנן.